באוגוסט 1920 ביקר הנציב העליוןהרברט סמואל בעיר א-סלט בעבר הירדן, ולאחר ביקורו השאיר שם קבוצה של קצינים פוליטיים בריטים, שעליהם הוטל להכין תשתית לסדר ציבורי באזור. על קפטן ברנטון (Brunton) הוטל להקים "כוח עתודה" צבאי מבני המקום, והוא בחר להתמקד בעמאן, משום שרצה לבסס את הכוח על גיוס הצ'רקסים שישבו שם. בשלהי אותו קיץ הקימו ברנטון והקולונל פרדריק ג'רארד פיק (Peake, פיק פאשה) (1886–1970) את הכוח, שמנה קצת למעלה מ-200 איש. בתחילת תקופת קיומו, גויס הכוח מבני העיירות והכפרים, כדי להגן על יושבי הקבע בפני הבדווים. באוקטובר 1920 קיבל פיק את הפיקוד על הכוח, ושימש בתפקיד עד סוף שנת 1938.[1]
פיק אימן וארגן אותו מחדש, ועד סוף 1921 הרחיבו לכדי 1,000 חיילים, בגייסו בעיקר ערבים מסוריה ומארץ ישראל המנדטורית אשר שירתו בעבר בצבא העות'מאני. בשנת 1923, עת הכירו הבריטים רשמית בריבונותו של עבדאללה, סופחה המשטרה האזרחית הירדנית לכוח, אשר נודע מאז בתור "הלגיון הערבי".
ב-1925 מנה הלגיון 1472 איש. אולם בעקבות הרעה במצב ביטחון הפנים, וכישלונו לבלום את פשיטות הבדואים מעברה המזרחי של מסילת הרכבת החג'אזית, ב-1926 פורקו יחידות השדה שלו, מצבתו הורדה ל-855 איש, ולצדו הוקם חיל הספר העבר-ירדני, שהיה כפוף לנציב העליון על ארץ ישראל. הלגיון עצמו הפך למעין משטרה עירונית.[2]
מהומות שבטיות חייבו את הקמתו של חיל הספר העבר-ירדני, שרבים מאנשיו נמנו עם הלגיון. סמכויותיו של הלגיון צומצמו לשמירה על ביטחון הפנים באמירות. הלגיון לא הצליח לבלום חלק ניכר מפלישות הבדואים לתחומה של עבר-הירדן, מה שאיים על יציבות שלטונו של עבדאללה כמו גם על היחסים עם ערב הסעודית ומלכה השאפתן אבן סעוד.
הלגיון תחת פיקודו של גלאב פאשה
בנובמבר 1930 נתמנה קצין בריטי בשם ג'ון באגוט גלאב (גלאב פאשה) לסגנו של פיק. הלה הכיר את הבדואים וידע כיצד להילחם בהם. בפברואר 1931 יצר גלאב את "משמר המדבר", אשר מנה בראשיתו כעשרים איש וארבעה כלי רכב עם מקלעי לואיס ומקלעי ויקרס. הרעיון מאחורי גיוס הבדואים ליחידת הסיור המדברית היה לספק לבדואים מקור הכנסה אלטרנטיבי שישמור על הדימוי העצמי שלהם כלוחמים ויחליף את מקורות ההכנסה המסורתיים, בהם פשיטה על גידולים חקלאיים של יושבי הקבע וסחיטת דמי חסות משיירות סוחרים שעברו בשטחם ומיישובים סמוכים. כמו כן, האמין שעיסוק זה יקרב את הבדואים באופן טבעי לחיי קבע[3]. בהדרגה גייס לשורותיו בדואים רבים, חיזק את הקשר בינם לבין האמירות ופייס את השבטים הנותרים.
בשנת 1936 מנה הלגיון כ-1,200 איש, מאורגנים ב"משמר מדבר" ממונע וממוכן, גדוד רגלים, גדוד פרשים ומשטרה עירונית. במרץ 1939 פרש פיק מהפיקוד על הלגיון והוחלף על ידי גלאב. הלה התמודד עם חוסר היציבות בסוריה והפרעות המתרחשות בארץ ישראל. תחת פיקודו נחשב הלגיון הערבי לכוח הצבאי הערבי הטוב והמאומן ביותר באותה תקופה. משנת 1940 ועד סוף מלחמת העולם השנייה הוגדל כוחו לכדי 8,000 קצינים וחיילים, מאורגנים בחטיבה רגלית ממוכנת, 15 פלוגות מצב, פלוגת הנדסה וכוח "משמר המדבר".
ב-25 במאי1946, זכתה אמירות עבר הירדן לעצמאות. הלגיון הערבי, שכוחו קוצץ לכ-6,000 איש אחרי המלחמה, היה לצבאה הסדיר של הממלכה, אף שערבים רבים המשיכו לראות בו מכשיר לשמירת האינטרסים האימפריאליים של בריטניה.
הלגיון במלחמה הערבית–ישראלית 1947–1949
הסוס הטרויאני הבריטי, קריקטורה של אריה נבון בעיתון דבר, 28 באוקטובר 1947.
הלגיון הערבי היה הצבא הערבי הטוב ביותר במלחמת העצמאות (1949-1947).[4] בשנת 1948 מנה הלגיון כ-9,000 חיילים.[5] הלגיון התערב במלחמה עוד לפני הפלישה הכלל ערבית במאי 1948. הוא אימן את ערביי ארץ ישראל ולחם לצידם.
עבדאללה א-תל, מפקד הלגיון בירושלים במלחמת העצמאות ומושל ירושלים המזרחית לאחריה, מעיד בספר זיכרונותיו, שלאחר הכט בנובמבר, עת היה מסופח לדיוויזיה הבריטית הראשונה, שמפקדתה בסרפנד, "סייע אללה בידי למלא את חובתי במאבק בארץ ישראל"[6] על ידי שהתקשר עם מספר קצינים ערביים נוספים ובתאום עם ראשי ההנהגה המקומית של ערביי ארץ ישראל וביניהם ראש עיריית לוד, אימנו צעירים מלוד, רמלה, ספרייה, עבאסיה, סרפנד ואל-בריה בהפעלת נשק ששאלו ממחסני הלגיון, כולל מטווחים.
ב-14 בדצמבר 1947 הרג הלגיון 13 מאנשי שיירת בן שמן תוך רצח פצועים חסרי ישע.
ב-22 באפריל חשו יחידות הלגיון שהוצבו לאורך כביש ג'נין-חיפה לסייע לערבים בקרב על חיפה. כוח של גדוד 21 מחטיבת כרמלי ארב ליד יגור ובלם את כוח הלגיון ששב על עקבותיו.[7]
מפקד הלגיון, גלאב, תיאר בספר זיכרונותיו מ-1957 את שיירת הפלישה לארץ ישראל ב-14 במאי 1948: "בעמאן ובכל כפר לאורך הדרך התקהלו אנשים, הריעו ומחאו כפיים בהתלהבות בחלוף כל יחידה על פניהם. הגגות השטוחים והחלונות מלאו נשים וילדים, שצווחותיהם וסלסוליהם גרונותיהם גברו על שאון כלי הרכב...החיילים עלצו כחוגגים...רבים מכלי הרכב עוטרו בענפי הרדוף ירוקים, פורחים בוורוד...המחזה נראה כתהלוכת קרנבל יותר מאשר כשיירת צבא ההולך למלחמה".[8] הלגיון חסם את הדרך לירושלים באזור לטרון (בו יחידותיו החזיקו עד למלחמת ששת הימים) ואגב כך חידש את המצור על ירושלים היהודית. כן התערב בלחימה בירושלים, ובסוף מאי כבש את הרובע היהודי בירושלים.
לאחר שצה"ל כבש את לוד ורמלה וגירוש תושביהם ביולי 1948, נשטפו הגדה המערבית ועבר הירדן בגל הפגנות נגד הלגיון, גלאב והבריטים. חיילי הלגיון נרגמו ברחובות רמאללה וכונו "בוגדים" ו"גרועים מיהודים". גלאב סיפר שבכפרים בהם עבר ירקו עליו וקראו לו בוגד.[9]
לאחר המלחמה עם ישראל 1949–1956
מפגש בין שוטרים ישראלים לליגיונר ירדני על "הקו העירוני" בירושלים. 1950 לערך
עד מלחמת ששת הימים בשנת 1967, שלט הלגיון הערבי בשטחי יהודה ושומרון.
בשנים 1949–1956 נקט גלאב באסטרטגיה מגננית והציב את חלקו הגדול של הלגיון בעבר הירדן, שם היה מוכן לקראת התקפה של צה"ל על הגדה המערבית, שכן גלאב העריך שהתקפה כזאת תכלול פריצה מבית שאן דרומה לכיוון ים המלח. על הגדה המערבית עצמה שמר הלגיון באמצעות מספר גדודים שרוכזו בגב ההר. אפילו בשנות ה-50 דחה גלאב את הפצרות הפלסטינים להציב את חלקו הגדול של הלגיון בגדה ולפזרו לאורך הגבול. במקום זאת, בשנת 1949–1950 הקים מטכ"ל הלגיון מיליציה של כפרי הספר בגדה. גוף זה נקרא נקרא תחילה "משמר המולדת" ואחר כך שונה שמו ל"משמר הלאומי". תושבי הגדה ראו במשמר זה סימן למחויבותו של שלטון ממלכת ירדן להגן עליהם. הלגיון גייס וחימש בנשק קל בין 8 ל-15 גברים בכל כפר בגדה. ב-1950 נחקק חוק שירות חובה במשמר הלאומי לגברים בגיל 18–40, שיושם בהדרגה. בשנת 1956 מנה המשמר 30,000 איש שאורגנו בגדודים אזוריים ואומנו על ידי סמלי הלגיון. חיילי המשמר אמורים היו ללחום ביחידות הפשיטה של צה"ל. כמו כן, ניתנה למשמר פקודה לבלום הסתננות לישראל. הלגיון הפעיל את המשמר הלאומי מנהלתית ומבצעית.[10]
הקצינים הבכירים של הלגיון היו בדרך כלל בריטים, שהושאלו מן הצבא הבריטי או שהיו מועסקים בחוזים מיוחדים. בשנת 1955–1956 שירתו 75 קצינים בריטים בלגיון. סגניהם היו בדרך כלל ערבים.[10] בשנת 1953 מנה הלגיון בין 17,000 ל-20,000 חיילים, וב-1956 מנה 25,000 חיילים.[5]
הלגיון השתתף בדיכוי מהומות בזמן הבחירות בשנת 1954, דיכוי שעורר ביקורת בירדן וזעם בקרב הפלסטינים, ובדיכוי מהומות בראשית ינואר 1956.[11]
ב-1 במרס 1956 פיטר המלך חוסיין את גלאב ושני קצינים בריטים בכירים נוספים, והורה להם לעזוב את ירדן תוך מספר שעות. לטענת גלאב, הוא נדרש לצאת מן המדינה מכיוון שחוסיין חשש שגלאב יזעיק יחידות בדוויות נאמנות לו, וינסה לעלות על עמאן ולהפיל את הממשלה.[12] גלאב הואשם בסיכון הצבא והמדינה, ובהתעלמות מדרישות המלך לתקן את הליקויים בצבא, לקדם קצינים ערבים ולקצץ בהוצאות. כמו כן, הוא הרבה לדבר בדיונים פנימיים על חולשת הלגיון, וטען כי במקרה של מלחמה עם ישראל, יהיה צורך לפנות את הגדה המערבית על מנת להגן על עבר הירדן. באופן לא רשמי נטען גם כי גלאב אשם במחדלים צבאיים. לפי הסברו של חוסיין, הסיבות העיקריות לפיטורין היו חילוקי הדעות באשר לאסטרטגיה של הגנת המדינה, ואי-נכונותם של הבריטים ושל גלאב עצמו לקדם את תהליך הערביזציה של הלגיון, כלומר להחליף את הקצינים הבריטים בקצינים ערבים.[13] בתגובה לפיטורין, הורתה ממשלת בריטניה לכל הקצינים הבריטים בלגיון לעזוב מיד את תפקידם.[11]
הפיקוד העליון הועבר לידי קצינים ירדנים, שלב נוסף בדרך לעצמאותה המלאה של ירדן.
למפקד הלגיון מונה עתה קצין הלגיון ראדי ענאב, שפרש לגמלאות אחרי חודשיים, ובמקומו מונה במאי 1956 עלי אבו נואר, מראשוני הקצינים העירוניים שנקלטו בלגיון.[14]
בחודשים הראשונים לאחר פיטורי גלאב, עבר הצבא תהליכי ארגון מחדש, אישיים ומוסדיים. קצינים בדווים מנאמניו של גלאב, חששו שיאבדו עתה מכוחם והשפעתם, ובדווים רבים ערקו מהצבא. מספר קצינים הודחו ואף נעצרו. המשטרה הופרדה מן הצבא, ושמו של הצבא שונה בערבית מ"הצבא הערבי" ל"הצבא הערבי הירדני", ובאנגלית מ-"The Arab Legion" ל-"The Jordanian Arab Army".[15]
באותה תקופה הגדיל המלך חוסיין את מספר החיילים בלגיון ושלח צעירים ירדנים ללמוד באקדמיות צבאיות בבריטניה. שמו של הלגיון הערבי שונה ל"כוחות המזוינים של ירדן".
