"הצלב המלטזי", סמל המסדר ההוספיטלריחותם ברונזה של מסדר ההוספיטלרים, המאה ה-14, במוזיאון הבריטיהמצבה לזכר המסדר ההוספיטלרי במוריסטן בירושלים, עם דגל המסדר עליהמבט מקרוב על המצבה נושאת סמלי המסדר האנגליקני מסדר הכבוד של סנט ג'וןהכניסה לבית החולים של המסדר היוהניטי (המסדר הפרוטסטנטי של סנט ג'ון) בעיר העתיקה בירושלים. 2011
שורשי תופעת הצליינות נעוצים בתחילת התבססות הנצרות כדת האימפריה הביזנטית ותנועת עולי הרגל לא נעצרה עם הכיבוש הערבי של ארץ ישראל. עוד במהלך המאה השביעית ראה האפיפיור גרגוריוס הראשון צורך לבנות בית חולים בירושלים עבור עולי הרגל הנוצרים. בית החולים הורחב על ידי קרל הגדול אך נהרס על ידי הח'ליפה הפאטמי אל-חאכם בשנת 1005. בשנת 1023 קיבלו סוחרים איטלקיים רשות מהח'ליף הפטאמי עלי א-זהיר לבנות את בית החולים מחדש כחלק ממנזר של מסדר הנזירים הבנדיקטינים. בית חולים (לטינית: הוספסטיום) לגברים הוקם ליד כנסיית הקבר ולידו כנסייה שנקראה על שם מריה הקדושה הלטינית (לטינית: Sancta Maria Latina), ובסמוך בית חולים נפרד לנשים שנקרא מריה הקדושה הקטנה (לטינית: Sancta Maria Parva).
הקמה
כיבוש ירושלים על ידי הצבאות הצלבניים שינה את התמונה הפוליטית בארץ הקודש. התגבשות השלד של ממלכת ירושלים וזרימת עולי רגל מאירופה למקומות הקדושים הביאה פריחה לבית החולים והפכה אותו למוסד מרכזי בירושלים. גרארדוס ניצל את השינוי ויזם את הקמת מסדר הנזירים ההוספיטלרים סביב בית החולים שזכה להכרה מלכותית. ככל הנראה גוטפריד מבויון העניק כבר בשלב מוקדם זה את האחוזה כפר הסיליה (לטינית: Casal Hessilia) כהקדש למסדר, מענק שאושר על ידי בלדווין הראשון, מלך ירושלים בצו משנת 1110. מבנה זה היה הראשון ברשימת הנכסים העשירים שצבר המסדר כבר בעשור הראשון לקיומו. מעמדו הרשמי של המסדר וחוקתו אושרו בבולה של האפיפיור פסקליס השני בשנת 1113.[2] פטרונו של המסדר נקבע כיוחנן הצדיק, פטריארךאלכסנדריה (לטינית: sanctus Iohannes Eleemon) וחוקתו נכתבה על בסיס שבועות הנזירות המסורתית של עוני, פרישות ומשמעת, וכך, תוך צבירת רכוש בהיקף ניכר על ידי המסדר, שמרו חבריו על עוני אישי מוחלט. יורשו של גרארדוס, ריימון דה פואי דה פרובנס נכנס לתפקידו כגראנד מאסטר השני של המסדר בשנת 1120, ושימש כמפקד המסדר במשך 40 שנה. הוא ביסס והרחיב את פעילות המסדר, הפטרון השתנה ליוחנן המטביל. עם מותו של ריימון היה המסדר לארגון בעל כוח וחשיבות פוליטית ממדרגה ראשונה. בית החולים של המסדר טיפל, על פי רישומי התקופה, ב-2,000 חולים ביום והמסדר חילק חינם לכל דורש מזון ובגדים בשוקי ירושלים ועכו. בתקופתו של ריימון עסק תקנון המסדר (שנכתב ב-1187) אך ורק בעזרה לחולים.
ייסוד מסדר אבירי היכל שלמה (הטמפלרים) בשנת 1119 וגיבוש תקנונה בשנת 1128 הציג מודל של קבוצת אבירים ששילבה באופן ייחודי את אידיאל האבירות כקבוצת לוחמים עם אידיאל הנזירות, ואילץ את ההוספיטלרים לשנות את אופי המסדר ולאמץ את המודל הטמפלרי של אביר-נזיר על בסיס המודל הטמפלרי. סביב שנת 1200 הפך המסדר מאגודת צדקה גרידא לאגודת אבירים, שפרט לתפקידה המסורתי במתן שירות לחולים נותנת את חסותה בליווי חמוש, להבטחת שלומם של הצליינים. ההיסטוריה הצלבנית וההכרח של הגאו-פוליטיקה של ממלכת ירושלים, אז נשלטה הארץ על ידי מיעוט ונמצאה במצב מלחמה תמידי, הביאו לחלוקת תפקידים ומעמדות בתוך המסדר עצמו, הצדקה והטיפול היו מחובות המסדר אך נשמרו לחברי המסדר שלא היו אצילים. רוב חבריו היו אבירים לוחמים שקידמו את מטרותיו הצבאיות שבסיכומו של דבר קיבלו משקל מכריע בהתפתחות המסדר. מהלך זה היה חידוש ממנהגי אירופה הנוצרית של ימי הביניים, שבה הטיפול בעניים ובחולים היה באחריות הכנסייה. ההוספיטלרים, שהיו בבסיסם קבוצת אבירים, הכריזו על מעשה צדקה וחסד כעמוד השדרה של אורח חייהם. כך הפך מסדר ההוספיטלרים למסדר אבירים ולגורם פוליטי- צבאי מכריע במדינות הצלבניות.[3]
התבססות
הפריוולגיות שקיבלו ההוספיטלרים מהאפיפיור היו רבות וכללו, מלבד הכפיפות לאפיפיור בלבד, גם אי תשלומי מיסים. חברי המסדר קיבלו עליהם את נדרי הנזירות (על פי התקנון האוגוסטיני), את חובת הטיפול בחולים ואת חובת המלחמה למען הכנסייה. כך זכה הכס הקדוש לארגונים ממושמעים וצייתנים ששימשו ככלי שרת בידי האפיפיור לקידום האינטרסים של הכנסייה הקתולית. ה"אחים" חברי המסדר נחלקו לשלושה סוגים: אבירים (אצילים), סרז'אנטים (אחים – משרתים) וקאפלאנים (כמרים). תלבושתם הייתה מעיל שחור ועליו צלב מלטזי (צלב לבן בעל 8 פינות). מפקדי המסדר נמנו עם מעמד האצולה האירופאי, בעוד חברי המסדר היו בדרך כלל מבני האצולה הנמוכה, שראו בחברות בארגון פתח לניידות חברתית - אך זו הייתה מוגבלת בגין חובת הפרישות וההתחייבות לחיי רווקות, שנכפו על חברי המסדר ובהכרח מנעו יצירת שושלות אצולה ובניית קשרי משפחה, גורם רב חשיבות בתקופה שבה קשרים אלו הרכיבו את מרקם החברה הפאודלית. מקומה של האצולה הצלבנית המקומית נפקד משורות לוחמי המסדר ומשדרת הפיקוד, ככל הנראה מאחר שהוספיטלרים (ושאר המסדרים הצבאיים) נתפסו כגורם חיצוני שלא התערה בחיי הממלכה. פועל יוצא של תופעה זו הייתה עמידתם מהצד של המסדרים והימנעותם ממעורבות ישירה בפוליטיקה הצלבנית הסבוכה. ההוספיטלרים שימשו בגלוי כמתווכים ובחשאי כאופוזיציה לאצולה הצלבנית.
צבירת נכסים
בממלכת ירושלים היה המסדר לבעל קרקעות ורכוש רב, שהיה הגדול ביותר בהשוואה למסדרים הצבאיים האחרים. בזכות היותו מסדר צדקה והקשר הישיר לבתי חולים, זכה המסדר לתרומות קרקע במטרה לתת למסדר את האמצעים לכלכל את החולים והנזקקים. כבר בשנת 1113 היו ההוספיטלרים בעלי נכסים רבים בצרפת, אסטי, פיזה ומסינה שבאיטליה. במאה ה-13 סיפר מתיו פריז, היסטוריון בן התקופה, כי להוספיטלרים 19,000 אחוזות כפריות באירופה. מדי שנה היו שליש מההכנסות מנכסי המסדר מועברות למטה המסדר בארץ הקודש. תשלומים אלו נקראו על ידי המסדר בשם תשובות (Responsiones). עליהן נוספו חובות ספציפיות לאספקת משאבים לצרכים מיוחדים של חברי המסדר בממלכת ירושלים. להוספיטלרים היה גם צי אוניות משלהם, ששימשו לשינוע אנשים, סחורות וכספים.
הגנת ממלכת ירושלים
בתהליך איטי אך ברור נטלו ההוספיטלרים (ובמידה מועטה יותר הטמפלרים) תפקיד של צבא קבע וחיל מצב במבצרי ממלכת ירושלים. התהליך החל בשנת 1136, אז קיבל המסדר את מבצר בית גוברין מידי פולק מאנז'ו, מלך ירושלים, ובשנת 1152 נמסרה העיר הקטנה עזה למסדר ועימם נמסרה, הלכה למעשה, הגנת הגבול הדרומי של ממלכת ירושלים. עד לשנת 1160 החזיק המסדר שבעה או שמונה מבצרים ובשנות השישים של המאה ה-12 החזיק 11 מבצרים נוספים. עד לשנת 1180 החזיקו ההוספיטלרים 25 מבצרים שרובם נמסרו לשליטתם על ידי מלכי ירושלים, על מנת שהמסדר יגן על גבולות הממלכה שהיו בלחץ מתמיד, או שנבנו באופן מיוחד על ידי המסדר, כגון מבצר כוכב הירדן. בתקופה זו כבר החלה מגמה שבה מסרו אצילים מקומיים את מבצריהם או את הזכויות במבצרים לידי המסדר, מאחר שלא יכלו לעמוד בנטל הכלכלי והצבאי שבהחזקת מבצרי ספר. הבולט באצילים אלו היה אדון מבצר הבניאס. לאחר התבוסה בקרב קרני חיטין וצמצום השטח שבשליטת הצלבנים נמסרו מבצרים ואף ערים לידי ההוספיטלרים, ובשנת 1244 החזיקו ההוספיטלרים 29 מבצרים ובהם העיר ארסוף.
מול כוחה הצבאי המוגבל של ממלכת ירושלים שארגונו וגיוסו היו כפופים לקוד הפאודלי ומוגבלים על ידי משאביו המוגבלים של המלך ואציליו, יכלה ממלכת ירושלים בשיאה לגייס, על פי ההנחה המקובלת, לא יותר מ-670 אבירים ואלפים בודדים של חיילים רגלים, שרובם היו מרותקים כחיל מצב במבצרים. על רקע זה בולטים המסדרים הצבאיים והמסדר ההוספיטלרי שיכול היה להוציא בהתראה קצרה ביותר צבא של אבירים מצוידים היטב במספר שלעיתים עלה על צבא ממלכת ירושלים. ההשערה היא כי לרשות מפקד המסדר עמדו כ-300 אבירים שהיו במצב של גיוס קבע וכל עיסוקם לחימה או כחיל מצב. יתר על כן, לרשות המסדר עמד כוח אדם זמין לא רק בארץ ישראל אלא גם באירופה, ומשם יכול היה המסדר לשאוב אבירים ומשאבים כלכליים שלא עמדו לרשות הממלכה.
הגנת נסיכויות הצפון
מסדר ההוספיטלרים (ביחד עם המסדר הטמפלרי) מילא תפקיד בעל משקל משמעותי בהגנת נסיכות אנטיוכיה ורוזנות טריפולי, שתיהן ישויות צלבניות עצמאיות למחצה שהתקשו לשמור על גבולותיהן מול הלחץ של הצבאות המוסלמיים. בשנת 1144 העניק רמון השני מטריפולי, שליטה של רוזנות טריפולי, למסדר ההוספיטלרי מבצר קטן בגבול המזרחי של הרוזנות, שעליו הקים המסדר את המבצר הענק קראק דה שבלייה. ההוספיטלרים בנו את המבצר מחדש והרחיבו אותו עד שהפך למצודה הגדולה ביותר בארץ הקודש. הם הוסיפו לו חומה חיצונית בגובה 30 מטר, ובה שמונה מגדלי שמירה עגולים שעובי כל אחד מהם עומד על 8–10 מטרים. מהלך זה הביא ליצירת מבצר קונצנטרי, שבו חומה היקפית ובמרכזו מגדל עוז. בשנת 1168 מסר בוהמון השלישי, נסיך אנטיוכיה לידי המסדר את מבצר אפאמיה ואיתו את ההגנה על כל גבולה המזרחי של הנסיכות. מאוחר יותר העמיקו ההוספיטלרים את אחיזתם, עם רכישת מבצר מרגט. בשנת 1186 בנו ההוספיטלרים את המבצר מחדש והפכו אותו למפקדת המסדר בסוריה. מבצרים אלו הועברו לרשות המסדר שהיה במעמד של ישות עצמאית בתוך הנסיכות או הרוזנות ולא במעמד של וסל. המסדר הוכר כריבון מוחלט באדמתו והורשה לנהל מדיניות חוץ עצמאית מול השכנים המוסלמים. מנגד הסכימו הרוזן והנסיך להישמע ל"עצות" מפקדי המסדר. באנטיוכיה הוסכם כי המסדר איננו מחויב לעמוד בהסכמים שנחתמו על ידי נסיך אנטיוכיה ללא הסכמתם.
סוף פעילות המסדר בארץ הקודש
מרשל המסדר ההוספיטלרי נלחם עם אביריו על חומות העיר עכו, בעת המצור
סיום מסע הצלב השביעי הביא לעליית הממלוכים לשלטון, ולאחר התייצבות שלטונם במצרים פנה הסולטאן החדש ביברס לקצץ אט-אט במה שנותר מממלכת ירושלים הצלבנית. ב-1263 כבש ביברס את נצרת ואת הר תבור, שהוחזק על ידי המסדר ההוספיטלרי. ב-1265 כבש את קיסריה וארסוף וב-1266 את צפת - מגדולי המבצרים הצלבניים בארץ ישראל. בשנת 1271 כבש ביברס את המבצר ההוספיטלרי האדיר של קראק דה שבלייה - הגדול במזרח התיכון. בחודש מרץ 1291 החלו גדודים מוסלמים להיאסף במישור עכו תחת פיקוד הסולטאן הממלוכי החדש ח'ליל בן קלאון. המחנה הממלוכי שנאסף מול חומות העיר עכו היה מהגדולים שנאספו מול עכו בפרט ובימי הביניים בכלל.[4] ב-28 במאי 1291 הסתיים המצור על עכו ובירת ממלכת ירושלים הצלבנית, נפלה לידי הממלוכים. נפילת עכו סימנה את קץ ממלכת הצלבנים בארץ ישראל: לאחר נפילת העיר והרס ביצוריה, יצאו גדודים ממלוכיים לשאר מבצרי הצלבנים לאורך מישור החוף וחוף לבנון ובזמן קצר יחסית ובהתנגדות סמלית נפלו או פונו שאר המבצרים והערים, מחמת הייאוש וחוסר התקווה שאחזו במגינים. 200 שנה של מדינה צלבנית עצמאית בארץ הקודש באו אל סופן.
בתוך תקופה קצרה מכניסתם לארץ ישראל עברו הצלבנים מבניית מצודות פשוטות ואף פרימיטיביות לבניית מבצרים מורכבים וחדשניים שתוכניתם מעידה על הבנה בכל היבטי האדריכלות הצבאית. הצלבנים הפגינו גמישות וסתגלנות כשהם משתמשים בדגמים קיימים ומתאימים אותם לצורכיהם. הצלבנים לא הסתפקו בהעתקה, אלא פיתחו דגמי מצודות ייחודיים, ובראשם "הקסטרום הכפול", הידוע גם כמצודה קונצנטרית, ומצודות ההרים, הידועות בספרות המקצועית גם כמצודות דורבן.[5] למרות המספר המרשים של חורבות ושרידים, מרבית הביצורים הצלבניים סבלו מתהליכי הרס ובליה אגרסיביים. רוב המבצרים בארץ ישראל נהרסו עד היסוד, ומביצורי הערים המרכזיות שבהם ישבו האצילים הגדולים לא נותר שריד. החורבות שנותרו, ואלו שנחשפו בחפירות ארכאולוגיות, מאפשרות שחזור של הישגי האדריכלות הצבאית הצלבנית שהיא, כדברי פרופ' יהושע פראוור, "החלק המקורי והמרשים ביותר של היאחזות הצלבנים במזרח".[6] למרות ההתפתחות הרעיונית והמרחק במורכבות התכנונית והביצועית בין מצודות המגדל למצודות ההרים, השתמשו הצלבנים גם בסוף המאה ה-13, על פי הצורך, בדגמי מצודות פשוטים שהיו נפוצים בתחילת המאה ה-12. מצודות הקסטרום שנבנו במהלך המאה ה-12 לא נבנו עוד לאחר קרב קרני חיטין, ומצודות ההרים הראשונות נבנו עוד במחצית השנייה של המאה ה-12, אך שוכללו לדרגת שלמות ושימשו כעמוד השדרה של מערך הביצורים הצלבניים החל מתחילת המאה ה-13. תהליך זה מקביל להיעלמות האביר-אציל בעל האדמות, שנאלץ למכור את נחלתו למסדרים הצבאיים. תהליך זה, שסימניו ניכרים עוד לפני התבוסה בקרב קרני חיטין, הואץ לאחר מסע הצלב השלישי, משהוברר כי מגדלים ומבצרים קטנים אינם יכולים לעמוד בפני הצבאות של סוף המאה ה-13.[7] מעשרות מבצרי המסדר ההוספיטלרי בארץ הקודש שלושה ראויים לציון מיוחד:
כוכב הירדן (ידוע גם בשמות יפה נוף וכוכב הרוחות בעברית, כאוכב אל-הווא בערבית ובלוואר או קוקט בצרפתית) הוא גן לאומי, אתר ארכאולוגי בקצהּ המזרחי של רמת יששכר (רמת כוכב), בשולי הגליל התחתון. במקום שרידים ארכאולוגיים מתקופות שונות, ביניהם חורבות יישוב עברי קדום, שרידי מבצר צלבני מפואר ושרידי יישוב ערבי. האתר נמצא על פסגה שגובהה 312 מטרים מעל פני הים, ושיפוליה המצוקיים מתנשאים לגובה של 550 מטרים מעל לבקעת הירדן הפרושה לרגליה ממזרח. המבצר הוא אחד מתוך שני מבצרים כפולים (לעיתים נקרא "מבצר בתוך מבצר"), שנחשפו בממלכת ירושלים ובלבנט. מבצרים שנבנו לאחר מכן נטלו הרבה מהרעיונות שיושמו בכוכב הירדן ושיבצו אותם במערכות ביצורים בעלות מאפיינים נוספים. חוקרים וארכאולוגים של התקופה הצלבנית תיארו את המבצר בהרחבה. בספרו "ארכאולוגיה של הצלבנים" מציין[8] ד"ר אדריאן בועז, חוקר מהפקולטה לארכאולוגיה של אוניברסיטת חיפה, כי המבצר הוא הדוגמה המושלמת לסוג זה של מבצרים. הוא שימש כנקודת מפנה בבנייה ובתכנון של מבצרים והיה אבטיפוס "לכמה מהטירות המעולות שנבנו במערב". חוקר תולדות הצלבנים, פרופסור יהושע פראוור, מכנה את המבצר "אחד מגדולי ההישגים האדריכליים של הצלבנים" ומציין כי מדובר במבצר מפואר ויחיד במינו.[9] כוכב הירדן נבנה מאבני בזלת שנחצבו מהחפיר המקיף את המבצר משלושה עברים ומאבנים לבנות שהובאו לאתר ממחצבות מרוחקות יותר.
קראק דה שבלייה (ערביתقلعة الحصن; צרפתיתKrak des Chevaliers) הוא מבצר צלבני במערב סוריה. היה זה אחד המבצרים העיקריים של האבירים ההוספיטלרים בסוריה במהלך מסעות הצלב מ-1144 ועד 1271. הוא שוכן על צוק בגובה 650 מטר, החולש על הדרך היחידה מאנטקיה לביירות, ליד העיר חומס, מצפון ובסמוך לגבול עם לבנון. רמון השני מטריפולי, שליטה של רוזנות טריפולי שבתחומה נמצא המבצר, העניקו למסדר ההוספיטלרי בשנת 1144. ההוספיטלרים בנו את המבצר מחדש והרחיבו אותו עד שהפך למצודה הגדולה ביותר בארץ הקודש, מבצר קונצנטרי שבו חומה היקפית ובמרכזו מגדל עוז. במאה ה-12 היה המבצר מוקף בחפיר שעליו נמתח גשר מתרומם, וכניסתו הראשית נקבעה בצדו המזרחי. בין החומה החיצונית לפנימית הייתה חצר שהובילה לבניינים הפנימיים שבנו ההוספיטלרים בסגנון האדריכלות הגותית. בניינים אלה כללו אולם פגישות ומנזר המהווה בן לוויה סגנוני מושלם לביצורים המאסיביים. כתובת לטינית קצרה חקוקה על אחת הקשתות: 'היה עשיר, היה חכם ויפה אבל הזהר מהגאווה המשחיתה כל דבר עמו היא באה במגע'. ההערכה היא שההוספיטלרים יכלו להחזיק מעמד תחת מצור משך חמש שנים. בשנת 1190 סיימו ההוספיטלרים לשדרג את המבצר, אך חלקים מסוימים נבנו מחדש לאחר מספר רעידות אדמה בין 1190 ל-1200 ובשלב הבא והאחרון עד 1271. בתוך המבצר יכלו לחיות כ-50–60 הוספיטלרים ועוד כ-2,000 לוחמי חיל רגלים. המבצר מהווה עדות לעושרו האגדי של המסדר ההוספיטלרי ולתושייה של האדריכלות הצבאית הצלבנית. תומאס אדוארד לורנס (לורנס איש ערב), שהיה בין ראשוני החוקרים המערביים של אדריכלות צלבנית, תיאר את קראק דה שבלייה כ"המבצר המדהים ביותר בעולם". החוקר הישראלי אדריאן בועז קובע בספרו "אדריכלות של המסדרים הצבאיים" כי "הבחירה האינטליגנטית של המיקום, הגאונות של התכנון והמשאבים האדירים שהושקעו בהקמת המבצר חוברים להעיד על הכישרון בבניית ביצורים של ההוספיטלרים שהמבצר היה – ללא עוררין – יצירת המופת שלהם". ההיסטוריון הבריטי יו קנדי (Hugh N. Kennedy) מציין בספרו "מבצרי הצלבנים" כי ביצורי קראק דה שבלייה הם "מערכת לחימה המתוכננת באופן מבריק ובנויה לתפארה".[10]
מבצר מרגט הידוע גם בשם הערבי קלעת מרקב (قلعة المرقب), הוא מבצר צלבני גדול שנבנה על ידי מסדר ההוספיטלרים והשתמר במצב טוב יחסית. המבצר שוכן על גבעה געשית המתנשאת לגובה של 360 מטרים וצופה ממרחק של שני קילומטרים על הים התיכון ועל העיר הסורית בניאס, על הדרך בין טריפולי שבלבנון ועיר הנמל הסורית לטקיה. בשנת 1186 נמכר למסדר ההוספיטלרים, והם בנו את המבצר מחדש והפכו אותו למפקדת המסדר בסוריה. מבחנו הראשון של המבצר הגיע בשנת 1188 - לאחר קרב קרני חיטין צרו עליו צבאות מוסלמיים אך לא הצליחו לכובשו. לאחר מסע הצלב השלישי הורחב המבצר וחוזק, עד שהפך לשני בגודלו ובתפארתו רק לקראק דה שבלייה. מרגט הוא מבצר ענק השייך למבצרי ההרים הצלבניים ונבנה כ"מבצר כפול", כלומר מבצר פנימי עצמאי בעל מערכת חומות ומגדלים החולשים על מערכת ביצורים חיצונית המקיפה אותו. האלמנט המרשים ביותר במבצר מרגט הוא מגדל עגול גדול-מידות, ששימש כמגדל העוז של הטירה הבנוי באבן בזלת שחורה. לבנייה באבן בזלת היה גם יתרון חזותי. לקירות השחורים של מבצר מרגט הייתה השפעה מרתיעה שנוצלה במלואה על ידי הצלבנים. יש יסוד להנחה כי האדריכלים הצלבניים השתמשו ביסוד פסיכולוגי ובהופעה התיאטרלית בבניית חומות גבוהות ומגדלים מאסיביים המקרינים עוצמה.[11] השפעה זו ניכרת בהחלטתו של צלאח א-דין שלא לצור על מבצרים אלו במהלך מסע הכיבוש של שנת 1188. מראם האימתני "הבטיח" את התשת הצרים והפחית את אומץ לבם. בשיפולי המבצר התפתחה עיר שנהנתה מההגנה והביטחון שהעניקו הביצורים.
עם התפרקות האחיזה הנוצרית–צלבנית במזרח התיכון וסילוק הצלבנים מארץ הקודש (עם נפילת עכו במצור עליה ב-1291), נאחזו ההוספיטלרים בממלכה הצלבנית של קפריסין. עד מהרה הבינו ההוספיטלרים שיחסי הכוחות והפוליטיקה בקפריסין מגבילים אותם וראש המסדר באותה עת, גילום דה וילר, החליט שיש להוספיטלרים צורך בשטח משל עצמם ובחר באי רודוס. ממשיכו, פוקה דה וילר, הוציא את התוכנית לפועל, וב-1310 כבשו ההוספיטלרים את האי רודוס וכן מספר איים שכנים מידי שודדי הים שהחזיקו בהם. עם התמוססות מסדר הטמפלרים ב-1312 קיבלו ההוספיטלרים, שנקראו עכשיו "אבירי רודוס", חלק מנכסיהם - ונשארו המסדר הצבאי-נוצרי העיקרי. המסדר עצמו נשאר פעיל ופרוש על פני אירופה כולה וחולק לשמונה לשונות: אחת בכתר אראגון, בסיס כוח עיקרי של המסדר, שלוש נוספות במחוזות אוברן ופרובאנס שבצרפת, חמישית בכתר קסטיליה, שישית באנגליה, שביעית בגרמניה ושמינית באיטליה. ברודוס עבר המסדר תהליך של מיליטריזציה נוספת ושיתוף פעולה עם שודדי ים במטרה לפגוע בסחר ובתקשורת הימית באגן המזרחי של הים התיכון. האי ואבירי המסדר הפכו למטרה מועדפת על השליטים המוסלמים. אבירי המסדר קבעו את מרכזם בעיר רודוס, שביצוריה הורחבו וחוזקו בתקופה זו. בעיר הוקמו בית חולים, ארמון ומספר כנסיות בסגנון גותי ובסגנון אדריכלות הרנסאנס. תוואי רחובותיה של העיר ההיסטורית נשמר, וכך גם חלוקתה לשני חלקים שביניהם חצצה חומה פנימית. בחלק הצפוני שכנו ארמון ראשי המסדר של אבירי רודוס, הכנסיות החשובות, בית החולים, מעון הבישוף הקתולי ואכסניות האבירים. בחלק הדרומי התגוררה האוכלוסייה המקומית, ובו שכנו השוק, מספר כנסיות נוספות ובתי כנסת.
המצור של שנת 1480
ההתקפה הראשונה הראויה לציון אירעה ב-23 במאי1480: צי של האימפריה העות'מאנית בן 160 ספינות ועליהן עשרות אלפי לוחמים (יש אומדנים המעריכים את גודל הצבא הטורקי ב-70,000 חיילים) נחת בחופי האי, שביצוריו הוחזקו על ידי כוח הוספיטלרי שמנה כ-500 אבירים וכ-2,500 לוחמים אחרים. הקרבות העקובים מדם על האי נמשכו עד ל-17 באוגוסט ובסופם נסוגו הטורקים בבושת פנים.
המצור של שנת 1522
ב-22 ביולי1522 נחת צי עות'מאני בן 400 ספינות וכ-100,000 לוחמים חמושים בתותחי מצור כבדים מול חיל מצב הוספיטלרי בן 700 אבירים, כ-500 קשתים ובסך הכל כ-7000 חיילים, בפיקודו של ראש המסדר החדש פיליפ וילייה דה ל'איל-אדם. קרבות כבדים התחוללו מול חומות העיר במשך שישה חודשים עד כניעת העיר ב-22 בדצמבר. ב-23 בינואר1523 יצאו האבירים מהאי על גבי ספינות של ונציה אל האי כרתים. במסגרת הסכם הכניעה ויתרו ההוספיטלרים על נכסיהם בים האגאי וגם על מצודת פיטר הקדוש, שהוקמה כבסיס יבשתי באנטליה בשנת 1404. המצודה, אחת מהמפוארות והחזקות ביותר, נקראה בשם פטרוניום שם שנשתבש למצודת בודרום. כיבוש האי עלה לטורקים במחיר דמים כבד של כמחצית מהכוח התוקף אך בתמורה זכו לשליטה באגן המזרחי של הים התיכון ולביטחון בקשר בין חלקי האימפריה השונים, בעיקר בין קהיר לאיסטנבול. מבסיס זה כבשו הטורקים את האי כרתים מידי ונציה בשנת 1669. אבירי המסדר ההוספיטלרי התבססו בסיציליה ובשנת 1530 עברו לבסיסם באי מלטה וגוזו, אותו קיבלו כאחוזה מידי קרל החמישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה.
העיר העתיקה של רודוס
חומות העיר העתיקה כבר ניצבו על כנן כאשר ההוספיטלרים הגיעו לרודוס, אך הם בנו אותן כמעט מחדש. אורכן של החומות הוא כארבעה ק"מ, עוביין עומד על 5.3 מטרים ועומק החפיר סביבן הגיע במקומות מסוימים ל-20 מטר. החומות חולקו ל"שדרות", וכל קבוצה אתנית מאלה שהרכיבו את המסדר ואשר כונו "לשונות", הייתה אחראית על התחזוקה ועל ההגנה של אחת מהן. העיר חולקה לשני חלקים. החלק הצפוני שכונה "קולאכיום" או "המצודה", יועד למגורי האבירים ולמבני הציבור החשובים. שהבולט בהם ארמון ראשי המסדר של אבירי רודוס, הנחשב למבנה המוכר ביותר ברודוס העתיקה. הוא הוקם במאה ה-14 במקום שבו ניצבה מצודה ביזנטית קדומה מהמאה ה-7. המבנה דומה יותר למצודה הערוכה סביב חצר פנימית שלאורכה ארקאדה מאשר לארמון. מהארמון מוליך רחוב האבירים, רחובו הראשי של הקולאכיום, מזרחה, וסביבו ניצבים הבתים והאכסניות ששימשו כל אחת מהקבוצות האתניות או "הלשונות" של האבירים. הרחוב מסתיים במבנה בית החולים ובכנסייה המוקדשת לבתולה. מעבר לבית החולים שוכן הנמל ההיסטורי ששימש את האבירים (מפה - 5), ושרשרתפלדה סגרה על הכניסה אליו בין שובר הגלים לרציף המערבי. עיר ימי הביניים ההוספיטלרית הוכרזה כאתר מורשת עולמית על ידי ארגון אונסק"ו.
מנוסת הטורקים ממלטה - בקדמת התמונה נראית המדינה הבצורה, ומימין נראה הכוח הנוצרי יוצא ממבצר סנט אנג'לו וממבצר סנט מייקל ורודף אחריהם.
קרל החמישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, שהבין את חשיבותם של האבירים כחסם בפני ההתפשטות העות'מאנית לאירופה ולאגן המערבי של הים התיכון, העניק להם שליטה על האי מלטה בשנת 1530. בתמורה דרש מס סמלי – בז אחד, על מנת לתת ביטוי לבעלותו על האי. לפי ההסכם עמו היו האבירים כפופים לאפיפיור בלבד ואילו הקיסר היה השליט להלכה, אך לא למעשה. כך שמר המסדר על עצמאותו. בהגיעם למלטה המשיכו האבירים במנהגם לפשוט על הספינות הטורקיות ושיבשו בצורה קשה את הקשר בין איסטנבול ושטחיה של האימפריה בצפון אפריקה. אך בישיבתם במלטה היו אבירי המסדר רחוקים מייעודם המקורי - מסע צלב מתמשך בארץ הקודש, ורחוקים ממקורות המימון האירופיים. כך מינה המסדר את עצמו לשוטר של הים התיכון מפני שודדי הים הברברים, בני בריתם של העות'מאנים, שבסיסם בקו החוף של צפון אפריקה. התחרות מול הקומונות האיטלקיות הורידה את ערכו של המטבע המקומי-הוספיטלרי של מלטה ואי יכולתו של האי הצחיח יחסית לספק את צורכי המסדר הפכו את פעולות השיטור ויירוט ספינות המלחמה והסוחר המוסלמיות לענף כלכלי מכניס שאיפשר לאבירים רמת חיים נוחה במלטה. הם נישאו אל תוך האוכלוסייה המקומית בעוד חלקם משרתים כשכירי חרב בציים של אימפריות ימיות ובראשן ספרד וצרפת. העילה המיידית לפרוץ מעשי האיבה בין המסדר לטורקים הייתה, ככל הנראה, תפיסתה של ספינת מסחר שהייתה בבעלותה של בת הסולטאן. לבד מאוצר שעמד על כ-80,000 דוקטים ומטען אחר, שבו הצלבנים מספר מכובדים עות'מאנים, בהם המטפלת הזקנה של הנסיכה. הרגשות בארמון הסולטאן געשו, והוא דרש את שחרורם של המכובדים ללא כופר, אך הנוצרים סירבו. סבלנותו של הסולטאן פקעה, והוא החליט לתקוף את מלטה במטרה לשים קץ למעשי השוד והגזל של המסדר.
המצור על מלטה
במאי 1565 קיבלה האימפריה העות'מאנית החלטה לחסל סופית את המסדר. כוח גדול של כ־30,000 חיילים נחת על חופי מלטה, חודש לאחר מכן נחתו באי עוד 10,000 חיילים טורקים. כוחו של המסדר, שהונהג אז על ידי זא'ן דה לה ולט עמד על כ-600 עד 700 אבירים ועוד כמה אלפי חיילים. המצור היה למעשה סדרת עימותים צבאיים אלימים ועקובים מדם. הראשון בהם, המצור על מבצר סנט אלמו, החל ב-24 במאי וכלל דו-קרב ארטילרי וקרבות עזים על חומות המבצר, ב-22 ביוני פרצו הטורקים למבצר ההרוס והצליחו להתגבר על קומץ האבירים והחיילים שעוד נותרו בו. רק תשעה אבירים נפלו בשבי - כל היתר נהרגו במערכה. מספר חיילים מלטזים הצליחו להימלט לאחר שקפצו למים ושחו למבצרים שעדיין נותרו בידי הנוצרים. בסך הכל, בין 8,000 ל-10,000 טורקים איבדו את חייהם בכיבוש סנט אלמו. במקביל, ולאחר נפילת סנט אלמו, מיקדו הטורקים ביתר שאת את התקפותיהם על שני המבצרים העיקריים באי, מבצר סנט אנג'לו ומבצר סנט מייקל. הקרבות העזים נמשכו עד אמצע אוגוסט, כאשר היתרון עובר מצד לצד כנדנדה, בשלב זה היה מצבם של הטורקים נואש. האספקה שהביאו תוכננה למצור קצר בן ארבעה שבועות, ועם התארכות המצור החלו חייליהם לסבול מרעב, כשבמקביל תחמושתם הולכת ואוזלת. ב-5 בספטמבר נחתה תגבורת נוצרית של כ-200 אבירים וכ-10,000 לוחמים אחרים במלטה. ב-9 בספטמבר נערך הקרב המכריע בין הכוחות הטורקיים והחיילים שהגיעו מסיציליה עם הכוחות שנותרו במבצרים. בקרב עיקש נשברו שורות הטורקים, ונסיגתם הפכה עד מהרה למנוסת בהלה לעבר ספינותיהם. למחרת, ב-10 בספטמבר, לא נותרו חיילים טורקיים על האי. ולטה, עיר הבירה של מלטה שהוקמה סביב מבצר סנט אלמו, נקראת על שמו של ז'ן לה ולט. אולם המועצה העליונה בארמון הגראנד מאסטר בוולטה מעוטר ב־12 פרסקאות המתארים את המצור.
סיום הקרבות ובניית מלטה מחדש היו שירת הברבור של המסדר, תקופת השיא האחרונה שבסיומה התפורר מסדר ההוספיטלרים. הקרבות עצמם היו מהאחרונים שבהם הוכרעה המערכה על ידי אבירים ונשק קר.
לאחר המצור
המסדר ההוספיטלרי החל לאבד את נכסיו והשפעתו באירופה עם עליית הנצרות הפרוטסטנטית, אך המשיך להיאחז במלטה. נכסי "הלשון" האנגלית הוחרמו בשנת 1540, במסגרת מאבקו של הנרי השמיני, מלך אנגליה בכנסייה הקתולית והקמת כנסייה עצמאית, היא הכנסייה האנגליקנית. הלשון הגרמנית הפכה לותרנית בשנת 1577 אך המשיכה לשלם את מיסיה למסדר עד לשנת 1812.
את סוף שלטון המסדר במלטה הביא נפוליאון בונפרטה, בעת המסע לכיבוש מצרים. ב־19 במאי1798 יצא נפוליאון לדרכו. אוניותיו הפליגו מנמל טולון כשהן נושאות עמן כשלושים וחמישה אלף חיילים. בצאתו לדרך היה משום הימור, שכן הצי הבריטי, בפיקודו של הורציו נלסון, שם לו למטרה להטביע את אוניות המסע ואת כוח הפלישה של נפוליאון בים התיכון עוד בטרם יגיעו ליעדן. צי הפלישה יצא לדרכו כשהוא חומק מאוניותיו של נלסון. על מנת שתהיה לפלישה נקודת ביניים לציוד ולאספקה, נכבש האי מלטה ב־9 ביוני. סירובו של מפקד המסדר לספק את צורכי הצי הביא לנחיתת כוח צרפתי על חופי האי ולכניעתו ללא תנאי של המסדר בפני הצבא הצרפתי ללא קרב.
המסדר התפורר ונפוץ לכל רוח. פאבל הראשון, קיסר רוסיה נתן מקלט לאבירי המסדר בעיר הבירה סנקט פטרבורג, ייסד את הסניף הרוסי של המסדר ונטל לעצמו את התואר מפקד המסדר. תחת שרביטו הפך הסניף הרוסי לגדול ביותר, נפתח לכל הזרמים הנוצרים וייצר 90% מהכנסות המסדר עד לשנת 1810, עם זאת, סניף זה מעולם לא זכה להכרה רשמית של הכס הקדוש. את שינוי המגמה ואופי המסדר יזם האפיפיור לאו השלושה עשר, שחידש את פעילות המסדר תחת הכס הקדוש כארגון צדקה וחינוך קתולי.
ארמון הגראנד מאסטר
ההוספיטלרים, שתמיד הצטיינו בבנייה, השאירו במלטה מבנים מרשימים רבים, הבולט בהם הוא ארמון הגראנד מאסטר, בעיר ולטה. הארמון הוא המבנה החילוני הגדול בעיר וממוקם במרכזה הגאוגרפי. הוא נבנה כמקום מגוריו ועבודתו של הגראנד מאסטר של מסדר ההוספיטלרים במלטה, וכיום שוכנים בו הפרלמנט של מלטה ומעונו הרשמי של נשיא המדינה. עוד נמצאים בו מוזיאון השריון ומשרדי ממשלה. הקמת הארמון החלה ב-1571 ונשלמה ב-1575. הארמון שימש כמשכנם של 21 גראנד מאסטרים, עד גירוש ההוספיטלרים מהאיים על ידי חיילי נפוליאון, ב-1798. לארמון שתי קומות, וצורתו כשל מלבן באורך של 97 מטרים וברוחב של 83 מטרים. הבניין בנוי מאבן גיר ותקרותיו עשויות מעץ שהובא מאירופה, חזותו החיצונית פשוטה למדי.
"אולם הכס", שנודע בעבר כאולם המועצה העליונה (Supreme Council Hall או Sala del Maggior Consiglio), שימש בתקופת ההוספיטלרים כחדר קבלת פנים לשגרירים ולאורחים רמי מעלה. בקצה החדר, מתחת לסמל מלטה, ניצב עדיין כסאו של הגראנד מאסטר.
"אולם הגובלנים" מכונה גם "אולם המועצה הגדולה" בשל כך ששימש להתכנסות מועצת האבירים ההוספיטלרים. בד בבד הוא שימש חלק מהזמן כקפלה הפרטית של הגראנד מאסטר, ולכן שכנה בו קומת גלריה שיועדה למקהלה. גלריה זו נבנתה מעץ האוניה "סנטה אנה" (Santa Anna) ששימשה את ההוספיטלרים ב-1523, עת נמלטו מפני הטורקים לאחר המצור על רודוס, והפליגו למלטה.
מוזיאון השריון (Palace Armoury ובעבר Sala d’Armi del Palazzo) הוא אחד מהאוספים הגדולים מסוגו השמורים במקומם המקורי. ארסנל המסדר שיכול לספק שריון ונשק לאלפי לוחמים, הלך וגדל עם השנים, שכן לפי הכללים הנוהגים, כלי נשקם ושריוניהם של האבירים והחיילים שמתו או נפלו בקרב עברו לרשותו.
מוזיאון השריון
אולם המועצה העליונה
אולם המועצה הגדולה
חזית צפונית של הארמון
חצר פנימית בארמון
המסדר בעת החדשה
המסדר ההוספיטלרי שינה את פניו ואופיו לאורך ההיסטוריה. בעת החדשה התפצלה הכנסייה הנוצרית ובעקבות אירועים אלו התפצל המסדר ההוספיטלרי למסדר קתולי ולארבעה מסדרים פרוטסטנטיים. מסדרים אלו מאוגדים באופן רופף בברית המסדרים של סנט ג'ון מירושלים, שהוקמה ב-1961 כדי לקדם שיתוף פעולה בין המסדרים ולדחות היווצרות מסדרים קיקיוניים.
בשנת 1834 שיקם האפיפיור חלקית את המסדר, כארגון כנסייתי, אשר עיקר תפקידו הוא תמיכה בבתי חולים ובמוסדות צדקה ומקום מרכזו ברומא. בכך חזר המסדר לייעודו המקורי. הסערות המדיניות-פוליטיות שהחריבו את אירופה אפשרו לו לממש ייעוד זה תחילה במלחמת העולם הראשונה, וביתר שאת במלחמת העולם השנייה. המסדר מקיים יחסים דיפלומטיים עצמאיים עם 104 מדינות, ונציגויות של המסדר פועלות ב-120 מדינות. המסדר מוציא דרכונים, מדפיס כסף ובולים, אך עיקר פעולתו מתמקדת בבתי חולים ומרפאות המופעלים על ידי 13,000 חברי המסדר, 80,000 מתנדבים ו-20,000 מומחים בתחומי הרפואה.
התפוררות המסדר ההוספיטלרי הביאה להתגבשות מסדרים עצמאיים סביב גרעין של סניפים אירופיים של המסדר המקורי. העיקרי שבהם הוא הסניף הגרמני שהפך לותרני ובשנת 1812, בפקודת פרידריך וילהלם השלישי, מלך פרוסיה, התנתק מהמסדר הקתולי והפך למסדר עצמאי שנטל את השם הבילוויק של ברנדנבורג של המסדר האבירי של סנט ג'ון מבית החולים שבירושלים (גרמנית: Balley Brandenburg des Ritterlichen Ordens Sankt Johannis vom Spital zu Jerusalem) ובקיצור המסדר של סנט ג'ון או היוהניטים (גרמנית: Der Johanniterorden). המסדר, שחבריו שייכים לנצרות הפרוטסטנטית, מורכב מ-17 אגודות בגרמניה וכן אגודה בודדת באוסטריה, פינלנד, צרפת, הונגריה ושווייץ. למסדר אגודה בינלאומית שלה סניפים בשמונה ארצות ובהן ארצות הברית, בלגיה, קנדה, אוסטרליה ודרום אמריקה. סניפי המסדר בהולנד ובשוודיה הפכו למסדרים עצמאיים לאחר מלחמת העולם השנייה.
Jonathan Riley-Smith, The Knights of St. John in Jerusalem and Cyprus, c. 1050-1310, Macmillan, 1967 (הספר בקטלוג ULI)
Jochen Bugtorf, The Central Convent of the Hospitallers and Tamplers: History, Organization, and Personnel (1099\1120-1310),Brill, 2008 (הספר בקטלוג ULI)
.svg)
.svg)
