הנאום על כבוד האדם (בלטינית: Oratio de hominis dignitate) הוא מסה (חיבור עיוני) שנכתבה על ידי ג'ובאני פיקו דלה מירנדולה, פילוסוף בן תקופת הרנסאנס בשנת 1486. הנאום מסביר את מעמדו המיוחד והחשוב של האדם בבריאה כיצור עצמאי, חופשי ושותף לאל בבריאה. המסה נחשבת עד היום למניפסט של ההומניזם. עיקרו: לאדם יש יכולת עצמאית בלתי קבועה מראש (ללא פרדסטינציה); האדם, בניגוד לכל שאר היישים, יכול לעצב את עצמו כפי רצונו ולקבוע את גורלו בעצמו.
רקע
פיקו דלה מירנדולה היה אצילאיטלקי וחבר האקדמיה האפלטונית (אנ') בפירנצה. בגיל 21 הגיע לוותיקן וביקש להתווכח עם המלומדים הקתוליים על 900 תזות שחיבר בנוגע לכתבי הקודש ולהתאמת האמת שבהם לאמת הפילוסופית הכללית. איש לא הסכים להתווכח עם פיקו משום שהיה קיים חשש שבוויכוח יובעו דברי כפירה וראשי הכנסייה לא רצו להאשים אציל נכבד בכפירה אך גם לא לאפשר הבעת דברים כאלה בפומבי. לפיכך חיבר פיקו את "הנאום" על מנת לשכנע את ראשי הכנסייה להתווכח עמו. מאוחר יותר אכן הואשם בכפירה. הוא נפטר בגיל 31 ממחלה, לפני שהספיק לשאת את הנאום, שהתפרסם רק לאחר מותו כמסה בפירנצה הסובלנית.
תוכן הנאום
הנאום יוצא מתוך הנחות היסוד התאולוגיות שרווחו בזמנו ומתוך הפילוסופיה האריסטוטלית, לפיה לכל יש קיים "מצב טבעי" אליו הוא שואף. פיקו מוציא מכלל זה את האדם, כיישות ייחודית לה ניתן חופש בחירה.
פיקו פותח במוסכמה ש"האדם הוא נזר הבריאה" ומנסה לברר מדוע. לפי דבריו, בבריאה אמר האלוהים לאדם, לאחר שברא אותו, מתוך "נדיבות האל האינסופית":
לא מושב מוגדר גם לא חזות מסוימת ושי מיוחד העניקו לך, הו אדם, למען תוכל להשיג כל דבר אשר בו חפצת בתודעתך, ברצונך וברגשותיך. וכך הדבר הזה שלך יהיה. טבעם המוגדר מראש של היצורים האחרים תחום בתוך גבולותיהם של חוקים שאנו קבענו. ואילו אתה, שלא תיאלץ להיות נתון בתוך שום סייג, לפי בחירתך - והלוא לשלטון בחירה זו נתתיך - תקבע אתה עצמך את מהות טבעך.
— עברית: גאיו שילוני (עמודים 24 - 25)
האדם עצמו שותף לבריאה, מוכיח פיקו על סמך כתבים ואישים. בהם: משה, יעקב, איוב ופאולוס. ככלל, פיקו שואב ציטטות, דוגמאות וסימוכין מספרות רחבה ביותר ובה כתבי מלומדים ערבים, כתבי אפלטון, קבלה יהודית ועוד.
בחלק האמצעי של הנאום פונה פיקו אל המלומדים, מתנצל על גילו הצעיר ומפציר בהם לקיים את הוויכוח, הן כיוון שהוא נעשה לשם שמיים, לפי המודל האתונאי ולא לשם מריבה וקטטה והן כיוון שהוא, אישית, אמנם צעיר אך לא עושה דבר למען כבודו האישי אלא לכבודה של האמת בלבד.
החלק האחרון של הנאום מוקדש לערך החיובי של המאגיה. פיקו מתנצל על הבאת טיעונים מתוך כתבי "הפילוסופיה של הרמס טריסמגיסטוס", כלומר המאגיה, אך טוען שהאמת שבמאגיה עולה בקנה אחד עם החוכמה המאוחדת, זו הבאה לידי ביטוי הן בברית הישנה, הן בברית החדשה והן בפילוסופיה של אפלטון ואריסטו והיא מיטיבה ואלוהית.
פיקו אינו מזכיר בנאום את ישו, כמתווך נחוץ לאדם על מנת שזה ישיג את שלמותו, ובכך מוקנית לנאום נימה תאולוגית חדישה[1].
החידוש שבנאום
ה"נאום" מביע לראשונה באופן בהיר וחד את שלילת הסדר האריסטוטלי והתאולוגי הקיים. לפי המודל שהיה מקובל אז, לכל יצור נברא (מייצורי השאול, דרך החיות, המלאכים וגרמי השמיים ועד לאל עצמו) יש מקום קבוע בהיררכיה שבין שפל לנעלה. לפי האקדמיה האפלטונית, שפיקו היה חבר בה, ולפי דעת כל מלומדי התקופה ואנשי הדת שלה כאחד, מעמדו של האדם היה אמנם מרכזי, אך שייך למבנה הקוסמי ושפל מן המלאכים (”וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט, מֵאֱלֹהִים” (תהילים ח', ו')). פיקו ממשיך את אפלטון (בדיאלוג "פרוטגורס") ושם בפי האל נאום פרי עטו, חדשני ומודרני וללא תקדים[2], המציב את האדם כישות מחוץ למערכת הברואים ונותן לאדם חופש בחירה אם להיות שפל או נעלה, טוב או רע, נבון או חסר-דעת. וכל זאת ללא גזירה מוקדמת לגבי חייו. זהו כבוד האדם, כבודה של האנושות.
תפיסה זו פתחה פתח להגות ההומניסטית כולה ומהווה לה בסיס ויסוד. אף כי לפיקו דלה מירנדולה לא היה המשך ישיר ומובהק, הרי שהרעיונות שהובעו באופן חד וברור בנאום הביאו את ההומניסטים ברנסאנס ולאחריו לפיתוח תפיסות אלה ולהסתמכות עליהן.
