האימפריה האתונאית השנייה (ביוונית: Δεύτερη Αθηναϊκή Συμμαχία) הידועה גם בשם הברית האתונאית השנייה או הליגה האתונאית השנייה, היא קונפדרציית איים שהתקיימה ביוון העתיקה בין 355-378 לפנה"ס בהנהגת אתונה. האימפריה הייתה המשך של הליגה האטית-דלית (הידועה גם בשם "האימפריה האתונאית הראשונה") והייתה מכוונת בעיקרה כנגד ההגמוניה הספרטנית.
הרקע להקמת הברית
הפוליס היוונית העתיקהאתונה, הגיעה לשיא עוצמתה בתקופת המאה ה-5 לפנה"ס, עת יצאה כמנצחת העיקרית ממלחמת פרס–יוון. לאחר המלחמה הקימה אתונה את "הליגה האטית-דלית", הידועה גם בשם "האימפריה האתונאית הראשונה". אף על פי שלכאורה הפולייס החברות בברית היו בעלות מעמד שווה, הרי שבפועל עד מהרה השתלטה אתונה על הליגה ושלטה ביד חזקה בבעלות בריתה באמצעות קלירוכיות שהקימה. התנהגות זאת התנקמה בה עד מהרה בדמות המלחמה הפלופונסית, שבמהלכה תמכו מרבית הפולייס היווניות בליגה הפלופונסית בהנהגת ספרטה. בשנת 404 לפנה"ס הסתיימה המלחמה בניצחון מוחץ של ספרטה ובפירוק הליגה הדלית.
הניצחון הספרטני במלחמה פתח בתולדות יוון עידן שזכה לכינוי "ההגמוניה הספרטנית", אולם עד מהרה התגלו הספרטנים כרודנים לא פחות מהאתונאים, ובשנת 395 לפנה"ס נפתחה המלחמה הקורינתית. במלחמה זו איחדו כוחות אתונה, תבאי, ארגוס וקורינתוס, כנגד ספרטה. בשנת 387 לפנה"ס, נחתם שלום אנטלקידס שסיים את המלחמה. הפולייס המתנגדות לספרטה נאלצו לחתום על ההסכם רק בשל איומים מצד האימפריה הפרסית, ולפיכך זכה ההסכם לכינוי "שלום המלך" (על שמו של מלך פרס ארטקסרקסס השני). הודות לתמיכה הפרסית, רודנותם של הספרטנים רק גברה לאחר שלום המלך. עם זאת, בשנת 378 לפנה"ס מרדו התבנים בספרטנים, וגירשו את חיל המצב הספרטני מהקדמאה.[1] מסע המלחמה הכושל של המלך הספרטניקלאומברוטוס הראשון לתבאי, השלים את ניפוץ המיתוס בדבר היותה של ספרטה בלתי מנוצחת, ואתונה[2] חשה כעת חופשייה לנסות ולחדש את עוצמתה האבודה.
הקמת האימפריה
בשנת 378 לפנה"ס פתחה אתונה בשלב הראשון של תוכניותיה על ידי כך שפרסמה קריאה לכל ערי יוון עצמה, במטרה להתגונן מפני ספרטה הרודנית. לקריאה זאת נענו כיוס ותבאי, שכבר היו בעלות בריתה של אתונה, אך גם ביזנטיון, רודוס, מיטילנה, מיטמנה ואיים נוספים. בשלב השני נשלחה פנייה משותפת בשם כל בעלות הברית אל כל היוונים והברברים[3] שלא היו נתונים תחת שלטון הפרסים, להצטרף גם הם לברית החדשה ”על מנת להגן על חירותם, עצמאותם וביטחונם בפני ספרטה, כך שהשלום המשותף, אשר עליו הסכימו המלך וכל היוונים יישאר בתוקפו”.[4] ההצעה להצטרף לברית התקבלה בהתלהבות רבה, מכיוון שהברית של ספרטה עם פרס נחשבה בעיני יוונים רבים כבגידה מבישה ("מדיזם").[5]
אתונה מצדה, למדה מלקחי העבר, וכעת הבטיחה שיטת הנהגה מתונה יותר ופחות אימפריאליסטית. כבר בהצהרה הראשונית הוכרז כי כל עיר תוכל לחיות על פי המשטר שבו תבחר, אתונה לא תציב חילות מצב בשום מקום, לא ייגבה מס, ולא יוקמו קלירוכיות על אדמות בעלות הברית. יתרה מכך, האתונאים וויתרו על כל רכוש שלהם, פרטי או ציבורי, אשר היה על אדמת בעלות הברית, ואזרחי אתונה התחייבו להבא לא לרכוש נכסים כאלו.[4][6] לבעלות הברית הוקמה אספה מיוחדת שנקראה סינהדריון, והוקמה מנציגים של כל בעלות הברית. הסינהדריון התכנס באתונה, אף על פי שאתונה עצמה לא יוצגה בו כלל. כתוצאה מכך, כל החלטה של הברית הייתה צריכה לקבל אישור משתי מועצות נפרדות: הסינהדריון, ואספת העם של אתונה (האקלסיה).[7]
הפיקוד על הצבא והצי נמסר לאתונה, אולם המס השנתי (פורוס) שהיו ערי הברית משלמות בתקופת האימפריה הראשונה, לא חודש. תחת זאת, בעלות הברית הרימו תרומות (סינטקסיס) לטובת מאמץ מלחמתי. מחד, שיטה זו הייתה אהודה הרבה יותר בקרב בעלות הברית ושיפרה את נאמנותן. מאידך, בעלות הברית נהגו לרוב להרים תרומות רק כאשר הדבר נגע באינטרסים שלהן או למען פעולות צבאיות ופוליטיות שנעשו בקרבתן. יתרה מכך, לעיתים השיטה גרמה למחסור בכספים, כך שמצביאים נאלצו להפעיל לחץ כדי להשיג 'תרומות' בצורה עצמאית.[8] הבדל מהותי נוסף שיצרה השיטה, היא העובדה שלא הוקם מנגנון קבוע לניהול אוצר הברית כמו בתקופת האימפריה הראשונה.
שיאה של האימפריה וקריסתה
בניגוד לברית הראשונה שכוונה בראש ובראשונה נגד פרס, כוונה הברית הנוכחית כנגד ההגמוניה הספרטנית, אך לא זנחה גם את היוונים תושבי אסיה הקטנה הנמצאים תחת שלטון פרס.[9] בהדרגה הצטרפו אל הברית גם רוב ערי אובויה, ערי תראקיה וכלקידיקי, חלק מהמנהיגים המקומיים בתסליה, ואף אפירוס. בשיאה כללה הברית כ-70 חברות.[8] בעקבות כינון הברית וחוסר שביעות הרצון הכללית מהתנהלותה של ספרטה, העזה אתונה לתמוך בגלוי בתבאי במלחמתה כנגד ספרטה. עד מהרה גורשו הספרטנים מרוב שטחי בויאוטיה. בשנת 376 לפנה"ס החליטו הספרטנים לשבור את האימפריה האתונאית השנייה, ושייטת ספרטנית נשלחה לתקוף את פיראוס. המצביא האתונאי כבריאס הביס את הספרטנים בקרב נקסוס וחידש את מיתוס השליטה האתונאית בים. כביראס קיבל את הצטרפותם של מרבית האיים הקיקלאדיים לברית.
בשנת 375 לפנה"ס פתחו האתונאים בשני מסעות מלחמה מקבילים. כבריאס פשט על תראקיה וצירף לברית את תסוס, סמותרקה ואבדרה. טימותאוס הכה את הצי הספרטני בקרב באזור מערב יוון, וקיבל את הצטרפותן לברית של קורקירה, קפלוניה וערי אקרנאניה. עם זאת, הכסף החל לאזול לאתונה, ולפיכך היא קיבלה בשמחה את הצעתה של פרס לתווך בינה לבין ספרטה. הסכם השלום המחודש שנחתם בשנת 374 לפנה"ס היווה ניצחון כביר עבור אתונה. הן פרס והן ספרטה הכירו בברית האתונאית כשוות ערך לליגה הפלופונסית, וחילות המצב הספרטניים גורשו מפלטאיה ומתספיאה. עם זאת, ההסכם הופר עד מהרה. המצביא האתונאי טימותאוס הושיב קבוצת גולים דמוקרטים בראש גשר מבוצר על חצי האי זקינתוס. ספרטה מחתה בפני אספת העם האתונאית על המעשה, אולם אתונה נתנה לו אישור ואף הורתה על קבלת זקינתוס לברית.[10]
ספרטה קיבלה הבטחה לעזרה מדיוניסיוס הראשון, טיראןסירקוסאי שבסיציליה, מה שעודד אותה לפתוח במלחמה מחדש. הספרטנים החליטו להשתלט על קורקירה כדי שתשמש להם קרש קפיצה מסיציליה ליוון. הספרטנים השיגו עליונות במים מסביב לקורקירה, והטילו מצור על העיר. האתונאים החליטו על מסע מלחמה לעזרת הקורקירים, ונאלצו לשם כך להטיל מס רכוש ומס מיוחד.[11] למזלם של האתונאים, הספרטנים לא טרחו לשלם את שכר החיילים בזמנו, כך שהמשמעת בשורותיהם הייתה רפה. הקורקירים ערכו פשיטה על מחנה הצרים, והמפקד הספרטני נהרג. הצי הספרטני חשש מהופעת הצי האתונאי בפיקודו של איפיקרטס, והתפזר גם כן.
על אף הישגים אלו, האתונאים היו מותשים מהמלחמה, בניגוד לתבנים שנהנו ממנה מאוד והצליחו להרחיב מאוד את תחומי שליטתה של הליגה הבויאוטית. בשנת 371 לפנה"ס נכנעו תבאי וספרטה ללחצן של אתונה ופרס, והסכימו לחתום על הסכם שלום. ברגע האחרון מנהיג תבאי, אפמינונדס, הביא לביטולו של ההסכם, כאשר דרש להחליף את המילה "תבנים" במילה "בויאוטים". דרישה זו נתקלה בהתנגדות עזה מצד הספרטנים, והתבנים הביסו אותם בקרב לאוקטרה וניפצו לנצח את העוצמה הספרטנית.
אתונה תפסה עד מהרה את מקומה של ספרטה כמבצעת של "שלום המלך" מטעם פרס. עם זאת, התקררו היחסים בינה לבין תבאי ואליס, שסירבו לחתום על הסכם שלום עם ספרטה. קרנה של ספרטה ירדה ולעולם לא שבה עוד, ואת מקומה מיהרה לתפוס תבאי ("ההגמוניה התבנית"). תבאי מיהרה לפרוש מהברית האתונאית, ובעקבותיה ערי אובויה[12], כלקידיקי ואקרנאניה. קרנה של הברית ירדה בהתאם. כעבור מספר שנים נוספות הסתכסכו האתונאים עם התבנים, כאשר שני הצדדים ניסו להגביר את השפעתם בים האגאי.
בשנת 363 לפנה"ס הופיע אפמינונדס בראש צי תבני בביזנטיון, ובהשפעתו מרדה העיר באתונה. התנהל משא ומתן על הרחבת המרד גם אל כיוס ורודוס, אולם אז נטשו הכוחות התבניים את הזירה והביזנטים וויתרו על היוזמה. בשנת 361 לפנה"ס התרחב המרד כאשר גם קורקירה נטשה את הברית, ובו זמנית נחשפה חולשתה של אתונה לנוכח פשיטותיו של אלכסנדר מפראי שמולן הייתה חסרת אונים.[13]
בשנת 357 לפנה"ס פרשו גם רודוס, כיוס וקוס מהליגה האתונאית, ויחד עם ביזנטיון (שכאמור לעיל כבר פרשה בשנת 363), הקימו ברית מתחרה, מה שהוביל לפריצתה של מלחמה שזכתה לכינוי "מלחמת בעלות הברית". הגורם העיקרי לפרוץ המרד היא שהסיבה המרכזית להקמת הברית האתונאית, הגנה כנגד ספרטה, כבר לא הייתה תקפה, ונראה היה שאתונה דואגת בעיקר לאינטרסים של עצמה.[14] שנתיים לאחר פריצת המלחמה, בשנת 355 לפנה"ס, נאלצו האתונאים להכיר בעובדה שקופת המלחמה שלהם ריקה, בעוד המורדים נהנים מתמיכה כלכלית מהפרסים. באותה שנה הכירה אתונה בפרישתן ובעצמאותן של הערים המורדות, שעד מהרה הצטרפה אליהן לסבוס, וכך באה אל קיצה האימפריה האתונאית השנייה.
לאחר סיום המלחמה הברית האתונאית המשיכה להתקיים בהרכב מצומצם, כאשר הערים האחרונות שנותרו חברות בה היו: סאמוס, למנוס, אימברוס, סקירוס, האיים הקיקלאדיים, אובויה, וכמה נמלים בתראקיה ובחרסונסוס.[15] דור אחד לאחר מכן, ולאחר תבוסתן המשותפת של אתונה ותבאי בקרב כירונאה (338 לפנה"ס), פורקה הברית באופן סופי וההגמוניה ביוון עברה לידיה של מוקדון.
Xenophon. Hellenica. Translated by C.L. Brownson. The Loeb Classical Library. Cambridge. (MA), Harvard University Press and London, William Heinemann Ltd, 1918.
Xenophon. History of My Times (Hellenica). Translated with an introduction by Rex Warner. Penguin Books, 1966.
Diodorus. Translated by C.H. Oldfather. The Loeb Classical Library. Cambridge (MA), Harvard University Press and London, William Heinemann Ltd, 1954.
Pausanias. Description of Greece. Translated by Jones, W. H. S. and Omerod, H. A. Loeb Classical Library. Cambridge, MA, Harvard University Press; London, William Heinemann, 1918. Digitized copy in: Theoi.
Fine, John V.A. The Ancient Greeks: A critical history. Harvard University Press, 1983.
Hornblower, Simon and Anthony Spawforth (editors). The Oxford Classical Dictionary. Oxford University Press, 2003.
Rhodes, P. J.A history of the classical Greek world: 478–323 B.C.. London, Blackwell, 2010.
