הטיית ייחוס כוונות זדון

הטיית ייחוס כוונות זדון היא הנטייה לראות בהתנהגותם של אחרים כוונת זדון גם כאשר ההתנהגות היא לא ברורה או עמומה ואין בה משום כוונות זדון. לדוגמה, ילד שמתעקש שילד אחר נתקל בו במגרש המשחקים בכוונה, שהפעולה למעשה הייתה מקרית, או לדוגמה אדם שטוען שעמית לעבודה לא נתן לו קרדיט על עבודתו, מתוך כוונה עוינת כלפיו ורצון לחבל בהצלחותיו. המונח נטבע לראשונה על ידי קבוצת חוקרים בשנת 1980, שבחנה קבוצה של ילדים שנטו לייחס יותר כוונות זדון לסיטואציות חברתיות עמומות, בהשוואה לילדים אחרים.^[1] מאז, הטיה זאת מוכרת כהטייה של עיבוד מידע חברתי (בדומה להטיות ייחוס אחרות), והיא מתארת את האופן שבו אנשים תופסים, מפרשים, ומקבלים החלטות באשר לסיטואציות מסוימות. אף על פי שהטיה זאת נחשבת מדי פעם לנורמטיבית בקרב ילדים צעירים, חוקרים מצאו כי אנשים שמפגינים את ההטיה בעקביות נוטים להגיב באלימות כלפי אחרים.^[2]

מודל עיבוד מידע חברתי

על פי המודל של קנת דודג' הילד מגיע למשימה בהקשר חברתי עם יכולות ביולוגיות מסוימות ועם מאגר מידע של התנסויות מן העבר: זיכרונות, כללים שרכש וכן ידע וסכמות חברתיים-תרבותיים. הפרט הנמצא באינטראקציה מגיב לאופן שבו הוא מפרש את הרמזים החברתיים המספקים לו מידע על עמדות, אמונות ורגשות של הזולת. לפי מודל עיבוד המידע שהוצע על ידי דודג', ההתנהגות החברתית היא תוצר של שישה צעדים הקשורים זה לזה:^[3]

1. קידוד רמזים וסימנים חברתיים
2. פרשנות של הסימנים
3. בחירת המטרה והבהרתה
4. ייצור או הנגשה של תגובות להשגת המטרה
5. בחירה תגובה
6. מימוש ההתנהגות

במהלך שני השלבים הראשונים ילדים מקודדים באופן סלקטיבי רמזים חיצוניים ופנימיים ומפרשים אותם בהתאם לייצוגים מנטליים של הרמזים המצביים המאוחסנים בזיכרון לטווח ארוך במבנים מנטליים כגון: סכמות ותסריטים, המכוננים את הידע החברתי. תהליכים מנטליים אלו יכולים לכלול ייחוס סיבתיות, ייחוס כוונה, הערכות של מטרות, של ביצועים, של יעילות עצמית והערכות של האחרים, על סמך חוויות קודמות. בשלב השלישי ילדים בוחרים מטרה המכוונת לתוצאה רצויה (תוך-אישית/בין-אישית/אינסטרומנטלית), ובשלב הרביעי ילדים מעלים מהזיכרון תגובות נגישות אפשריות או מבנים תגובה התנהגותית חדשה בהתאם למטרה ולרמזים החברתיים. בשלב החמישי ילדים בוחרים מתוך מגוון התגובות הנגישות או מובנו להם את זו המוערכת כטובה ביותר. ממדי ההערכה כוללים קודים חברתיים (מוסריות, התנהגות מקובלת), ציפיות מתוצאת התגובה, והערכת יעילות עצמית של ביצוע התגובה. בשלב השישי התגובה הנבחרת מגולמת באמצעות התנהגות.^[3]

התנהגות חברתית שלילית או התנהגות אנטי-חברתית מיוחסת לכשל או חסך באחד השלבים האלה או ביותר. לדוגמה, קושי בשלב הראשון או השני יתבטא בא-הבנה של כוונת האחר במצבים נייטרליים או רב-משמעיים, והדבר עלול לגרור תגובה תוקפנית. לילדים המתקשים בהנגשה או בהערכה של תגובות (שלבים 4 ו-5 בהתאמה) יש מלאי מצומצם יותר של אפשרויות התנהגות לבחור ממנו וחוסר הבנה לגבי השלכותיה של כל תגובה.^[4]

גורמים

דודג' משער כי הטיית הייחוס נובעת מסכמות עוינות שהאדם רכש באמצעות אינטראקציה בין גורמים ביולוגיים לבין חשיפותיו המוקדמות לחוויות עוינות. חשיפות אלו עשויות לכלול התקשרות לא בטוחה עם דמויות ההתקשרות הראשוניות, התעללות, אלימות במשפחה, דחייה חברתית, קורבנות, ומעמד חברתי-כלכלי נמוך.^[5]

מדידה

במסגרות מחקר הטיה זאת נמדדת בדרך כלל במשימות מעבדה, בה מוצגים בפני המשתתפים אינטראקציות מבוימות באמצעות שחקנים, וידאו, תמונה, קול או מצגות כתובות של סיטואציות חברתיות דו-משמעיות. לדוגמה:

אתה נמצא במפגש חברתי ואתה שם לב שבמשך שעה וחצי אשתך דיברה וצחקה עם אותו גבר מושך. נראה שהוא מפלרטט איתה. אתה מעוניין לקיים איתה יחסי מין ואומר לה את זה. היא לא מאוד מעוניינת, אבל בכל זאת מסכימה. אתה מתחיל דברים. כעבור זמן מה אתה מבחין שהיא לא מגיבה, נראה שהיא לא "נדלקת" או מתעניינת במה שאתה עושה.

— Holtzworth-Munroe A, Hutchinson G. Attributing negative intent to wife behavior: the attributions of maritally violent versus nonviolent men. J Abnorm Psychol. 1993

לאחר הצגת הגירוי, המשתתפים מתבקשים לייחס כוונה להתנהגות של השחקנים (כוונה עוינת או בלתי מזיקה) על סולם מדידה תקף. ניסויים מרובים מנוהלים עם תרחישים דו-משמעיים, וכלים אלה משמשים את החוקרים כדי לקבוע את רמת ההטיה של הנבדק. בכדי למזער את אפקט הרציה של הנבדקים, בדרך כלל נעשה שימוש במספר גירויים שונים והשוואה ביניהם. גודל האפקט הגדול ביותר קשור לבימוי בפועל של האינטראקציות, לאחר מכן לשמיעת אודיו ולבסוף הצגת וידאו ותמונה.^[2]

השלכות

אלימות

כאמור, גוף מחקר גדול מצביע על קשר כבד משקל בין אלימות להטיה זאת.^[2] הטיית ייחוס זאת קשורה בעיקר לתוקפנות פיזית גלויה (למשל, סטירת לחי, מכות), כך שרמות גבוהות יותר של הטיית ייחוס כוונות זדון מנבאת התנהגות אגרסיבית יותר.^[2] ראיות רבות מצביעות על כך שההטיה קשורה במיוחד לתוקפנות תגובתית, כלומר, אלימות שהיא תגובה מיידית לאירועים שהפרט תופס כניסיון התגרות ופרובוקציה או כאיום ממשי על הנפש – ומתקשה להכיל את התסכול שהם מעוררים בו.^[6] התגובה לתנאים מוקדמים אלה היא בדרך כלל ביטויים שונים של כעס, המופנים כלפי הדמות שעוררה את האיום, במטרה להפחית את האיום או להעלימו כליל. זוהי תגובה אימפולסיבית, שמקורה בתחושת המתח והאיום שנוצרת בעקבות אינטראקציה עם הדמות המאיימת.^[6]

מעבר לכך, ההטיה גם קשורה לתוקפנות ביחסים (למשל: רכילות, הפצת שמועות, נידוי).^[7] ההתנהגות בולטת במיוחד כאשר בני נוער מייחסים כוונה עוינת למצבים עמומים ולא ברורים (למשל, לא קיבלו הזמנה למסיבה או תגובה להודעת טקסט).^[7]

מבוגרים

הטיית ייחוס כוונות זדון נמצאה גם בקרב אוכלוסיות בוגרות, ומבוגרים עם רמות גבוהות של הטיה זאת נמצאים בסיכון תמותה מוגבר פי 4 למות בגיל 50.^[8] בחיים הבוגרים, ההטייה קשורה בעיקר לבעיות בין-אישיות, לביצועים ירודים בעבודה, כולל אלימות במשפחה.^[9] לבסוף, להורים עם הטיה זאת יש סיכוי מוגבר להשתמש בשיטות חינוך שכוללות משמעת חריפה ואגרסיביות, מה שעשוי לתרום להעברה בין-דורית של ההטיה לאורך זמן.^[10]

ראו גם

• הפרעת אישיות אנטיסוציאלית
• התנהגות אנטי-חברתית
• עיבוד מידע חברתי
• קוגניציה חברתית

לקריאה נוספת

• ד"ר עדה בקר, מודל עיבוד מידע חברתי, באתר SocialKid
• יהודה פלד, אפרת פיטרסה, תפיסות נורמטיביות של תוקפנות דיגיטלית בקרב תלמידים

הערות שוליים

1. W. Nasby, B. Hayden, B. M. DePaulo, Attributional bias among aggressive boys to interpret unambiguous social stimuli as displays of hostility, Journal of Abnormal Psychology 89, 1980-06, עמ' 459–468 doi: 10.1037//0021-843x.89.3.459
2. Bram Orobio de Castro, Jan W. Veerman, Willem Koops, Joop D. Bosch, Hostile attribution of intent and aggressive behavior: a meta-analysis, Child Development 73, 2002-05, עמ' 916–934 doi: 10.1111/1467-8624.00447
3. Nicki R. Crick, Kenneth A. Dodge, A review and reformulation of social information-processing mechanisms in children's social adjustment., Psychological Bulletin 115, 1994, עמ' 74–101 doi: 10.1037/0033-2909.115.1.74
4. B. A. Richard, K. A. Dodge, Social maladjustment and problem solving in school-aged children, Journal of Consulting and Clinical Psychology 50, 1982-04, עמ' 226–233 doi: 10.1037//0022-006x.50.2.226
5. Kenneth A. Dodge, Translational science in action: Hostile attributional style and the development of aggressive behavior problems, Development and psychopathology 18, 2006, עמ' 791–814
6. N. R. Crick, K. A. Dodge, Social information-processing mechanisms in reactive and proactive aggression, Child Development 67, 1996-06, עמ' 993–1002
7. Nicki R. Crick, Jennifer K. Grotpeter, Maureen A. Bigbee, Relationally and physically aggressive children's intent attributions and feelings of distress for relational and instrumental peer provocations, Child Development 73, 2002-07, עמ' 1134–1142 doi: 10.1111/1467-8624.00462
8. J. C. Barefoot, K. A. Dodge, B. L. Peterson, W. G. Dahlstrom, The Cook-Medley hostility scale: item content and ability to predict survival, Psychosomatic Medicine 51, 1989-01, עמ' 46–57 doi: 10.1097/00006842-198901000-00005
9. A. Holtzworth-Munroe, G. Hutchinson, Attributing negative intent to wife behavior: the attributions of maritally violent versus nonviolent men, Journal of Abnormal Psychology 102, 1993-05, עמ' 206–211 doi: 10.1037//0021-843x.102.2.206
10. Lisa J. Berlin, Karen Appleyard, Kenneth A. Dodge, Intergenerational continuity in child maltreatment: mediating mechanisms and implications for prevention, Child Development 82, 2011-01, עמ' 162–176 doi: 10.1111/j.1467-8624.2010.01547.x