המפלגה הוקמה בפיונגיאנג על ידי צ'ו מאן-סיק (אנ') ב-3 בנובמבר 1945 בתור המפלגה הקוריאנית הדמוקרטית.[1][2] היא קיבלה תמיכה מייד לאחר הקמתה על ידי אנשי עסקים נוצרים ואינטלקטואלים, וכמו כן גם קיבלה תמיכה מפועלים, והכילה בתוכה כחצי מיליון תומכים שבועות בודדות לאחר הקמתה.[1] עם זאת, המפלגה הואשמה בעשיית מהומות אנטי-קומוניסטיות ואנטי-סובייטיות, ולאחר שצ'ו התנגד לתוצאות ועידת מוסקבה (אנ') בדצמבר (שהייתה תחת תמיכתם של הקומוניסטים והסובייטים), הוא נעצר על ידי הסובייטים.[1] מעצרו של צ'ו הוביל לכך שרבים ממנהיגי המפלגה עברו לסיאול שבקוריאה הדרומית, שם הקימו מפקדה חדשה;[1] המפלגה מינתה חמישה מועמדים לבחירות לאספה החוקתית בדרום קוריאה במאי 1948, וזכתה למושב אחד, בתפוסה של יי יון-יונג (אנ').[3]
בקוריאה הצפונית השתלטה המפלגה על ידי הנהגה חדשה בראשות הקומוניסט צ'ו יונג-גון (אנ') ובעקבות זאת הצטרפה לחזית הדמוקרטית לאיחודה של קוריאה, ולאחר מכן הפכה לכפופה למפלגת הפועלים של קוריאה. מועמדיה קיבלו 35 מושבים בבחירות באוגוסט 1948 ואחד עשר ב-1957 וב-1959, וב-1960 נסגרו כל משרדי המפלגה על ידי הממשלה.[1] לאחר מכן מושבי המפלגה צומצמו לארבעה מושבים ב-1962 ולאחר מכן למושב אחד ב-1967 וב-1972. ב-1980 המפלגה אימצה את שמה הנוכחי.[4]
בראש המפלגה עומד כעת פאק יונג-איל.[9] ראש המפלגה הקודם היה קים יונג-דיי. נכון לינואר 2007, היו למפלגה יותר מ-30,000 חברים.[10]
אידאולוגיה
המפלגה הדמוקרטית הקוריאנית שינתה את שמה למפלגה הסוציאל-דמוקרטית של קוריאה הצפונית בשנת 1981. הסיבה הסבירה לשם החדש הייתה שהאידאולוגיה הסוציאל-דמוקרטית נחשבה לאידאולוגיה מקובלת, אפילו ראויה להערצה, בעולם המערבי. מאז, המפלגה שימשה לתעמולה צפון קוריאנית (אנ') המכוונת לאוהדיה זרים. בגלל האידאולוגיה הסוציאל-דמוקרטית לכאורה, המכוונת לזרים, המפלגה הסוציאל-דמוקרטית משתמשת כמכשיר תעמולה הרבה יותר מהמפלגה הקטנה החוקית האחרת, מפלגת צ'ונדואיסטית צ'ונגו (אנ'). בשנות ה-90 פרסמה המפלגה כתב עת בקוריאנית ובאנגלית. מגזינים אלו ביקשו לשכנע בו-זמנית זרים שלצפון קוריאה יש מערכת רב-מפלגתית עם מפלגות עצמאיות, אך באופן פרדוקסלי, מפלגות קטנות בצפון קוריאה תומכות במפלגת השלטון.[11]
תאורטית, המפלגה דבקה בסוציאל-דמוקרטיה לאומית ההולמת את התנאים ההיסטוריים והמאפיינים הלאומיים של קוריאה והמוטו הפוליטי הבסיסי שלה הוא "עצמאות, ריבונות, דמוקרטיה, שלום והגנה על זכויות אדם".
בניגוד לתיאורה הרגיל בתעמולה הרשמית של המדינה, לזמן קצר באמצע שנות השמונים עד סוף שנות ה-80, היו בכתב העת של המפלגה טקסטים שהעלו ביקורת על מדיניות הממשלה. טקסטים אלו כללו קריאות לתמיכת לאנשים עם מוגבלות או לשיפור מערכת העצומות, כמו גם העלאת היתרונות הפוטנציאליים של מתן אפשרות ליותר ממועמד אחד בכל מחוז בחירות ולאפשר לבוחרים להחליט מי ייבחר. אנשים מאמינים כי ייתכן שהצהרות אלו נקשרו לליברליזציה קצרה של מערכת המשפט של צפון קוריאה שהתרחשה בערך באותו הזמן.[12]
