הוגו פרויס נולד בברלין ב-28 באוקטובר 1860 כבן יחיד של לוין פרויס (1820 או 1821–1862), יהודי גרמני בעל עסק להדפס אבן, ואשתו מינה (לבית ישראל, 1826–1899). אביו של הוגו נפטר ב-1862, וב-1863 נישאה אמו לאחיו של בעלה, לאופולד פרויס (1827–1905), סוחר תבואה אמיד. בשנת 1878 החל פרויס ללמוד באוניברסיטת ברלין ובאוניברסיטת היידלברג, בהן למד משפטים וממשל עם קורסים נוספים בהיסטוריה ובפילוסופיה. ב-1886 הוא הפסיק לעבוד כמזכיר משפטי ובמקום זאת החל לעבוד בהוראה אקדמית. בשנת 1889, לאחר פרסום עבודת הגמר שלו: "עיירה, מדינה ורייך כרשויות אזוריות" הוסמך לעבוד כמרצה באוניברסיטה בברלין.[2][3] אף על פי שאיכות כתביו זכתה להערכה על ידי האקדמיה, יהדותו ודעותיו הליברליות מנעו ממנו להפוך לפרופסור קבוע באוניברסיטת ברלין השמרנית.[3]
ב-1895 התמנה פרויס לחבר בפרלמנט העירוני בשרלוטנבורג. רק ב-1906 הפך פרויס לפרופסור מן המניין, במכללה המסחרית של ברלין, שנוסדה באותו זמן. שם לימד עד 1918, אז גם הפך לרקטור. פרויס התמקד בעיקר במשפט חוקתי ובניהול עירוני אוטונומי וב-1906 הוציא לאור את הכרך הראשון של ספרו "התפתחות המערכת העירונית הגרמנית". בין השנים 1910–1918 שימש כחבר מועצת העיר של כבוד מטעם ה-FVP.[2] בתפקיד זה הוא תרם לקידומו של הפרויקט שלימים יהפוך לחוק ברלין רבתי.[3] בשנת 1912, הוא התמודד ללא הצלחה על מושב ברייכסטאג. בחיבור מפורסם הנקרא "הפוליטיקה של הגרמנים" משנת 1915 טען פרויס בתוקף להפיכת המדינה ממדינה סמכותנית למדינת העם.[3]
קריירה פוליטית וניסוח חוקת ויימאר
במאמר שפורסם ב-14 בנובמבר 1918, ימים ספורים בלבד לאחר ההכרזה על התפטרותו הכפויה של הקיסר וילהלם השני במהלך המהפכה הגרמנית של 1918–1919, קרא פרויס, למעמד הביניים "לקבל את העובדות" ולשתף פעולה ביצירת רפובליקה. למחרת, ראש הממשלה המהפכנית החדשה, פרידריך אברט מהמפלגה הסוציאל-דמוקרטית של גרמניה מינה את פרויס לתפקיד שר הפנים. באותה תקופה, המועצה המהפכנית של צירי העם התקיימה יחד עם הביורוקרטיה הקיסרית הישנה. למרות שהמועצה שימשה כקבינט וקיבלה את ההחלטות החשובות, היא נעדרה מנגנון מנהלי ולכן עשתה שימוש במנגנונים הקיימים. לפי החוקה האימפריאלית הישנה, מזכירי המדינה היו ראשי המשרדים השונים, לא שרים אמיתיים אלא עובדי מדינה בכירים שעבדו תחת הקנצלר. לפיכך ניתן לתאר את תפקידו של פרויס כראש משרד הפנים. לאחר שהפך לשר הפנים הטילה עליו מועצת צירי העם להכין טיוטה לחוקה רפובליקנית חדשה. בנוסף, פרויס היה שותף בייסוד של המפלגה הדמוקרטית הגרמנית בה גם היה חבר באותו זמן.[2]
ההצעה לחלוקה פנימית חדשה של המדינות השונות המרכיבות את גרמניה ל-14 מדינות חופשיות
באופן טבעי הנוסח הסופי של החוקה היה שונה מהטיוטה המקורית שלה במובנים שונים. חלק מרעיונותיו של פרויס שבאו לידי ביטוי בטיוטה שחיבר לא התקבלו, במיוחד בנוגע לחלוקה הפנימית החדשה של הרייך שהגה - אליו הממשלות השמרניות של המדינות התנגדו. הוא גם לא הצליח ליישם את הרעיון שלו בדבר הגדרה מאוד צרה של זכויות יסוד, המוגבלת לחירויות הקלאסיות, שאותן רצה לקודד בשלושה סעיפים בלבד של החוקה. יתרה מזאת, ניסיונו לשנות את אופיו של הבונדסראט התברר כבלתי אפשרי. עם זאת, חלקים מסוימים של חוקת ויימאר שנחשבו בעייתיים במיוחד במבט לאחור, עוצבו מאוד על ידי רעיונותיו כדוגמת תפקידי הפרלמנט הממשלה והקנצלר ברפובליקה. בפרט, כוחו הגדול של הקנצלר, שקיבל את הסמכות לפזר את הרייכסטאג ללא מגבלות של ממש, בנוסף לסמכויות משמעותיות בעת חירום לפי סעיף 48 לחוקה. כוח זה של הקנצלר לא נראה בעיני פרויס כסתירה לרעיון של מדינה דמוקרטית, הוא סבר שזהו אמצעי זהירות הכרחי להתמודדות עם הסכנה שבעריצות הרוב ודרך יעילה לפתירת סכסוכים בין הממשלה והפרלמנט. פרויס היה פסימי לגבי יכולתן של המפלגות הפוליטיות לפעול בהצלחה במסגרת החדשה: לא היה להן ניסיון בלקיחת אחריות או בסוג הפשרה הנדרשת לקיומו של ממשל יציב, תחת האימפריה הממשלות פעלו ברובן באופן עצמאי מהמפלגות ומהרוב ברייכסטאג.[3]
אחרית ימיו
קבר הכבוד של משפחת פרויס בבית הקברות Urnenfriedhof,ודינג, ברלין.
בין השנים 1919–1925 היה פרויס חבר תחילה באספה המכוננת של המדינה הפרוסית (1919/20), המקבילה לאספה הלאומית של המדינה החופשית פרוסיה, ולאחר מכן בלנדטאג של פרוסיה. פרויס פרסם יצירות רבות בנושאים משפטיים וחוקתיים וכן חיבורים פרו-רפובליקניים. הוא גם היה פעיל ברייכסבאנר שחור-אדום-זהב. הוגו פרויס מת בברלין ב-9 באוקטובר 1925.[2] הוא נקבר בבית הקברות Urnenfriedhof,ודינג, ברלין. בשנת 1952 הפך הקבר לקבר כבוד של מה שהיא כיום מדינת ברלין.[5]
העובדה שפרויס, מחברה העיקרי של חוקת ויימאר היה יהודי הייתה אחת הסיבות לכך שרפובליקת ויימאר כונתה על ידי מתנגדיה בימין "יודנרפובליק" (הרפובליקה היהודית).[6]
חיים אישיים
בשנת 1989 נשא פרויס את אֶלְזֵה ליברמן, בתו של קרל ליברמן, קרובת משפחתו של מקס ליברמן. להוגו ולאלזה נולדו ארבעה בנים, אחד מהם מת בצעירותו. האחרים היו ארנסט (1891), קורט (1893) וז'אן (הנס, 1901).[3]
כתביו
פרנץ ליבר, אזרח של שתי מדינות, הבל, ברלין 1886 (גרסה דיגיטלית).
עיירה, מדינה, רייך, 1889.
החוק המוניציפלי בפרוסיה, 1902.
התפתחות המערכת העירונית הגרמניתכרך א:היסטוריית הפיתוח של חוקת העיר הגרמנית, 1906.
עיר ומדינה, 1909.
על הרפורמה המנהלית הפרוסית, 1910.
הפוליטיקה של הגרמנים, 1915.
החוקה האימפריאלית הרפובליקנית של גרמניה, 1921.
ממדינה סמכותנית למדינת העם, 1921.
על חוקת ויימאר, 1924.
מדינה, חוק וחירות. ארבעים שנה של פוליטיקה והיסטוריה גרמנית, 1926. (אסופת מאמרים, נאספו על ידי תיאודור הויס)
התפתחויות חוקתיות בגרמניה ובמערב אירופה, עורך: הדוויג הינץ, 1927.
