הודא ג'מאל (נולדה ב-1972) היא אמנית היוצרת ומתגוררת בערערה.
יצירתה
חומרי עבודתה של ג'מאל כוללים פסולת ביתית, גרוטאות, סמרטוטים, קטעי בדים פשוטים וצבעים תעשייתיים. בעבודתה הופכים חומרים אלה למצע עשיר דמיון עליו היא מציירת דימויים אישיים המגיבים באופן מוצפן ומרומז על חוויותיה.[1]
ב-2005 הציגה במוזיאון בית אורי ורמי נחושתן תערוכת יחיד בשם "אבנים מהואדי" באוצרותה של רות שדמון. בתערוכה זו נכללו עבודות שמציגות מילים, שדות, צלליות ואבנים וכמעט בכולן מופיע אלמנט שחוזר על עצמו: אבנים שמצויות על קו שמפריד ומרחף בין המרתיע לבין שאינו מרתיע. בין הגלוי לנסתר. בין הנוכח לנעדר. אותה רשת אשר מסתירה את המילים ואת הדמויות הקרויות צללים, שהן נוכחות ונעדרות.
הקופסאות, גלגלי הגומי ופסלי הנשים יכולים לסמן את הפוריות והיפוכה, הלידה והמוות. פסלוני הנשים טעונים במחאה נגד מוקדי הסמכות החברתית והפוליטית שמקורם הוא אחד, שתלטנותו של הגבר. ג'מאל משתמשת בחומרים כגון ניילון, שנועדו לייפות את צורתה החיצונית של האשה ובו זמנית להסתיר עיוותים וליקויים. הסיליקון שהתפרסם כחומר להגדלת שדיים, הופך לחומר פיסולי שמוחה נגד השימוש של הפרסומאי-צרכני שנעשה בגוף האישה. הגדלת החזה שמופיעה בפסלוני הנשים מעניקה פונקציה הפוכה מזו שהחברה דורשת. אלה אינן נשים יפות, לא "הונוסים" המסורתיות; אלה נשים כלואות ידי אותם חומרים מעודנים. הקורנפלור כחומר מאכל ולשימור בדים, הופך לחומר שבו מפסלת ג'מאל את אותן הנשים המאסיביות ובכל מאבד החומר הנשי לכאורה, שתפקידו ליפות, את הפונקציה הייעודית שלו והופך לכלי מחאה נגד חברה פטריארכלית שכוונתה להפוך את האשה לכלי צרכני, מאובן וחסר אונים, ללא חופש ביטוי.
בתערוכה ג'מאל הביאה את המטען הרגשי והאישי שלה לתודעה הקולקטיבית כדי לרבוץ על לבבות הצופים ולפתוח את עיניהם, כדי לשאול שאלות קיומיות המשותפות לכולנו על נוכחותו של העולם האכזרי שבו אנו חיים.[2]
ב-2007 הציגה בתערוכה הקבוצתית "רקמות: רקמה וקליגרפיה באמנות העכשווית בישראל", באוניברסיטת בן-גוריון. התערוכה הייתה בהשתתפות אמנים עכשוויים בישראל- נשים וגברים, יהודים ויהודיות, ערבים וערביות שהציגו עבודות אמנות המנהלות דיאלוגים; דו-שיח ערני ומשמעותי שהתקיים בין המטען התרבותי האישי של כל אחד מהאמנים והאמניות לבין דימויים ומוטיבים נפוצים של רקמה ואריגה פלסטינית, שמלות, או מקטעים של בדים, כתב ערבי ואראבסק המתבססים בעיקר על המורשת של אומנות הנשים הפלסטיניות, הבדוויות והדרוזיות. לצד העבודות העכשוויות העשויות באמצעים מגוונים (ציור, רישום, צילום, פיסול, קרמיקה, אריגה, רקמה ומיצב) הוצגו פריטי לבוש ועבודות אומנות מן המורשת הפלסטינית המקומית.[3]
ב-2008 הציגה ג'מאל בתערוכה "התכתבות: אמנים ערבים בני זמננו", במוזיאון לאמנות האסלאם. שלושה עשר אמנים הציגו בתערוכה. האמנים ייצגו קשת ססגונית של האמנות הערבית העכשווית בישראל, אמנות המבטאת מצד אחד את מורשת העבר שהאמן הערבי נושא בלבו ומצד שני פתיחות להשפעת הסביבה, הן הישראלית והן הבינלאומית. ביצירותיהם ביטוי לזיכרונותיהם ולחוויותיהם האישיות ובתוך כך שיקפו את תרבותם על מטעניה ההיסטוריים והפוליטיים. היה בה ניסיון לפיוס בין התרבות שלה ותרבותו של האחר על כל מרכיביה- בתחומי הפוליטיקה, החברה, הפחד והספק, הסקרנות והתשוקה לדעת, אלמנטים מעוררי מחלוקת מצד אחר, וכאלה המעוררים דיאלוג והתכתבות תרבותית הומנית.
על עבודותיה כתב פריד אבו שקרה: "עבודותיה של הודא ג'מאל מתאפיינות בספונטניות ובאקראיות ורחוקות מחישובים ומכללי איזונים והתאמה. היא מצליחה להעביר לצופה משמעויות ורגשות בתום ובבהירות על ידי ביטוי רעיונותיה ומחשבותיה. צבעיה מסמלים חיוניות ומעט מסתורין. הקורנפלור הוא מין אבקה דקה להכנת אוכל שג'מאל מערבבת עם צבעי האקוורל והאקריליק, והדבר יוצר צבעים ערפיליים המעוררים ספקות בעיני הצופה. ג'מאל שואבת את נושאיה מסביבתה בהשראה הסיפורים והזהויות שהרקמה הפלסטינית מספרת. ניסוחי הרקמה שלה והרכבי הצבעים המדויקים מפתיעים את הצופה מכשמופיעים בהם רכיבים נוספים, כגון חוטי ניילון תפורים במחט, הממלאים תפקיד מרכזי בעבודות. טכניקות אלה הופכות בידיה של ג'מאל לכלי סיפורת דרמטית הנוגעת להווייתה של האשה במזרח התיכון, ומרמזת על שפה שנכפתה על החברה בכוח הסביבה הפטריארכלית ההגמונית.[4]
תערוכות יחיד
2005: אבנים מהואדי, מוזיאון אורי ורמי נחושתן, אשדות יעקב מאוחד
