במתקפה על פרל הארבור נהרגו יותר מ-2,400 חיילים אמריקאים. במקור נקבע כי המתקפה לא תתחיל עד שלושים דקות לאחר שיפן תודיע לארצות הברית שהיא נסוגה ממשא ומתן נוסף, אך המתקפה החלה לפני כן. זאת משום שטוקיו העבירה את ההודעה לשגרירות יפן בוושינגטון. אולם בשל שנכתבה ביפנית היה צריך לפענחה, לתרגמה ולהקלידה על ידי פקידי שגרירות בדרגות גבוהות, שלא היו מסוגלים לבצע את המשימות הללו בזמן שהוקצב להם. לפיכך, השגריר לא מסר את ההודעה אלא לאחר תחילת המתקפה. ההודעה נוסחה כך שלמעשה לא כללה הכרזת מלחמה ולא ניתוק יחסים דיפלומטיים; לכן לא הייתה זו הכרזת מלחמה נאותה. יפן הכריזה רשמית מלחמה על ארצות הברית ועל האימפריה הבריטית ב-7 בדצמבר 1941.
בריטניה הכריזה מלחמה על יפן תשע שעות לפני ארצות הברית. היא עשתה זאת, בין היתר, בשל התקפות יפניות על המושבות הבריטיות מלאיה, סינגפור והונג קונג. למרות שרבים מהאמריקאים גילו יחס אוהד לבריטניה במהלך המלחמה, הייתה התנגדות רחבה להתערבות אמריקאית בענייני אירופה.
"נאום הקלון" וההצבעה על ההכרזה
רוזוולט חותם על ההכרזה
בישיבת הקונגרס יום לאחר המתקפה הובאה הכרזת המלחמה להצבעה. באותה ישיבה נשא נשיא ארצות הבריתפרנקלין דלאנו רוזוולט את "נאום הקלון". הנאום נועד לחזק את טענת ארצות הברית כי היא קורבן של התגרות ותוקפנות יפנית שפנתה לפטריוטיות ולא לאידיאליזם. הנאום זכה לתמיכה רחבה. ההכרזה הובאה לאישור בסנאט ולאחר מכן בבית הנבחרים בשעה 13:10. רוזוולט חתם על ההצהרה בשעה 16:10.
ג'נט רנקין מהמפלגה הרפובליקנית, שהייתה פציפיסטית מוצהרת, הייתה חברת הקונגרס היחידה שהצביעה נגד ההכרזה. עמיתים רבים, ביניהם חבר הקונגרס אוורט דירקסן, שהחזיק דעות דומות לרנקין בנושאים רבים, ביקש ממנה לשנות את הצבעתה או לפחות להימנע, אך היא סירבה. "כאישה אני לא יכולה לצאת למלחמה," אמרה, "ואני מסרבת לשלוח מישהו אחר". הצבעתה של רנקין עוררה הדים רבים, מרביתם שליליים. העיתונות לעגה להחלטתה. יומיים לאחר מכן הגיעה להצבעה הכרזת מלחמה דומה נגד גרמניה ואיטליה; הפעם, רנקין נמנעה.
