קבוצת הקוטב של סקוט בקוטב הדרומי, 18 בינואר 1912. משמאל לימין: (עומדים) וילסון, סקוט, אוטס; (יושבים) באוורס, אוונס. התמונה צולמה על ידי באוורס שהשתמש בחוט כדי להפעיל את תריס המצלמה
באוורס נולד בגרינוק שבסקוטלנד, סמוך לגלאזגו. אביו מת ברנגון כשהיה בן שלוש ואמו גידלה אותו לבדה. בינואר 1896 עברה המשפחה ללונדון, על בניין בית הספר בסטריטהם שבו למד, כיום מרכז מחשוב, נקבע ביום השנה המאה למותו, 29 במרץ 2012, שלט להנצחת שמו. באוורס ירד לים תחילה כצוער בצי הסוחר ולאחר הכשרה על "אוניית הוד מלכותה ווסטר" הפליג ארבע פעמים סביב העולם על האוניה "לוך טורידון". לאחר זאת התגייס לשירות הימי המלכותי של הודו ב-1905. הוא התמנה לסגן משנה בשירות בציילון ובבורמה, ופיקד על ספינת תותחים בקרב על נהר האיראוואדי. בהמשך שירותו מנע הברחת נשק במפרץ הפרסי.
באוורס הצטרף למשלחת טרה נובה של רוברט פלקון סקוט בשנת 1910, אחרי שקרא את הדיווחים על משלחתו הקודמת של סקוט, משלחת דיסקברי, ועל המשלחת של ארנסט שקלטון. לא היה לו ניסיון קוטבי קודם אבל הנשיא לשעבר של החברה הגאוגרפית המלכותית, סר קלמנטס מרקהם, שהיה המארגן הראשי של משלחת דיסקברי, המליץ עליו לפני סקוט. מרקהם פגש את באוורס על סיפון הווסטר וכה גדולה הייתה התרשמותו, שסקוט הזמין את באוורס להצטרף למשלחת ללא ראיון מקדים. בפגישתם הראשונה, מכל מקום, לא התרשם סקוט ביותר מן הצעיר הגוץ ובעל הגוף. "טוב, אנחנו תקועים אתו עכשיו, ואין לנו אלא להפיק את המיטב ממה שיש," אמר סקוט.[1]
באוורס, שנועד מלכתחילה להיות רק חבר בצוות הספינה, בתפקיד אפסנאי, התבלט עד מהרה כמארגן יעיל ומיומן ביותר. עד שעזבה ה"טרה נובה" את ניו זילנד, כבר קידם אותו סקוט לחברות בצוות החוף, ממונה על נחיתה, צידה, ניווט וארגון מכסות המזחלות, תפקיד שכוחות הזיכרון יוצאי הדופן שלו עשו בו שירות טוב לסקוט. באוורס מילא כלמשימה שהוטלה עליו בכישרון, בחריצות וברוח טובה. מגרעתו היחידה הייתה בכך שלא ידע הרבה על שלג וקרח, אבל כפי שהסתבר, כך היה גם סקוט, על אף ניסיונו הקודם.[2]
שישה חודשים לאחר הגיעם לאנטארקטיקה, יצא באוורס ל"מסע החורף" אל מושבות הקינון של פינגווין קיסרי בכף קרוזייה, ביולי 1911, עם ד"ר אדוארד אדריאן וילסון ואפסלי צ'רי-גארארד. מטרת הקבוצה הייתה להשיג ביצה לא-דגורה למחקר מדעי. בחשכה גמורה כמעט, בטמפרטורות שבין 40- מעלות צלזיוס ל-56.7- מעלות צלזיוס, גררו במו ידיהם את המזחלת שלהם למרחק 97 ק"מ מן הבסיס של סקוט בכף אוונס אל צדו הרחוק של האי רוס. קפואים ומותשים, הגיעו אל יעדם, שם עטה עליהם סופת שלגים עזה. אוהלם נעקר ונישא ברוח והאנשים נותרו עם שקי השינה שלהם תחת סחף מתעבה והולך של שלג. עם שוך הרוחות, התמזל להם מזלם למצוא את האוהל תקוע במרחק 800 מטרים בין הסלעים. עם שלוש ביצי פינגווין קיסרי בכליהם, תשושים עד אפיסת כוחות, הצליחו לבסוף לחזור אל כף אוונס ב-1 באוגוסט 1911, חמישה שבועות אחרי שיצאו לדרך.[3]
צ'רי-גארארד התייחס לאחר מכן אל מסע זה כהמסע הגרוע ביותר בעולם, שהיה לשם ספרו, שיצא בשנת 1922 ומספר על גורל המשלחת של 1910–1913.
ב-1 בנובמבר 1911 החל המסע הארוך אל הקוטב הדרומי. סקוט לא תכנן תחילה לכלול את "בירדי" באוורס בקבוצת הקוטב שלו. הוא היה חבר בצוות המזחלת בהנהגת המשנה לסקוט, לייטננט א. ר. ג. ר. אוונס, שנועד להיות קבוצת הסיוע האחרונה שתלווה את סקוט וצוותו דרומה. אבל ב-4 בינואר 1912, כשאוונס פנה לחזור, סופח באוורס לקבוצת הקוטב. יש טוענים, שהייתה זו החלטה אימפולסיבית מצד סקוט. אחרים, לעומת זאת, כמו למשל חוקר הקוטב הדרומי ראנולף פינס, רואים בה החלטה הגיונית - בייחוד לאור הכוונה להגביר את מהירות חציית השטח הקוטבי (במאמץ להפחית את צריכת המשאבים).
ימים ספורים קודם לכן, הצטוו אנשיו של אוונס להשאיר את המגלשים שלהם במחנה, כך שבאוורס נאלץ לצעוד רגלית אל הקוטב בעוד שיתר חברי הצוות המשיכו לנוע על מגלשיים. נוסף לכך, הוספת אדם חמישי לקבוצה כפתה דחיקת עוד אדם לאוהל, שנועד לארבעה, וחלוקת מנות, שנארזו לארבעה אנשים. המניע הסביר ביותר להחלטתו של סקוט להוסיף את באוורס לקבוצת הקוטב הייתה ההכרה, שהוא זקוק לעוד נווט מנוסה כדי לוודא את מיקומם בקוטב הדרומי, למנוע מחלוקת כזו שהתעוררה לגבי תביעותיהם של פרדריק קוק ורוברט פירי בקוטב הצפוני. חיזוק לתאוריה זו נותנת העובדה, שהיה זה באוורס שאחז בסופו של דבר בכוונות לקבוע את המיקום המדויק של הקוטב הדרומי הגאוגרפי בשביל קבוצת הקוטב.
ב-16 בינואר 1912, כאשר קבוצתו של סקוט התקרבה לקוטב, היה זה באוורס שהבחין ראשון בדגל שחור שהושאר במחנה שהקימה קבוצת הקוטב של רואלד אמונדסן יותר מחודש קודם לכן. זה היה הרגע שבו התחוור להם, כי הובסו במירוץ להגיע ראשונים אל הקוטב הדרומי. ב-18 בינואר הגיעו אל הקוטב, שם מצאו אוהל שהניחה אחריה קבוצת אמונדסן במחנה פולהיים שלהם, ובתוכו פתק מתוארך שהודיע להם, כי אמונדסן הגיע אל הקוטב ב-14 בדצמבר 1911 ובכך הקדים את קבוצת סקוט ב-35 ימים. מסע השיבה שלהם היה עד מהרה למאבק נואש במזג אוויר קשה במידה בלתי צפויה. המוות הראשון היה זה של אדגר אוונס, ב-17 בפברואר, כנראה מחמת פגיעת ראש לאחר נפילה לבקע. אחריו, בניסיון לשפר את סיכויי חבריו להינצל, יצא לורנס אוטס, שהנמק ברגליו הקפואות האט את התקדמות הקבוצה, מן האוהל והלך ביודעין אל מותו ב-16 במרץ. סקוט, באוורס וד"ר אדוארד אדריאן "ביל" וילסון המשיכו להתקדם עוד 3 ימים והשיגו עוד 32 ק"מ, אבל נבלמו במרחק 17.6 ק"מ מתחנת המזון הבאה בגלל סופת שלגים אימתנית. הסופה נמשכה כמה ימים, ואספקת הדלק והמזון שלהם אזלה. חלשים, קפואים ורעבים מכדי להמשיך, מתו השלושה באוהלם ב-29 במרץ או סמוך אליו (בתאריך זה נרשמו הדברים האחרונים ביומנו של סקוט), במרחק 232 ק"מ ממחנה הבסיס שלהם. משלחת חיפוש מצאה את גופותיהם באביב הבא, ב-12 בנובמבר 1912. הם הפילו עליהם את האוהל וקברו אותם במקום המצאם, תחת גלעד שלג, שבראשו צלב עשוי ממגלשיים.
אופי וכינוי חיבה
באוורס היה נמוך, מטר ושישים ס"מ קומתו. שערו היה אדום ואפו דמוי המקור הקנה לו עד מהרה את הכינוי "בירדי" (ציפור) בפי חבריו למשלחת. הוא נודע בקשיחותו, מהימנותו ורוחו הטובה. אפסלי צ'רי-גארארד, חבר במשלחת, ציין, כי "יכולתו לעבודה הייתה מפליאה" ולא היה בו שמץ עורמה או תחבלנות. מה שאפיין אותו היו פשטות, שקיפות, ישירות וחוסר אנוכיות." ביומנו כתב סקוט על באוורס, כי "הוא החוקר הקשיח ביותר שיצא אי פעם למסע קוטבי, כמו גם האמיץ ועז הרוח ביותר." במכתב אל אמו של באוורס, שנמצא באוהל שבו התגלו גופותיהם, כתב סקוט "אני כותב כשאנו קרובים מאוד לסוף מסענו, ואני מסיים אותו בחברתם של שני אנשי מעלה, אצילים ואבירים. אחד מאלה הוא בנך. הוא היה לאחד מחברי הקרובים והנאמנים ביותר, ואני מעריך את טבעו הנפלא בישרותו, את כושרו ואת מרצו. ככל שהתעבו התלאות, זהרה ביתר שאת רוחו שאינה יודעת מורא. הוא שמר על עליזות ותקוה ורוחו נשארה איתנה עד הסוף."[4]
ארכיב
חיי באוורס מונצחים בתצוגה קטנה במוזיאון רותסיי על האי ביוט, סמוך למקום שם חיו אמו ואחותו; הוא בא לבקר אותן בחופשות חוף ואהב לטייל בנופי ההרים הסקוטיים.
בטלוויזיה
בסדרת הטלוויזיה הבריטית "מקום אחרון עלי האדמות" (אנ') הנרי באוורס מגולם על ידי סילבסטר מקוי.
