בתחילת המאה ה-20 הייתה רוסיה בשלה למהפכה. צמיתים לשעבר היגרו במספרים גדולים יחסית מהכפר לעיר אבל רוב תושבי רוסיה היו איכרים (עצמאים, צמיתים או פועלים חקלאיים קבועים או יומיים). התסיסה המתמשכת מאז המאה ה-15 בקרב האיכרים מצאה ב-1905 בעלי ברית בקרב מעמד הפועלים והימאים וזו הפעם הראשונה בתולדות רוסיה שרגשות הקיפוח זכו להנהגה שניתבה אותם לביצוע ניסיון מהפכה.
ההנהגה הייתה לרוב של משכילים בני המעמד השליט, בהם בני אצילים שמצבו של העם נגע ללבם וחשבו שיש צורך בשינוי.
לתסיסה הקבועה שהתקיימה אצל עובדי האדמה הרוסים, הצטרפו ניסיון לחימה. מאות אלפי איכרים גויסו בזמן מלחמת רוסיה–יפן ולמעלה מ-10 מיליון גויסו במהלך מלחמת העולם הראשונה. איכרים חסרי אדמה ציפו ששירותם הצבאי יתגמל אותם בחלקת אדמה ואיכרים בעלי אדמות גילו שבמהלך הזמן בו היו מגויסים צברה הנחלה שלהם חובות וחלקם נדרשו למכור את אדמתם לכיסוי החובות - אירועים שהגבירו את זעמם והאיצו את התסיסה.
מארק פרו, ז'אק ברטן, מהפכה ומלחמת אזרחים ברוסיה, בתוך: פייר וידאל-נאקה (עורך), תולדות העולם משחר האנושות ועד ימינו, תל אביב: הוצאת ידיעות אחרונות, 1993, עמ' 254–255.
