כוחותיה הם הגדולים ביותר באירופה ומדורגים במקום השישי בעולם. בכוחות המזוינים של צרפת משרתים כ־205,000 חיילים בשרות פעיל (114,500 בצבא, 35,000 בחיל הים, 40,500 בחיל אוויר, 15,000 אחרים, כמו צוותים משותפים, שירות רפואי וכו') וכ־100,000 בז'נדרמריה לאומית.[1]
הפיקוד המרכזי כולל את נשיא צרפת כמפקד העליון, שר הפנים האחראי על ענייני ביטחון המדינה, ושר הכוחות המזוינים האחראי להוצאה לפועל של ההחלטות המתקבלות. ההחלטות מתקבלות לאחר התייעצות עם ראש מטה הכוחות המזוינים שקובע את דוקטרינת הצבא.
נשיא הרפובליקה בתפקידו כ"ראש הצבאות" הוא המפקד העליון של הכוחות הצבאיים הצרפתיים. עם זאת, החוקה מעמידה את הכוחות האזרחיים והצבאיים למרות הממשלה.[2]שר הכוחות המזוינים מופקד על ניהול כוחות הצבא על אדמת צרפת ומחוצה לה. תפקידו לארגן ולנהל את מדיניות ההגנה, גיוס כוחות וניהול התשתיות הצבאיות. הוא מייצג את כוחות הצבא בפני הפרלמנט ומדווח לנשיא. ראש מטה הכוחות המזוינים הוא קצין בדרגת גנרל 5 כוכבים והוא מפקד הכוחות המזוינים של צרפת. הוא אחראי על בניית הכוחות והפעלתם, פיקוח על הכוחות, תכנון הכוח ואיסוף וניתוח מודיעין. הוא גם אחראי על מערכות היחסים הצבאיות עם מדינות אחרות. הוא מדווח לשר הכוחות המזוינים. ראשי המטות של הצבא, חיל האוויר והצי מדווחים לראש המטה של הכוחות המזוינים.
היסטוריה
ההיסטוריה הצבאית של צרפת מקיפה מגוון רחב של סכסוכים ומאבקים המשתרעים על פני יותר מ־2,000 שנה על פני אזורים נרחבים, כולל צרפת המודרנית, אירופה הגדולה והקולוניות הצרפתיות מעבר לים. על פי ההיסטוריון הבריטי ניאל פרגוסון, הצרפתים השתתפו ב־50 מתוך 125 המלחמות האירופיות הגדולות מאז 1495, יותר מכל מדינה אירופית אחרת. אחריהם האוסטרים שלחמו ב-47 מהם, הספרדים ב-44 והאנגלים (ובהמשך הבריטים) שהיו מעורבים ב־43 מלחמות. בנוסף, מכל העימותים הידועים מאז שנת 387 לפני הספירה, צרפת נלחמה ב־168 מתוכם, ניצחה ב־109, הפסידה ב־49 וסיימה ללא הכרעה ב־10 עימותים. בכך הייתה צרפת למעצמה הצבאית המצליחה ביותר בתולדות אירופה. [3]
דוקטרינה
הדוקטרינה הצבאית הצרפתית העדכנית מבוססת על מושגים של עצמאות לאומית, הרתעה גרעינית ויכולות התחמשות צבאית עצמאית. צרפת היא חברה בנאט"ו, ועבדה באופן פעיל עם בעלות בריתה כדי להתאים את נאט"ו - פנימית וחיצונית - לסביבה שלאחר המלחמה הקרה. בדצמבר 1995 הודיעה צרפת כי תגדיל את השתתפותה בזרוע הצבאית של נאט"ו, כולל הוועדה הצבאית (צרפת פרשה מהפיקוד המשולב של נאט"ו בשנת 1966, אך המשיכה להשתתף במועצות הפוליטיות של הארגון. היא שבה ב־2008). צרפת תומכת בארגון לביטחון ולשיתוף פעולה באירופה ובמאמצים שיתופיים אחרים. פריז אירחה את פסגת נאט"ו ורוסיה במאי 1997, במטרה לחתום על אמנה בנושא יחסים הדדיים, שיתוף פעולה וביטחון. מחוץ לנאט"ו, צרפת השתתפה באופן פעיל בכוחות שמירת השלום וכוחות הקואלציה באפריקה, במזרח התיכון ובבלקן, ולעיתים קרובות לקחה תפקיד מוביל במבצעים אלה. צרפת ביצעה ארגון מחדש לפיתוח צבא מקצועי שיהיה קטן יותר, בעל כושר פריסה מהירה יותר ומותאם יותר לפעולות מחוץ לצרפת.
ב־31 ביולי 2007, הורה הנשיא ניקולה סרקוזי על הקמת ועדה לביקורת על כוחות ההגנה של צרפת.[4] הוועדה פרסמה את המלצותיה בספר לבן בתחילת 2008. על פי ההמלצות, החל הנשיא סרקוזי לבצע שינויים מקיפים במדיניות ההגנה הצרפתית ובארגונה כולל מהלכי התיעלות וקיצוצים נרחבים.[5] בהתאם לשינויים שהתחוללו בפוליטיקה האירופית ובמבנה הכוחות לאחר המלחמה הקרה, יתמקדו הכוחות המזוינים בהגנה טריטוריאלית ועמידה באתגרים של סביבת איומים גלובלית. על פי הארגון מחדש, המלחמה בטרור בצרפת ובמושבותיה לשעבר באפריקה, היא המשימה העיקרית של הצבא הצרפתי.
בשנת 2013 פורסם ספר לבן חדש על ההגנה והביטחון הלאומי. זוהי הרפורמה האחרונה בתחום ההגנה של צבא צרפת והספר הלבן הרביעי אי פעם בהיסטוריה הצרפתית. הספר הלבן אישר מחדש את מחויבותה של צרפת לנאט"ו, לביטחון האיחוד האירופי ולהסכמי שיתוף הפעולה הביטחוני עם הממלכה המאוחדת. [6]
גיוס
מבחינה היסטורית, צרפת תמיד הסתמכה על כוח האדם שלה כדי להשיג עוצמה צבאית, ובכך שמרה גם על גיוס סדיר, ולא רק על חיילי הקבע המעטים. לאחר מלחמת אלג'יריה, השימוש בחיילים סדירים נוסף לצבא הצרפתי והם פעלו בכל פעולה צבאית של צרפת. אדם אשר יחידתו נקראת לשירות יכול לבחור בין אם לעזוב את יחידתו (ובכך לוותר על השירות ולדחות אותו לפעם אחרת) או להצטרף ליחידותו ולבצע את המשימה אליה הוא נשלח.
בשנת 1996 ביטלה הממשלה הצרפתית את חוק גיוס החובה במדינה. בפועל החוק התבטל בשנת 2001, דבר אשר ביטל את השירות הסדיר במדינה. כיום מתקבלים מתנדבים, גברים ונשים, בגיל 18–25 לשירות קבע. עם זאת קיימת חובת שירות של שנה.[7]
צבא צרפת (בצרפתית: Armée de Terre – "צבא היבשה") הוא המרכיב הקרקעי והגדול בכוחות המזוינים של צרפת. נכון לשנת 2020 הצבא מונה 114,500 חיילים סדירים. בשנת 2011 תקציבו עמד על 8.3 מיליארד אירו.
לראש מטה הצבא (Chef d'état-major de l'Armée de terre בקיצור: CEMAT) כפופים הפיקודים הבאים:
הצי הצרפתי (בצרפתית: Marine nationale, 'הצי הלאומי'), באופן לא רשמי "לה רויאל", הוא הזרוע הימית של כוחות הצבא הצרפתיים. הוא מפעיל מגוון רחב של ספינות מלחמה הכוללות את נושאת המטוסים הגרעינית שארל דה גול, כוחות תעופה שונים, צוללות תקיפה וצוללות טילים בליסטיים, פריגטות, כוחות אוויר, סירות סיור וספינות תמיכה. נכון ליוני 2014, הצי הצרפתי העסיק 36,776 עובדים יחד עם 2,800 אזרחים. מרכיב המילואים כלל 4,827 אנשי המילואים המבצעיים. [8]
הצי מאורגן בארבעה כוחות:
כוח הפעולה הימי - צי השטח
כוחות הצוללות - כולל צוללות מונעות גרעין הנושאות טילים בליסטיים וצוללות קונבנציונליות
חיל האוויר הימי - בסיסי אוויר קרקעיים וימיים
נחתים - כוח הגנה וחי"ר כולל הכוחות המיוחדים של חיל הים (Commandos Marine)
חיל האוויר הצרפתי (בצרפתית: Armée de l'Air 'צבא האוויר' או בקיצור ALA) הוא הזרוע האווירית של הכוחות המזוינים של צרפת. החיל נוסד בשנת 1909 והוא הוותיק מבין חילות האוויר בעולם. ראש מטה חיל האוויר (CEMAA) קובע את יישום הדוקטרינות של חיל האוויר והחלל הצרפתי ומייעץ לראש מטה הכוחות המזוינים (CEMA) לגבי פריסתו ואופן השימוש בו.
החיל פועל לפי חלוקה גאוגרפית (הפיקוד הצפוני, הפיקוד הדרומי והפיקוד מעבר לים) ובנוי בשלוש רמות פיקוד:
הפיקוד המרכזי - כולל את נשיא צרפת כמפקד העליון, ראש מטה הכוחות המזוינים ומפקד חיל האוויר.
הפיקודים התפעוליים המורחבים:
פיקוד האווירי האסטרטגי - אחראי בין היתר על הנשק הגרעיני המצוי בחיל
פיקוד ההגנה האווירית ומבצעים אוויריים
פיקוד האוויר המשותף - אחראי לתפקוד הענפים השונים של החיל
פיקוד המבצעים המיוחדים של צרפת הוא גוף במשרד הכוחות המזוינים המופקד על מערך הכוחות המיוחדים מכל זרועות הכוחות המזוינים של צרפת. בראשו עומד "המפקד הכללי של הכוחות המיוחדים" (GCOS), קצין בדרגת בריגדיר גנרל, הכפוף לראש מטה הכוחות המזוינים ונתון לסמכותו הישירה של נשיא הרפובליקה. תפקידו לספק לכוחות המיוחדים יכולת מלאה להגן על צרפת ועל האינטרסים שלה, לתכנן ולתאם פעולות כנגד רשתות טרור ולהפעיל את הכוחות המיוחדים למשימות כוחות משולבים, בין-משרדיים ובעלי ברית.
פיקוד הכוחות המיוחדים של הצבא COM FST.
חיל הנחתים והקומנדו של הצי.(Force Maritime des Fusiliers Marins et Commandos).
הקומנדו הימי (Commandos marine).
הקומנדו האווירי המוצנח (Portraits de commandos parachutistes de l’air).
המשמר הלאומי (בצרפתית: Garde nationale) נוסד במהלך המהפכה הצרפתית. הוא הוקם מחדש במתכונתו הנוכחית ב־2016 כשירות מילואים צבאי ומשטרתי לאומי, לאחר סדרת פיגועים בצרפת. המשמר המתחדש הוקם כזרוע החמישית של הכוחות המזוינים במטרה לחזק את גורמי הז'נדרמריה הלאומית והמשטרה הלאומית בהבטחת אירועים מרכזיים בפריסה ארצית.
תקציב הקמת המשמר עמד על 311 מיליון יורו ובשנת 2018 הוא תוכנן לכלול 86,000 עובדים.
הז'נדרמריה לאומית היא כוח משטרה צבאי השייך לכוחות המזוינים אך בסמכות משרד הפנים. יש לו גם תפקידים נוספים במשרד הביטחון ומשרד המשפטים[1]
ציוד
מלאי הצבא הצרפתי מורכב כמעט כולו ממערכות נשק מייצור מקומי. חלקן מיוצר במשותף עם מדינות אירופאיות אחרות עם שילוב מוגבל של חימוש ממדינות מערביות אחרות, במיוחד מארצות הברית. מאז 2010, ארצות הברית היא הספקית הזרה המובילה. התעשיות הביטחוניות בצרפת מסוגלת לייצר את כל אמצעי הלחימה הדרושים לצבא, לחיל האוויר ולצי.[1]
מבצעים
לצרפת כ-36,000 חיילים צרפתיים המשרתים מעבר לים, בפעולות חיצוניות המכונות "OPEX". צרפת מספקת חיילים לכוח האו"ם בעקבות המרד בהאיטי משנת 2004, שלחה כוחות מיוחדים לאפגניסטן כדי לתמוך בנאט"ו במאבק בשרידי הטליבאן ואל קאעידה, וב"מבצע ליקורן" שלחה אלפי חיילים אל חוף השנהב, תחת הסכם הגנה הדדי, שהצטרפו בהמשך אל מסגרת משימת שמירת השלום של האו"ם. בנוסף, צרפת משחקת תפקיד מרכזי בכוח יוניפ"ל לאורך גבול לבנון-ישראל. בשנת 2011, צרפת השתתפה במבצע הרמטן במלחמת האזרחים בלוב, לצורך אכיפת אזור אסור לטיסה מעל צפון לוב, כחלק מקואליציה בראשות נאט"ו.
ב-2013 החלה צרפת במבצע סרוואל במאלי כנגד מורדים איסלמיסטים שהכריזו על מדינת אזוואד בצפון מאלי. ב-2014 פתחה במבצע ברקאן, שמטרתו הייתה מלחמה בטרור בסאהל, מבצע שנמשך עד 2022.
מפקדת הכוח המשותף והאימונים הצרפתי בבסיס 110 ליד קריל (près de Crillon) שומרת על כשירות לפקד על מבצע בינלאומי בקנה מידה בינוני או גדול.