רובו של ערך זה אינו כולל מקורות או הערות שוליים, וככל הנראה, הקיימים אינם מספקים. אנא עזרו לשפר את אמינות הערך באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הערך בצורת קישורים חיצוניים והערות שוליים. אם אתם סבורים כי ניתן להסיר את התבנית, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
ערך מחפש מקורות
רובו של ערך זה אינו כולל מקורות או הערות שוליים, וככל הנראה, הקיימים אינם מספקים. אנא עזרו לשפר את אמינות הערך באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הערך בצורת קישורים חיצוניים והערות שוליים. אם אתם סבורים כי ניתן להסיר את התבנית, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
בשנת 1934 הסכים הרצוג למיזוג המפלגה עם יריבתה - המפלגה הדרום אפריקאית של יאן סמאטס. בעקבות המיזוג נוצרה "המפלגה המאוחדת", אולם סיעה קיצונית של לאומנים אפריקאנרים מן המפלגה הלאומית בראשות דניאל מאלאן התנגדה למיזוג והקימה את המפלגה הלאומית הטהורה. מפלגה זו השתמשה בהתנגדות הציבורית להשתתפותה של דרום אפריקה במלחמת העולם השנייה לצד בעלות הברית כדי לעורר רגשות אנטי-בריטיים בקרב הציבור האפריקאנרי. בעקבות המלחמה עזבו יוצאי המפלגה הלאומית במפלגה המאוחדת את האחרונה והתאחדו מחדש עם המפלגה הלאומית הטהורה. כך קמה המפלגה הלאומית המאוחדת שהתמודדה בבחירות הכלליות מול המפלגה המאוחדת של סמאטס.
אולם האידיאל הרפובליקני לא נעלם והוא קיבל זריקת עידוד עם הקמת המפלגה בשנת 1914. בשנת 1916 קרא הקונגרס של המפלגה הלאומית לחזרה לרפובליקניזם אולם לאחר מכן חזר בו בתואנה שהשעה לא בשלה לכך. בשנת 1918 נוסד איגוד האחווה (Broederbond) שביקש לקדם אינטרסים תרבותיים אפריקאנריים וצידד ברעיונות לאומניים ורפובליקניים. בשנות ה-30 של המאה ה-20 נוסדו האיגוד הרפובליקני וארגונים רפובליקניים אחרים. הרגשות הלאומיים הפרו-רפובליקניים ואנטי-בריטיים גברו עם ציון 100 שנים לנדידה הגדולה ולקרב נהר הדם ב-1838, שני אירועים מכוננים בהיסטוריה האפריקאנרית.
בחוגים הפוליטיים היה ברור כי דרום אפריקה צועדת לקראת רפובליקניזם. אף על פי שנותרה דומיניון בריטי גם לאחר האיחוד בשנת 1910 גברה מידת השלטון העצמי ובתחומים מסוימים נהנתה דרום אפריקה מאוטונומיה מלאה. בשנת 1910 הוסכם כי אף על פי שענייני החוץ יוותרו בשליטה בריטית, ממשלת דרום אפריקה תהיה אחראית לכל ענייני הפנים. בשנת 1919 נסע הרצוג לועידת השלום בפריז במטרה לקרב את עצמאותה של דרום אפריקה. בשנת 1926 התקבלה הצהרת בלפור (אין הכוונה להצהרה על תמיכה במטרות התנועה הציונית משנת 1917), שקבעה בין היתר שכל אחד והאחד מהדומיניונים של האימפריה הבריטית שווה במעמדו לממלכה המאוחדת, ושלכל אחד אוטונומיה מוחלטת בענייני פנים וחוץ. בשנה שלאחר מכן נוסדה לראשונה בדרום אפריקה מחלקת ענייני חוץ.
ב-1960 נערך בדרום אפריקה משאל עם ביוזמת המפלגה, והבוחרים הלבנים החליטו בו (ברוב של 52 אחוזים) על ניתוק הקשר עם בריטניה והקמת הרפובליקה של דרום אפריקה. ההחלטה נכנסה לתוקף בשנה שלאחר מכן.
בשנת 1948 ניצחה המפלגה הלאומית בראשות דניאל מאלאן בבחירות הכלליות ומאז החזיקה בהגה השלטון ברציפות עד לשנת 1994. עם עלייתה לשלטון החלה ליישם מדיניות של אפרטהייד - הפרדה פוליטית וחברתית בין גזעים - שתכליתה לשמר ולחזק את שליטתו של המיעוט הלבן בפוליטיקה ובכלכלה של דרום אפריקה.
חקיקת חוק הממשל העצמי של הבאנטו בשנת 1951 הביאה לכינון מדינות לאום לעשרת השבטים השחורים בדרום אפריקה. מטרת המפלגה הלאומית הייתה להעביר את כל השחורים בדרום אפריקה לאותן מדינות לאום (תוך שהם רשאים להמשיך ולעבוד בדרום אפריקה כ"עובדים אורחים"), ובכך להותיר בידי הלבנים ארץ הומוגנית מבחינה גזעית על פני 87% משטחה של דרום אפריקה. כל השחורים בדרום אפריקה נרשמו כאזרחי אחת המדינות הללו ונדרשו לממש את זכויותיהם הפוליטיות אך ורק במסגרת אותן מדינות. שלושת המושבים שנשמרו לנציגים הלבנים של השחורים בפרובינציית הכף בוטלו. בשלוש הפרובינציות האחרות (טרנסוואל, מדינת אורנג' החופשית ונטאל) לא היה בלאו הכי ייצוג לשחורים באותה העת.
יתר על כן, הצבעונים הוסרו מרשימת המצביעים הכללית בפרובינציית הכף בשנת 1956, עם סיומו של משבר זכויות ההצבעה של המיעוט הצבעוני. במקום להצביע עבור נציגי הפרובינציה כמו האזרחים הלבנים, הותרה להם מעתה הצבעה אך ורק לארבעה נציגים לבנים של האוכלוסייה הצבעונית. בשנת 1968 נשלל מהצבעונים גם ייצוג מזערי זה. במקום ארבעת הנציגים בפרלמנט הוקם גוף חוץ פרלמנטרי - ש-40 מחבריו נבחרים ו-20 ממונים - אשר הוסמך לחוקק חוקים שתחולתם מוגבלת לצבעונים בלבד, וגם זאת בכפוף לאישור גורמים בממשלת המיעוט הלבן.
במהלך שלא זכה להכרה מצד העולם, סיפחה דרום אפריקה את דרום מערב אפריקה (כיום נמיביה) -קולוניה גרמנית שנכבשה במהלך מלחמת העולם הראשונה. השטח נחשב לפרובינציה נוספת (חמישית במספר) שלאוכלוסייתה הלבנה שבעה נציגים בפרלמנט של דרום אפריקה. המיעוט הלבן בדרום מערב אפריקה - רובו ממוצא גרמני ואפריקאנרי, אשר הזדהה עם יעדי המפלגה הלאומית, תמך בה במערכות הבחירות שבאו לאחר מכן.
הרפורמות הללו, אשר הרחיקו את השחורים והצבעונים - מתנגדי המפלגה - מן התהליך האלקטורלי, חיזקו מאוד את מעמדה של המפלגה הלאומית. באופן בלתי מפתיע הגדילה זו את כוחה בפרלמנט כמעט בכל מערכת בחירות בין 1948 ל-1977.
נכון הוא שגם לפני עלייתה לשלטון של המפלגה הלאומית נחקקו חוקים לקידום הפרדה גזעית, כגון חוק אדמת הילידים משנת 1913 (שאסר על שחורים לרכוש או לחכור קרקע מלבנים) וחוק הילידים (אזורים אורבניים) משנת 1923 (שהניח את היסודות להפרדה גזעית בשטחים עירוניים). אולם משנת 1948 ואילך החקיקה בתחום התרחבה. בין היתר נחקקו חוק שאסר נישואין בין גזעיים (1949), חוק שאסר קיום יחסי מין בין גזעיים ("חוק הפריצות", 1950), חוק רישום האוכלוסין - שסיווג תושבים על בסיס גזעי (סיווג שנעשה בו שימוש למטרות שונות, לרבות הענקת זכויות פוליטיות וחברתיות, חינוך וכולי, 1950) וחוק שאסר על הימצאות לא-לבנים באזורי מגורים ומסחר מסוימים (חוק האזורים הקבוצתיים, 1950).
.svg)
