הזר (בצרפתית L'Étranger) היא נובלה מאת אלבר קאמי שיצא לאור בפריז ביולי 1942. הספר מספר בגוף ראשון את קורותיו של מרסו, מתיישב צרפתי אדיש החי באלג'יריה הצרפתית ומתפרנס מעבודה כפקיד. זמן לא רב לאחר ההלוויה של אמו הזקנה, מרסו רוצח גבר ערבי אנונימי בחוף ים. הרומן הוא ביטוי ספרותי לתורת האקזיסטנציאליזם של קאמי. הספר תורגם לעברית על ידי אהרן אמיר ויצא בהוצאת משרד הביטחון בשנת 1964; בשנת 1985 יצא בהוצאת עם עובד, בתרגומה של אילנה המרמן.
הספר נבחר במקום ראשון ברשימת 100 הספרים של המאה של לה מונד.
מבנה ותוכן
הספר מחולק לשני חלקים, הראשון מציג את דמותו של מרסו, הדמות הראשית, ובשני מתרחשת מרכז העלילה. הדמות של מרסו מצביעה על האבסורד שבערכים ובהתנהלות האנושית, באופן שבו הוא מוצג כזר, באמצעות הזרה. המבנה הייחודי של הרומן זיכה אותו בביקורות וניתוחים רבים.
הרומן "הזר" מתאר את סיפורו של צעיר צרפתי שחי באלג'יר ומתפרנס מעבודתו כפקיד. הרומן נפתח בהצהרה "היום אמא מתה. או אתמול, אני לא יודע". אדישות זו אותה מציג מרסו, גיבור הספר, ביחס למות אמו, מייצגת את דמותו לאורך כל הספר. מרסו מתחיל לספר את סיפורו בהלווית אמו וממשיך בשאר אירועי חייו היומיומיים. הוא מתאר את פגישתו עם צעירה יפה בשם מארי המתאהבת בו, וכן כיצד היא מציעה לו להינשא לה והוא מסכים כעניין של מה בכך. מרסו מתחבר עם שכנו הסרסור ונאבק למענו בחבורת ערבים על החוף. באותו חוף הוא הולך לטייל, נתקל בערבי בקרבת מעיין מים ויורה בו למוות "בגלל השמש". בפשטות זו מספר מרסו את כל חלקו הראשון של סיפורו, זהו החלק ה"פיזי" של הסיפור. מרסו מתייחס בעיקר לאירועים ולא למשמעויות או מחשבות שקשורות בחייו.
חלקו השני של הרומן הוא החלק הנפשי והמשמעותי. בחלק זה מרסו נמצא בכלא ועומד לדין על רצח ואף מואשם מוסרית במותה של אימו. מרסו עובר תהפוכה נפשית ומגיע להבנות בנוגע לחייו. האדישות ממשיכה לאפיין את אופיו, והוא מגיע להבנה בקשר לתפיסת חייו האקזיסטנציאליסטית האומרת כי אין עבר ואין עתיד אלא רק הווה, והדבר היחיד שבטוח הוא המוות. מרסו מבין זאת דרך שהייתו בכלא ושיחותיו עם השופט וכוהן הדת. כוהן הדת המובא אליו אחרי שנגזר דינו למות, הוא היחיד שגורם למרסו לאבד מאדישותו ומקור רוחו המאפיינים אותו. לכל אורך הסיפור, מרסו נראה כאילו הוא מנותק מהאירועים המתרחשים סביבו אפילו אם הם נוגעים לו אישית, ומפאסיביות זו הוא מתנתק דרך מפגשו עם הכומר ומבין שלמרות דבריו, לחייו היו משמעות. המשמעות שמרסו מייחס לחייו אינה דתית, כפי שהכומר אמר לו, אלא מתייחסת לחיים בהווה בניגוד לנצרות הדוגלת בבקשת סליחה על חטאי העבר ובחשש מפני העתיד לבוא.
הוויכוח בין סארטר לקאמי
הרומן "הזר" מבטא את הוויכוח בין סארטר לקאמי בשאלת האדם האותנטי. סארטר גרס שהאותנטיות-הטבעיות נוסח ז'אן-ז'אק רוסו היא האידיאל האנושי הרצוי. מרסו הוא שם המורכב מהמילים ים ושמש בצרפתית. קאמי שם דגש לנושא המועקה הנובעת מחומו של הקיץ ומהאור הבוהק; כבר בתחילת הסיפור מתואר כי בצהרי יום לוויית אימו היה חם מאוד ובחדר המתים אליו נשלחה גופת האם היה החדר מבהיר בלובנו. יש המפרשים זאת כי על פי קאמי השמש המסנוורת-כלומר הטבע הוא הגורם לרצח. האדם הטבעי מונע על פי דחפים ועל כן התנהגות זו חסרת מעצורים ויכולה להוביל לרצח סתמי. על פי פרשנות זו, יש הטוענים כי קאמי רצה להעמיד כאלטרנטיבה לאותנטיות הטבעית את מושג הסולידריות. על כן מרסו מאושר כאשר הוא מדמיין את הקהל מוחא כפיים כשהוא מוצא להורג. במקור, בנוסח הראשון נקרא הספר בשם: "מוות מאושר".
האבסורד ברומן
דמותו של מרסו היא דמות בעלת מערכת של ערכים ומנהגים שונה לחלוטין מזו של האדם הרגיל, ובצורה זאת יוצר קאמי צורת הזדהות ייחודית. על אף הזרות שבין הקורא ובין הדמות, עדיין יש חמלה בתהליך המשפט של מרסו. הדמות מציגה עולם שבו אין שום משמעות בכל הערכים והנורמות החברתיות. הדבר היחיד שקאמי מציג כבעל ערך הוא חיי מרסו עצמו. אפילו רצח האלג'יראי אינו בעל משמעות. כלומר: חיי אחרים אינם חשובים, והדבר היחיד שגורם לדמות לחוש משמעות הוא המוות שלו עצמו. מות האם בתחילת הרומן מציג את חוסר החשיבות של ערכים ונורמות בצורה הקיצונית ביותר. קאמי מציג את מרסו בצורה גרוטסקית ואדישה, ומנגד מוצגים הטקסים כמטופשים.
הביקורת
חוקרי ספרות רבים טוענים שמלבד תפיסת העולם המרכזית יש ברומן גישות ביקורתיות רבות. ניתוח נפוץ של הרומן הוא כרומן המבקר את מערכת המשפט הצרפתית. הגישה הדמוקרטית שאומרת שכל אדם צריך לקבל סנגור מושלם וקטגור מושלם מנופצת בהגנה שמרסו מקבל: רק כיוון שהוא שונה משאר האנשים הוא אינו יוצא זכאי בדין. קאמי בכלל לא דן בשאלה אם הרצח היה חוקי או לא, והוא רק מציג את מערכת המשפט כמערכת מעוותת שאינה רודפת צדק, שבה אדם נשפט על פי הדמיון שלו לשאר החברה, ולא לפי מעשיו. גם הביקורת כמובן מתקשרת לגישה האקזיסטנציליסטית: אי אפשר ליצור בית משפט מוסרי, כיוון שהמוסר הוא רק אשליה, וכל ניסיון לשפוט מה יותר צודק ומה פחות צודק הוא ניסיון שווא.
קאמי מבקר ברומן גם את הדת, את מוסדות המדינה, וגם את התקשורת. הדת מבוקרת באמצעות הדמות של הכומר, והניסיונות לכפייה דתית, הגסות שבה הוא מתפרץ על מרסו וכו'. בזמן המשפט אפשר לראות ביקורת חריפה על התקשורת המסקרת את האירוע. גם הביקורת על הדת והתקשורת מתקשרת ישירות לתפיסת העולם שהרומן מציג. הביקורת על הדת היא אותו פן של חוסר המשמעות, והניסיון המעושה ליצור משמעויות, שמוצג באקזיסטנציליזם, והתקשורת היא חלק ממתקפתו המתמדת של קאמי על מושג הדמוקרטיה.
המיתוס של סיזיפוס
כמה חודשים לאחר צאת "הזר", יצאה לאור המסה "המיתוס של סיזיפוס" מאת קאמי. במסה זו מתאר קאמי את התאוריה האקזיסטנציאליסטית שעמדה מאחורי כתיבת "הזר". קאמי מדגיש את רצונו של האדם להכיר את סביבתו, הן הפיזית והן האנושית. קאמי מפתח את חוויית ותחושה האבסורד.
פירוד זה בין האדם לבין חייו, בין השחקן לבין התפאורה שלו, הוא תחושת האבסורד
— המיתוס של סיזיפוס, עמ' 15
לקריאה נוספת
- אלבר קאמי, הזר, הוצאת עם עובד, תל אביב, 1999
- אלבר קאמי, המיתוס של סיזיפוס, הוצאת עם עובד, תל אביב, 2000
- רות נצר. מבט מחודש על הזר של קאמי. בתוך: נפש הספרות - מסות על ספרות ושירה במבט יונגיאני. כרמל. 2021
קישורים חיצוניים
