החוק החוקתי של דנמרק
Danmarks Riges Grundlov![]() |
|
פרטי החוק |
|---|
|
מדינה |
דנמרק דנמרק |
|---|
|
תאריך חקיקה |
5 ביוני 1849 |
|---|
|
שטחים שעליהם חל החוק |
ממלכת דנמרק  |
|---|
|
מטרת החוק |
מתאר את ארגון הדמוקרטיה הדנית, זכויות וחובות האזרח וחלוקת השלטון. |
|---|
  |
החוק החוקתי של דנמרק (בדנית: Danmarks Riges Grundlov) הוא החוקה של ממלכת דנמרק. החוק החוקתי הדני הוא אחד מהמסמכים החוקתיים הבסיסיים במדינה, ויש לו משמעות רבה במבנה המשפטי ובקביעת זכויות האזרח והמוסדות השלטוניים במדינה. החוקה נחקקה ב-5 ביוני 1849, והיא שינתה את המדינה ממונרכיה אבסולוטית למונרכיה חוקתית. החוקה הדנית מספקת את המסגרת החוקתית לממשל הדני, ומבנה אותה בצורה שמירה על האיזון בין המוסדות השלטוניים, זכויות האזרח, ומבנה מערכת המשפט.
היסטוריה
במאה ה-19, דנמרק הייתה תחת שלטון מונרכי אבסולוטי. המלך של דנמרק היה בעל סמכויות בלתי מוגבלות, והעקרונות הדמוקרטיים היו מוגבלים מאוד. עם זאת, התהליכים האירופיים של המהפכה הצרפתית וההשפעה של רעיונות ליברליים ודמוקרטיים החל להתפשט ברחבי אירופה, כולל דנמרק.
באמצע המאה ה-19, התעוררו במדינה תנועות ליברליות, שהובילו לקריאה לרפורמות פוליטיות. התהליך שהוביל לחוקה החל בשנות ה-40 של המאה ה-19, והחוקה הדנית נחקקה ב-5 ביוני 1849, במקביל למהפכות רבות ברחבי אירופה. החוקה החדשה עשתה שינוי מהותי במערכת השלטונית של דנמרק, והפכה את המדינה ממונרכיה אבסולוטית למונרכיה חוקתית עם מבנה דמוקרטי.
בשנת 1866, דנמרק עברה שינוי נוסף במבנה הפרלמנט. הוקם הסנאט (The Landsting), שהפך לגורם מקבל החלטות נוסף בנוסף לחדר התחתון של הפרלמנט (הפולקטינג). הסנאט היה מורכב מחברים שנבחרו באמצעות מערכת הבחירות העליונה, והיו לו סמכויות יותר רחבות בהשוואה לפולקטינג.
השינוי יצר מערכת דו-חדרית בפרלמנט, כלומר, כל הצעת חוק נדרשה לעבור שתי סבבים של אישור: אחד בפולקטינג ואחד בסנאט.
במהלך תחילת המאה ה-20, המשטר הדני עבר שינוי נוסף. בשנת 1901, הצעת חוקה שונתה כך שהיא קבעה כי הממשלה תהיה אחראית בפני הפולקטינג, ולא בפני המלך. כלומר, השלטון לא היה עוד ביד המלך, אלא הועבר לגורמים נבחרים שמונו על ידי הפרלמנט.
במהלך תקופה זו הוקמו גם סדרי ממשלה המאפשרים שלטון מיעוט, במצבים שבהם מפלגה אחת לא יכולה להשיג רוב בפרלמנט. שינוי זה איפשר את התפתחותה של דמוקרטיה פרלמנטרית בה המפלגות היו יכולות לפתח קשרים עם מפלגות אחרות כדי לנהל את ענייני המדינה.
ב-1953, בעקבות הצטרפותה של דנמרק לארגונים בין-לאומיים, בוצע שינוי נוסף במבנה החוקה הדנית. שינוי זה כלל את ביטול הסנאט והפיכת הפרלמנט הדני לחד-חדרי (המכונה כיום הפולקטינג בלבד).
בנוסף, החוקה הדנית שונתה כך שתוקן המעמד של המונרך. אף על פי שהמלך המשיך להחזיק בתפקיד סמל המדינה, סמכויותיו הצטמצמו בצורה ניכרת, והוא פעל תמיד לפי עצות הממשלה.
ב-1973, דנמרק הצטרפה לאיחוד האירופי, והשפעת האיחוד האירופי על דנמרק התבטאה גם במישור החוקתי. החוקה הדנית, כמו רוב חוקות המדינות החברות באיחוד האירופי, נדרשה להיות תואמת לנורמות ולחוקים האירופיים. למרות זאת, החוקה הדנית מבטיחה שמירה על הריבונות הלאומית, והקשר בין החוקים הלאומיים לחוקי האיחוד האירופי נבחן כל הזמן.
ב-1992, דנמרק ערכה משאל עם על הסכם מאסטריכט (Maastricht Treaty), שהוביל להעמקת האיחוד הפוליטי והכלכלי באירופה. דנמרק דחתה את ההסכם במשאל עם, אך לאחר מכן ביצעה התאמות לחוקה באמצעות שינויי חקיקה כדי לשמור על שיתוף פעולה הדוק עם האיחוד האירופי, ובכך הפכה דנמרק לחלק מהאיחוד, אם כי עם פטורים מסוימים בתחומים כגון הצבא והמטבע.
החוקה הדנית עד 2024 לא עברה שינויים משמעותיים, אך המשך ההתפתחות החברתית, הכלכלית והפוליטית משפיעה על הבנתה והפעלתה. נושאים כגון השפעת האיחוד האירופי, זכויות האדם, השפעת שינויים טכנולוגיים על החברה, ותחום זכויות המיעוטים ממשיכים להיות נושא מרכזי בחיים הציבוריים של דנמרק.
מבנה
החוקה הדנית מחולקת ל-8 פרקים, כל אחד מהם עוסק בתחום שונה של המבנה השלטוני והזכויות:[1]
פרק 1: מבנה הממלכה
הפרק הראשון עוסק בהגדרה של דנמרק כממלכה חוקתית, ובו גם מצוין כי דנמרק היא ממלכה אחת הכוללת את דנמרק עצמה, גרינלנד ואיי פארו.
- סעיף 1: קובע כי דנמרק היא ממלכה חוקתית, ולפי החוקה, מדובר בממלכה שבה המלך הוא המנהל הממלכתי, אך סמכויותיו מוגבלות.
- סעיף 2: מפרט את המעמד החוקי של האזורים השונים בתוך הממלכה – דנמרק עצמה, גרינלנד ואיי פארו – ומציין את תנאי השלטון עליהם.
המשמעות של פרק זה היא שהחוקה הדנית לא מתייחסת רק לדנמרק אלא לכלל הממלכה, ומבהירה את המבנה הפדרלי בצורה ברורה, תוך קביעת עקרונות של אוטונומיה לכל אחד מהאזורים, אך תחת שלטון מרכזי אחד.
פרק 2: המלך ומעמדו
פרק זה עוסק במעמדו של המלך בממלכה ובסמכויותיו, ובו מתואר כיצד דנמרק שואפת לאזן בין המונרכיה לבין הדמוקרטיה.
- סעיף 3: קובע כי המלך הוא הסמכות העליונה בממלכה, והוא משמש כסמל של המדינה ומוביל את פעולתה, אך סמכויותיו נמסרו לממשלה.
- סעיפים 4–5: מסדירים את תנאי העברת המלוכה ומורשת המלוכה. המלך ימלוך עד מותו או עד שיתפטר מתפקידו. כאשר המלך אינו יכול למלא את תפקידו (למשל בשל מצב בריאותי או נסיבות אחרות), יש תהליך חוקי למינוי המלך הבא.
המלך במערכת הדנית לא נושא בסמכויות פוליטיות ממשיות. תפקידו הוא סמלי בלבד, והוא פועל לפי עצות הממשלה. למעשה, סמכויותיו של המלך מוגבלות לעקרונות חוקה ברורה, וההחלטות הסופיות נתונות לממשלה ולפרלמנט.
פרק 3: הרשות המחוקקת – הפרלמנט
פרק זה עוסק במבנה ובסמכויות של הרשות המחוקקת, שהיא הפרלמנט הדני (הפולקטינג). פרק זה חשוב להבנת האיזון בין הרשות המחוקקת לשאר הרשות השלטונית, וכולל את ההוראות המעצבות את תהליך החקיקה במדינה.
- סעיף 6: קובע את הרכב הפולקטינג: הפרלמנט כולל 179 חברים, מהם 175 נבחרים בדנמרק, 2 נבחרים מתוך גרינלנד ו-2 מתוך איי פארו. הם נבחרים באמצעות מערכת של בחירות ישירות לשם ייצוג הציבור.
- סעיף 7: עוסק בתהליך הבחירות – החברים נבחרים לתקופה של ארבע שנים, וכולם זכאים לבחור ולהיבחר לפרלמנט.
- סעיפים 8–9: מתארים את סמכויות הפולקטינג: הוא אחראי לחוקק חוקים, לאשר תקציב, ולעקוב אחרי פעולתה של הממשלה. כל חקיקה צריכה לעבור את אישור הפולקטינג.
כחלק מהסמכויות המחוקקות של הפולקטינג, יש לו גם את היכולת להדיח את הממשלה או את שרי הממשלה במקרה של אובדן אמון ציבורי.
פרק 4: הרשות המבצעת – הממשלה
פרק זה עוסק במבנה ובסמכויות של הממשלה הדנית, שהיא הרשות המבצעת במדינה. הוא קובע את הכללים להקמתה, מינוי ראש הממשלה והשרים, וסמכויותיהם.
- סעיף 14: קובע כי הממשלה מורכבת מראש הממשלה ושרים, שהמנות על ידי המלך, אך ראש הממשלה נבחר מבין חברי הפרלמנט על פי רוב. הממשלה אחראית בפני הפולקטינג.
- סעיף 15: קובע את סמכויות הממשלה בנוגע למערכת המשפטית, לקביעת מדיניות המדינה, ולפיתוח תוכניות לפתרון בעיות כלכליות וחוקיות.
הממשלה הדנית מחויבת לפעול לפי עצות המלך, אך בפועל יש לה סמכויות ממשיות ומרכזיות בניהול המדינה. הממשלה מפקחת על המדיניות הציבורית, הכלכלה, מערכת הבריאות, הביטחון הלאומי, ועוד.
פרק 5: הרשות השופטת – מערכת המשפט
הפרק החמישי עוסק במערכת המשפטית ובתפקידה להבטיח את שלטון החוק ולפקח על פעולתה של הרשות המבצעת והמחוקקת.
- סעיף 16: קובע את עצמאות המערכת המשפטית. כל בית משפט חייב להפעיל את סמכותו לפי החוק, והשופטים אינם יכולים להיות נתונים להשפעה פוליטית מצד המלך, הממשלה או הפולקטינג.
- סעיף 17: מפרט את הליך מינוי השופטים: הם ממונים לתקופות ארוכות, ואין להם סמכות להיבחר מחדש או להיות מוסרים מתפקידם אלא במקרים נדירים של חוסר יכולת למלא את תפקידם.
החוקה מבטיחה שהרשות השופטת תהיה עצמאית, ולא תוכל להישלט על ידי הממשלה או המלך. בכך נשמרת הגישה הליברלית והדמוקרטית של המערכת, שמחייבת שמירה על זכויות האדם ושוויון בפני החוק.
פרק 6: זכויות האדם והחירות
פרק זה מהווה את לב החוקה הדנית, שכן הוא מבטיח את זכויות האדם והחירויות האישיות, ששומרים על האזרח מפני פגיעות של השלטון.
- סעיף 77: קובע את חופש הביטוי והעיתונות, ומבצע את עקרון חופש הדיבור והבעת דעות.
- סעיף 78: עוסק בחופש ההתאגדות וההפגנות. כל אזרח זכאי להתאגד או לשבות במחאה על פעולות השלטון.
- סעיף 79: מבטיח את זכויות הפרט בתחום הזכות למידע, החירות האישית, והזכות למשפט הוגן.
החוקה הדנית מבטיחה זכויות אלו כבסיס לדמוקרטיה פעילה שבה כל אזרח מוגן מול השלטון.
פרק 7: שינוי החוקה
הפרק השביעי עוסק בתהליך של שינוי החוקה הדנית, ומסביר כיצד ניתן לעדכן את החוקה במקרים שבהם יש צורך בכך.
- סעיף 88: קובע כי כל שינוי בחוקה חייב לקבל אישור משני חדרי הפולקטינג ובנוסף אישור במשאל עם. שינוי החוקה דורש רוב מיוחד בפרלמנט ואישור ציבורי רחב.
החוקה הדנית שואפת לשמור על יציבותה, ולכן תהליך שינוי החוקה הוא קפדני ודורש תמיכה רחבה מכלל הציבור והגורמים השלטוניים.
פרק 8: הסמכות לדרוש הפסקת החוקה
הפרק האחרון עוסק במצב שבו ניתן להפסיק את פעולתה של החוקה, אם תתעורר מציאות פוליטית או מדינית שמחייבת שינויים דרסטיים.
- סעיף 89 קובע את התנאים שבהם ניתן להשעות את פעולתה של החוקה, אך התהליך דורש רוב מוחץ בקרב הפולקטינג ובמשאל עם.
הסעיף מבטיח כי כל פסק זמן או השעיה של החוקה ידרשו תמיכה רחבה, דבר ששומר על יציבותה החוקתית.
תיקונים
החוקה הדנית נחשבת לאחת מהחוקות הוותיקות ביותר בממלכות הדמוקרטיות. עם השנים, החוקה עברה מספר תיקונים ושינויים, שנעשו במטרה להתאים אותה להתפתחויות פוליטיות, כלכליות ותרבותיות במדינה. תיקונים אלה שימרו את יציבותה החוקתית של דנמרק ונתנו מענה לאתגרים חדשים שהציבו הזמן והמציאות.[1]
תיקון 1866: יצירת הסנאט
ב-1866, בעקבות שינויים פוליטיים במדינה, בוצע תיקון בחוקה שיצר את הסנאט (Landsting). הסנאט היה בית עליון בפרלמנט הדני, שהיה מורכב מחברים שנבחרו בדרך שונה מחברי הבית התחתון (הפולקטינג).
- סעיף 6 בחוקה שונה כך שהוספה מערכת דו-חדרית לפרלמנט, כלומר – הצעות חוק היו צריכות לעבור אישור בשני הבתים.
- תיקון זה נועד לשפר את ייצוג הציבור במדינה, על ידי יצירת איזון בין שני בתים של פרלמנט – אחד שמייצג את העם (הפולקטינג) ואחד שמייצג את האינטרסים של האליטות והציבור המשכיל (הסנאט).
- הסנאט נותר גוף מועט השפעה עד שבוטל בתיקון של 1953.
תיקון 1901: עקרון אחריות הממשלה
תיקון חשוב נוסף היה ב-1901, שבו התבצע שינוי משמעותי בתפקוד המוסדות השלטוניים במדינה.
- הפרלמנט הדני עבר שינוי כזה שממשלת דנמרק הייתה אחראית ישירות בפני הפולקטינג, ולא בפני המלך. תיקון זה מבטל את השפעת המלך על הניהול היומיומי של המדינה, והאחריות עברה לראש הממשלה ולשרים הנבחרים.
- השינוי הזה אפשר למערכת הדמוקרטית הדנית להפעיל שלטון פרלמנטרי, שבו ראש הממשלה ויתר השרים אינם מנותבים לפי רצון המלך אלא לפי רצון הציבור המיוצג בפרלמנט.
תיקון 1953: ביטול הסנאט והחזרת המערכת החד-חדרית
תיקון מהותי נוסף התרחש ב-1953, שבו הוסרה המערכת הדו-חדרית, והפולקטינג הפך לבית המחוקק היחיד.
- סעיף 6 שונה כך שנוסחה מחדש חובת הבחירות ודרכי הייצוג, והשפעת הסנאט בוטלה לחלוטין.
- הסנאט בוטל ונשמר רק בית אחד של פרלמנט – הפולקטינג. התהליך הפך לפשוט יותר, שכן כל הצעת חוק נדרשה לאישור רק בבית אחד, מה שהפשט את הליך החקיקה.
- תיקון זה גם שינה את עקרון הירושה במלוכה: נשים יכולות להירשם ליורשות על כס המלוכה. עד לתיקון זה, רק גברים יכולים היו להוריש את המלוכה.
תיקון 1953: זכות ההתאגדות וההשתתפות בבחירות
תיקון נוסף ב-1953 התייחס להרחבת זכויות האזרח במדינה, והוא כלול במסגרת התיקון הכללי לחוקה.
- הוספה של סעיף 79 שמבטיח את זכויות האדם והחירות האזרחית, כלול גם החירות להתאגד ולהקים מפלגות, ותנאים לשיתוף הציבור בבחירות חופשיות.
- בנוסף, תיקון זה אִפשר את שינוי מערכת הבחירות כך שמייצגת את כלל האזרחים באופן ישיר, ושיפר את הכללים של ההשתתפות הפוליטית.
תיקון 1972: הצטרפות לאיחוד האירופי
תיקון מהותי נוסף התרחש בשנות ה-70, כאשר דנמרק הצטרפה לאיחוד האירופי.
- סעיף 20 בחוקה שונה, כדי לאפשר לעם הדני להעביר סמכויות מסוימות לבריסל (המרכז האירופי), במטרה לשלב את דנמרק בהסכמים הכלכליים והפוליטיים של האיחוד האירופי.
- מאבקים פנימיים במדינה היוו את הרקע להסכמת דנמרק עם הדרישה להרחיב את המערכת הפוליטית שלה, תוך שמירה על זכותה לקבוע סוגיות לאומיות במסגרת שיתוף הפעולה הבינלאומי.
תיקונים נוספים וההתאמות לאיחוד האירופי
מאז הצטרפותה לאיחוד האירופי, דנמרק ביצעה מספר תיקונים נוספים בחוקה, שהיו קשורים להסכמים שונים עם האיחוד.
7. תיקון 2009: סעיפים שקשורים למערכת הפוליטית
תיקון קטן שבוצע ב-2009 שינה את סעיפים הקשורים למבנה המוסדות הדנים, ואיפשר לאמץ את עקרונות השוויון המגדרי והחוקי בזכויות האזרח.
הערות שוליים
