ההיסטוריוגרפיה של נפילת האימפריה העות'מאנית

ביטוי של שקיעה? איור של קרב לפנטו 1571 בו הוטבע רוב הצי העות'מאני

ההיסטוריוגרפיה של נפילת האימפריה העות'מאנית מתארת את ההבדלים בין הגישות הבולטות בחקר הסיבות לנפילת האימפריה העות'מאנית בתחילת המאה ה-20. תזת השקיעה היא ההסבר הקלאסי לסדרת התהליכים אשר הובילו להתמוטטות זו ומהווה בסיס לדיון ער בין היסטוריונים. טענתה המרכזית היא כי עם סיום "תור הזהב" של האימפריה בתקופתו של הסולטאן סולימאן המפואר החלה בה התדרדרות איטית, מתמשכת ורב-תחומית, אשר הובילה בסוף לקריסתה. טענה נוספת של תזת השקיעה היא כי תהליך זה ייצג את היחלשות כלל "עולם האסלאם" מול התחזקותה ההדרגתית של אירופה – יריבתה העיקרית של האימפריה ומייצגת העולם הנוצרי, לאורך המחצית השנייה של האלף השני לספירה. עם התפתחות המחקר ההיסטורי בסוגיה, בעיקר משנות ה-70 של המאה הקודמת וביתר שאת בעשרים השנים האחרונות, הולכות ומתחזקות טענות נגד לתפישה זו. לפי טענות אלה, לאורך התקופה הנדונה חוותה האימפריה תהליכים מורכבים של מודרניזציה ושל התפתחויות פוליטיות, כלכליות וחברתיות, אשר נקטעו עקב פריצת מלחמת העולם הראשונה.

רקע

קריסת האימפריה העות'מאנית בראשית המאה ה-20 החלה לקבל הסברים אפשריים מהיסטוריונים בני המחצית הראשונה של המאה ה-20. הסברים אלה גובשו יחדיו לכלל המושג תזת השקיעה. במשך השנים הצטברו ראיות נוספות שלא היו מוכרות לראשוני ההיסטוריונים המערביים אשר עסקו בנושא ובנוסף, במחקר ההיסטורי עצמו, חלו התפתחויות רבות (ראו למשל הביקורת כלפי אוריינטליזם). ראיות ומגמות מחקריות אלה הובילו חוקרים מאוחרים יותר להשמיע קולות מנוגדים לאלו של קודמיהם. ניתן לחלק את ההיסטוריונים שעוסקים בקריסת האימפריה העות'מאנית לשתי קבוצות אשר מייצגות גישות עיקריות כלפי תזת השקיעה:

  • חוקרים התומכים בתזת השקיעה, כהסבר לתהליך הירידה לכאורה בעוצמתה של האימפריה העות'מאנית (לרוב נקראים "השמרנים"). גישתם משלה במחקר האירופאי-מערבי של תולדות האימפריה, החל מראשיתו, לאחר "הסכם קרלוביץ" (1699), ועד לשנים האחרונות. השמרנים רואים את ראשיתו של תהליך השקיעה בסיום תקופתו של הסולטאן סולימאן (1520–1566), אותה הם מחשיבים כ"תור הזהב" של האימפריה. את שיאו הם רואים בהסכם קרלוביץ, שבו הנחיתות העות'מאנית מול אירופה נחשפה בבירור.[1] נקודת סיום נוספת לתהליך זה לפי הגישה השמרנית, היא בתחילת תהליכי ההתמערבות באימפריה בראשית המאה ה-19.[2][3]
  • חוקרים המצדדים בהסברים אחרים, תוך ביקורת על פשטות תזת השקיעה. רוב ההיסטוריונים שתומכים בגישה זו טוענים כי בתקופת הזמן המדוברת, חוותה האימפריה שורה טבעית של עליות ומורדות וכי ככלל, התנהלותה הייתה רציונלית וסתגלנית (לרוב נקראים "הרוויזיוניסטים"). כלפי הגישה השמרנית טוענים הרוויזיוניסטים כי היא אוריינטליסטית, כוללנית, פשטנית וסמוכה על מערכי מקורות מצומצמים יחסית אליהם היא מתייחסת כפשט. שורשיה של גישה זו הוצגו בשנות ה-70 של המאה הקודמת והיא הולכת ותופשת אחיזה במחקר העדכני.[4]

השקיעה כמתואר בכתיבה העות'מאנית

בעיקר בעקבות כישלונות צבאיים החל משלהי המאה ה-16, הביעו כותבים-היסטוריונים ואחרים, בני האימפריה העות'מאנית עצמה, דעות ביקורתיות כלפי מצבה, המשילוה לאדם חולה הזקוק למזור והציעו צעדים שונים לאישושה.[5][6] בביקורתם הדגישו את ההכרח בהשגת צדק כעקרון על במערכת העות'מאנית, אדיקות דתית אישית וכן בחיוניות ההקפדה על החוק העות'מאני המסורתי.[7] גישה זו משקפת את התפישה הפוליטית העות'מאנית לפיה הרמוניה חברתית-דתית, שהיא תנאי לשגשוג, יכולה להיות מושגת באמצעות תיאום בין שני מרכיבי בסיס: החוק האסלאמי (שריעה) והמנהג המקומי (ערף).[8]

גורמי השקיעה

לפי הכותבים העות'מאנים, תפקידו של הסולטאן היה לשמור את נתיניו במקום המיועד להם, להקפיד על חלוקה מעמדית בין ה"עסכרי" (אנשי המנהל והצבא) ל"רעאיא" (יתר העם, משלמי המיסים) להגן על האחרונים מפני עושק ולהפגין בעצמו אדיקות דתית. אלה נתפשו כתמצית הצדק והסולטאן שקיימם, היה זכאי לציות.[7] גיבוש קובץ חוקים זה ודימויו של סולימאן המפואר (או סולימאן "נותן החוק", "קאנוני סולטאן סולימאן") כסולטאן שהקפיד על יישומו, היה הגורם המרכזי לתפישת תקופתו, בעיני אותם כותבים, כמופת בחיי האימפריה.[9] לפיכך, לדידם, הדרך להחזיר את האימפריה למסלול הצלחה הייתה טמונה בזיהוי הפגמים החברתיים-דתיים ובתיקונם לפי הדגם הסולימאני.[10] בכתביהם הם איתרו את הפגמים הבאים:

  • ירידה בסמכות הסולטאן אשר הייתה בעיקר תוצאה של שינוי דפוס הירושה. ירידה זו הביאה בהמשך לכרסום סמכות הממשלה העות'מאנית ופקידותה.
  • התערערות שיטת ה"טימאר" (היחידה החקלאית-מנהלית הבסיסית באימפריה) ולצד זה התערערות ה"דוושירמה" - מנגנון גיוס העבדים (בעיקר מקרב האוכלוסייה הנוצרית של האימפריה) אשר איישו את צבא הסולטאן ואת שורות הפקידות למעט זו הדתית.
  • נטיית גורמים שונים לשמר את מעמדם וטשטוש הגבולות בין מעמד העסכרי לרעאיא. הכוונה בעיקר ל"יניצ'רים", להתחזקותם הפוליטית-כלכלית ולהתקרבותם לנכבדים מקומיים בפרובינציות (ה"אעיאן").
  • ערעור הסדר וביטחון הפנים כתוצאה ממרידות הג'לאלי (סדרת מרידות אשר התרחשה באנטוליה בין שלהי המאה ה-16 לראשית ה-17), ובעקבותיהן התחזקות האעיאן.[11]

חדירת תפיסת השקיעה העות'מאנית אל המחקר האירופי-מערבי

עניינם של חוקרים אירופאיים ב"שקיעתה" של האימפריה העות'מאנית החל, כאמור, רק לאחר חוזה קרלוביץ שכן עד אז, לא הייתה הירידה בכוחה של האימפריה מוחשית דיה עבורם. בחפשם הסבר, עמדה ההתייחסות העות'מאנית לתהליך הנדון ובכללה המושג שקיעה, כמן המוכן והם אימצוה כמעט כלשונה. עדיין, אותם חוקרים בני המאות ה-18 וה-19: פול ריקו (Rycaut), מורדג'אה ד'אוסון (D'Ohsson), ג'וזף פון האמר-פורגשטאל (Von Hammer-Purgstall) ורודולף צ'ודי (Tchudi), התייחסו לכתבים העות'מאניים כתעודות ארכיון בלבד ולא כבעלי מימד ספרותי כלשהו. תובנות אלה חלחלו אל המחקר המודרני בתחום. כדוגמה, במחקר שפרסמו בשנת 1950 "החברה האסלאמית והמערב" (Islamic Society and the West), נסמכו גיב ובוון (Gibb and Bowen) במידה רבה על עבודתו של ד'אוסון כמו גם על הכותבים העות'מאנים ולמעשה אימצו, כמעט מילה במילה, את עמדותיהם. מחקר זה הפך למשפיע ביותר בתחום עד לשלהי המאה ה-20 ושימש בסיס לעבודותיהם של חוקרים נוספים דוגמת ברנרד לואיס (Lewis) ונורמן איצקוביץ אחריו (Itzkowiz), אם כי האחרון, במידת מה וכפי שיוצג בהמשך, קרא תגר על תפישותיהם של קודמיו.[12][13] חוקרים אלה, יחד עם ח'ליל אינאלג'יק (Inalcik),[14][15] הם הבולטים בקבוצת השמרנים.

תזת השקיעה במחקר המודרני

בחיבורו "צמיחתה של טורקיה המודרנית" משנת 1961 משרטט ברנרד לואיס את קווי השקיעה העות'מאנית כפיתוח של הקטגוריות בהן השתמשו הכותבים העות'מאנים לעיל. לטענתו, הייתה השקיעה תוצאה של תמורות מרחיקות לכת במנגנוני הממשל של האימפריה כמו גם בפרקטיקות של החיים החברתיים-כלכליים בה. מנקודת מבטו, מרחיב לואיס את הדיון בסוגיה עד לתקופת ה"טנזימאט" - הרפורמות בסגנון מערבי אשר נערכו באימפריה החל מאמצע המאה ה-19 בידי אבדילמג'יט הראשון.[16] שלא כלואיס, טען נורמן איצקוביץ בשנת 1972, כי הסיבות לשקיעת האימפריה נעוצות בגידול חד באוכלוסייתה במאה ה-16, בסיום הכיבושים, באינפלציה, בשאננות גורמי הממשל ובמגבלות גאוגרפיות ולוגיסטיות. יתר הגורמים המוזכרים אצל לואיס נתפשים על ידו כתסמינים מתארים (Describing symptoms) בלבד.[17] כאיצקוביץ, אף אינאלג'יק, מזהה את הסיבות לשקיעה בגידול החד באוכלוסייה במאה ה-16 וכן בהתערערות המערכת הפיננסית, אך שם דגש על גורם נוסף לשקיעה העות'מאנית - פיתוח טכנולוגיות צבאיות חדשניות באירופה.[18] להלן תמצית הסברי חוקרים אלה לשקיעת האימפריה:

עיקרי הגישה השמרנית

ברנרד לואיס טוען:

ביסודה נשארה האימפריה העות'מאנית מדינה של ימי הביניים, או שבה ונעשתה כזאת. הלך המחשבה והכלכלה של ימי הביניים נהגו בה, בתוספת הנטל של מערכת פקידות וצבא סדיר-נטל שכמותו לא ידעה שום מדינה אחרת בימי הביניים. בעולם שבו קצב המודרניזציה היה מהיר ביותר, לא היו למדינה שכזו סיכויים רבים להוסיף ולהתקיים." הוא מוסיף וטוען כי "...יתכן למצוא הסבר חלקי לסגירותם של העות'מאנים-ואולי אף להתמוטטות משטרם-בדרכי מחשבה מסוימות שהם קיבלו בסגלם להם את הציוויליזציה האסלאמית, שהם היו יורשיה ומחייה".

— לואיס. ע' 28.

מפיו של שארל עיסאווי באה אחת הקביעות החדות בסוגיה:

איני רואה כל התקדמות: פילוסופית, טכנולוגית או כלכלית במזרח התיכון לאחר שנת 1400 לערך...איני רואה כל מגמה או תנועה משמעותית, כל התקדמות. ככל שתשמע קביעה זו כ'לא היסטורית', איני יכול להימנע מהבנת מציאות זו כקלוקלת.

— Issawi in Ze'evi, p. 79

דברים ברוח אחרת מעט הביע נורמן איצקוביץ. לדעתו, ההצבעה על היסוד המוסלמי בחברה העות'מאנית כאחראי אפשרי לשקיעת האימפריה, כפי שהוצע במחקריהם של אלברט ליבייר (Lybyer) משנת 1913, של גיב ובוון אשר נסמכו עליו ואצל לואיס אשר נסמך עליהם, מוטעית מיסודה.[19] טענה נוספת של איצקוביץ הייתה כי במשך כ-250 שנה, בין תקופתו של סולימאן לסולטאן סלים השלישי (1808-1761), לא היו מוסדות האימפריה קפואים אלא להפך-הפגינו כושר הסתגלות מרשים לשינויי הנסיבות. כך, גם אם כתוצר לוואי ולא כמטרה עיקרית, זרע איצקוביץ את זרעיה של הביקורת כלפי "תזת השקיעה" הקלאסית.[20]

פירוט הגורמים לשקיעת האימפריה לפי הגישה השמרנית

הגבלות גאוגרפיות ולוגיסטיות

קביעת איסטנבול כבירת האימפריה העות'מאנית על ידי הסולטאן מהמט "הכובש" (1446-1444 וכן 1481-1451) למעשה חייבה את הגבלת כושר התפשטותה למרחב מסוים. העות'מאנים היו תלויים בבהמות משא ואלה התקשו לנוע מעבר למרחק תנועה יומי נתון, במיוחד בתנאי מזג אוויר קשים. לפיכך מסעות המלחמה הוגבלו לעונות מסוימות. למעשה שאיפותיו האימפריאליות של מחמד "הכובש" הסיטו את העות'מאנים ממורשתם ומטבעם הנוודי. כך, בטווח הארוך, במתח שבין האסלאם הגבוה למסורת ה"ראזי" (בעיקר קיום לחימה מתמדת כנגד הכופרים לשם הרחבת תחום השפעת האסלאם)-שני מאפיינים בסיסיים אצל העות'מאנים, המשמעות הייתה התגברות הדרגתית של הגורם הראשון וניצחונו המוחלט עם עצירת ההתפשטות הגאוגרפית. כך, תפישת הערים הקדושות - מכה ומדינה והצורך להגן עליהן מפני הפורטוגלים ומפני האימפריה הספווית, הגבילה למעשה את יכולתם הלוגיסטית של העות'מאנים להתרחב אל הכיוון השני והשופע יותר - מערבה, אל תוככי אירופה.[21]

סיום הכיבושים והידרדרות הממשל, הצבא והמנהל

מאמצע המאה ה-16 לערך פסקה התפשטותה הגאוגרפית של האימפריה. כיוון ההתפשטות האטרקטיבי ביותר עבור העות'מאנים - אל מרכז אירופה, נבלם על ידי הכוחות הנוצריים המתחזקים והדבר בא לכדי ייצוג משמעותי בכישלון המצור הראשון על וינה בשנת 1529 ובתבוסת הצי האימפריאלי בקרב לפנטו (Lepanto) בשנת 1571. למעשה, מראשית המאה ה-17 ואילך כשל הצבא העות'מאני בהדבקת התקדמות יריביו האירופיים בשיטות לחימה והפערים בין הצדדים הלכו והתרחבו. צ'ארלס עיסאווי (Issawi) טוען כי עצירת ההתקדמות העות'מאנית באירופה הייתה הגורם הראשי לשקיעת האימפריה.[22] ההידרדרות המקצועית בקרב הצבא העות'מאני, שנלוותה לה גם הידרדרות מוסרית, לא הייתה אלא תוצאה של ירידה באיכות הסולטאנים והפקידות שלצידם: אנשי מנהל וחכמי דת, לאחר תקופתו של הסולטאן סולימאן.[23] לעצירת התפשטותה הגאוגרפית של האימפריה הייתה משמעות חברתית וכלכלית חשובה. אחד העקרונות הבסיסיים בחייה של אימפריה זו היה מושג "חזית הלחימה" ("אוץ'") אשר יצרה באופן תדיר מקורות הכנסה חדשים וסביבה נבנו כלל המערכות העות'מאניות. למעשה סיפק ה"אוץ'" קרקעות חדשות לעיבוד חקלאי אשר אורגנו כטימארים חדשים וגררו גידול במשרות המנהליות סביבם, משרות חדשות לחכמי דת אשר פעלו כמיסיונרים, מקורות רעננים לגיוס עבדים לפי שיטת הדוושירמה, בלימת לחצים פנימיים באמצעות הסטת גורמים מתסיסים למרחב הלחימה שם יכלו למצוא מקורות רווח. עצירת ההתפשטות הצבאית לא לוותה בהתאמות במערכות אלה וכתוצאה החל תפקודן להיפגע.[24]

אל כל אלה הצטרפו מרידות הג'לאלי. קבוצות מורדים אלה יצרו טרור באנטוליה והיוו גורם ראשי להגירת אוכלוסייה ממנה ולפגיעה בחקלאות באזור חשוב זה. כתוצאה חלה פגיעה ממשית בתפקודה של המדינה דווקא בעת שהזדקקה לשנס מותניים במלחמה נגד האיראנים באזרבייג'ן. מלחמה זו, אשר החלה ב 1578 ונמשכה לסירוגין עד 1639, הייתה גורם חשוב בשקיעת האימפריה שכן היא השיתה משא כבד בעיקר על הכוחות שהיו מוצבים באנטוליה המעורערת ממילא, כמו גם נטל משמעותי על קופת האוצר העות'מאני המרכזי. באותה העת, הפרובינציות העות'מאניות במקדוניה ובצפון בולגריה חוו חוסר סדר דומה כתוצאה מפעולת חבורות של נוצרים צעירים. מצבים של חוסר סדר מעין זה חזרו יותר מאחת לאורך מלחמות האימפריה במאה ה-17 וביתר שאת בין השנים 1683–1699. הנטל הכלכלי הכבד שהביאו עימותים צבאיים חיצוניים והפרעות סדר פנימיות אלה לפתחו של האוצר המרכזי תורגם להכבדת נטל המיסים על מעמד הרעאיא ועל התושבים הלא מוסלמים ומידת חוסר השקט בקרב קבוצות אלה הלכה וגברה.[25]

כלכלה וחברה

שינויים דמוגרפיים במהלך המאה ה-16 חל גידול חד באוכלוסיית האימפריה. מגמה זו יצרה פער חמור בין גודל האוכלוסייה, החקלאית ברובה, לכמות האדמות הזמינות לעיבוד ולכושר הייצור החקלאי מהן. קיומו של פלח אוכלוסייה חסר יכולת פרנסה חקלאית אמנם שיחק בראשית לידיה של הממשלה כאשר הזדקקה לגיוס חיילים (הסקבאן) אך עם סיום הלחימה היה הדבר בעוכריה.[26] חליל אינאלג'יק טוען כי המלחמות כנגד איראן ואוסטריה היו, במידה מסוימת, תוצאה של הגידול באוכלוסיית האימפריה, שכן אליהן נותבו ללחצים פוליטיים, כלכליים וחברתיים. כדוגמה, בקווקז הכבוש, שימשו אלפים מבני הרעאיא מאנטוליה כחיילים בטימארים ובמבצרים.[27] שינוי נוסף הנוגע לחוסר יציבות אוכלוסיית האימפריה הוא הגירה. מרידות הג'לאלי הביאו לנטישת כפרים רבים באנטוליה ולהגירה ממנה לכיוון הפרובינציות של רומליה, חצי האי קרים וסוריה בין השנים 1610-1596. סביב שנת 1613 חדרו אל מרכז אנטוליה שבטים טורקמנים אשר הגיעו ממזרח אסיה הקטנה החלו לנוע לכיוון מרכז אנטוליה תוך שהם גורמים בתנועתם לנזקים קשים לחקלאות. בהמשך המאה ה-17 היגרו שבטים ערבים ממרכז ערב אל צפון המדבר הסורי. תנועה זו דחקה המוני טורקמנים וכורדים אל הפרובינציות המרכזיות והמערביות של אסיה הקטנה ושינתה ממשית את אופי אוכלוסייתה. חוסר היציבות הדמוגרפי אשר בא לביטוי בגידול באוכלוסייה ותנועות הגירה משמעותיות בתקופה הנדונה, נשא בחובו השפעות שליליות כלפי האימפריה.[28]

המסחר פגיעה נוספת בהכנסות האימפריה הייתה תוצאה של הצלחת הצי הפורטוגלי, ואחריו ההולנדי והבריטי, להגיע לחופי הודו תוך איגוף יבשת אפריקה מדרום. כך איבדה למעשה האימפריה את שליטתה הבלעדית על דרכי המסחר בין אירופה לארצות האוקיינוס ההודי. משמעות התפתחות זו לא הייתה רק ירידה חדה בהכנסותיה מתחום זה, אלא גם איבוד יכולתה למנוע הגעת חומרי מלחמה שונים ליריביה באירופה.[29][30]

החקלאות ועלית האעיאן תוצאה נוספת של המציאות הצבאית המתוארת לעיל הייתה, כאמור, פגיעה במעמדם, לעיתים עד כדי סילוק, של הסיפאהים בעלי הטימארים. בניסיון למצוא מזור לבעיית ההכנסות, החלו השלטונות בחלוקת זיכיונות גביית מיסים למקורבים למיניהם. אלה שמו את הדגש על גבייה מיידית, נוקשה ומוקפדת. כתוצאה הלך מצבם של החקלאים והדרדר עד איבוד הזכויות על אדמותיהם לעיתים. בשל הפגיעה באיכות עבודת המנגנונים המנהליים, לא התקיים פיקוח ממשלתי על האדמות והאוכלוסייה והשליטה עברה לידי מעמד חדש של נכבדים מקומיים וחוכרי קרקעות- ה"אעיאן". ככל שגבר כוחם, העזו אלה לטול סמכויות, לעיתים תוך שימוש בכוח, מידי השלטון המרכזי ולנצלן לטובתם האישית. הייצור החקלאי, כמו גם רווחי המדינה ממס עליו, נפגעו קשות מן המגמות הללו.[31]

התעשייה אחת החלוקות המעמדיות באימפריה נגעה לתחום העיסוק. במסגרת זו, נתפש הייצור שאינו חקלאי כתחום עיסוקם של לא-מוסלמים. עם הזמן, אמנם התאסלמו חלק ניכר מבעלי המלאכה אולם הארגון בגילדות כפה את שליטתן המלאה על שיטות העבודה ועל קצב הייצור ובמסגרת זו נמנעה תחרות בין היצרנים. בנוסף, טוענים חוקרים מסוימים, ההשתייכות הנרחבת למסדרים הצופיים בעלי האידיאות של פאסיביות וצניעות, בצירוף עושק בעלי המלאכה המצליחים מצד בעלי עוצמה מקומיים, הביאו לקיפאון תעשייתי-יצרני בהשוואה להתפתחות המואצת של התעשייה האירופית במאות ה-17 וה-18. השלטונות העות'מאנים, בהחשיבם את עצמם כמייצגים ציוויליזציה נעלה על פני זו האירופית, הפגינו סגירות והתעלמות כלפי רעיונות וטכנולוגיות שמקורם באחרונה וממילא ראו את תחומי המסחר והייצור כנחותים. תוצאת תפישה זו הייתה הידרדרות מתמשכת בתחומים אלה.[32]

המערכת המוניטרית מכה נוספת לכלכלתה של האימפריה, אשר המערכת המוניטארית שלה התבססה על יציבות מטבע הכסף (אקצ'ה), באה בדמות פיחות חד בערכו משום תחילת זרימת כמויות גדולות של מתכות יקרות - כסף וזהב מאמריקה אל אירופה. הניסיונות העות'מאניים להתמודד עם קשיים אלה העלו חרס ועוצמתה הכלכלית של האימפריה ירדה משמעותית במקביל לעליה חדה בעוצמה הכלכלית האירופית. דווקא בעת זו, משום השימוש הגובר בנשק חם ובארטילריה ודווקא תוך התמודדותם עם הקשיים הכלכליים שפורטו, נאלצו העות'מאנים להגדיל מאוד את מספר החיילים המקצועיים מקבלי השכר. עובדה זו יחד עם הפיחות החד בערך המטבע יצרה פער גדול בין הכנסות המדינה להוצאותיה.[33][34]

המערכת הפיננסית המערכת הפיננסית הוחזקה בידיים פרטיות - סוחרים ובעלי הון שהיו ברובם נוצרים ויהודים. משום שסבלו ממעמד פוליטי נחות השוואה למוסלמים אולצו הללו להשתמש בתחבולות ומתוך כך, כינונה של מערכת אשראי בנקאית מוסדרת אשר בכוחה לתמוך בממשלה, לא היה אפשרי. בין כך ובין כך, לא נהגה באימפריה מסורת של השקעות כלכליות וההון הפרטי נאגר או בוזבז.[35] כך, האימפריה העות'מאנית של המאה ה-17 לא הייתה עוד אימפריה חיונית כפי שהייתה במאה ה-16 וככל שנמשכו מגמות אלה הלכה כלכלתה ונכנסה למסלול המרקנטיליזם האירופי.[36]

מנטליות: שאננות ויהירות

סיום הכיבושים הביא למעשה לסגירת הגבול ויצר מכשול רציני בין האירופים לעות'מאנים. האחרונים, בהעדיפם תפישה הגנתית ומסתגרת, הפסיקו לקלוט רעיונות מהמערב. בהיבט זה הייתה השפעתם של חכמי הדת, אשר המשיכו לדבוק ברעיון העליונות האסלאמית ודחו כל דבר החורג מה"סונה", מכרעת. האסלאם הנוקשה גבר על זה הפרקטי. בסוף המאה ה-16 רווחה תפישה לפיה שנת האלף לאסלאם (בשנת 1591 לפי הלוח הנוצרי) תהווה עת דין וחשבון וכי אם סטו המאמינים מדרך הישר, יענישם האל ויחריב את העולם. משעברה עת זו ללא אסונות משמעותיים ראו בכך מרבית חכמי הדת סימן כי האל שבע רצון מהאימפריה וכי תפישותיהם נכונות. כך, דווקא בעת בה החלה באירופה קפיצת מדרגה טכנולוגית ומדעית, יהירותם וחוסר נכונותם של העות'מאנים ללמוד מגורמים חוץ אסלאמיים גברה, והם נותרו שאננים גם כאשר הפערים בינם לבין האירופאים התרחבו. מגמה זו שאפיינה את האימפריה במאה ה-16 הלכה והשתנתה במאות הבאות ככל שנחיתותם הצבאית של העות'מאנים מול האירופים הודגמה בשדות הקרב. עדיין, פערים אלה בין היכולות החברתיות-כלכליות של האימפריה לבין צורכי מנגנוניה העצומים, היה למעלה מכוחה לאורך זמן. היא לא הדביקה את קצב המודרניזציה באירופה ולבסוף שקעה.[37][38]

החולשה העות'מאנית במאות ה-17 וה-18 לפי הגישה השמרנית

הפן המדיני-צבאי

ככלל, בשתי מאות אלה, ראו העות'מאנים את מערכת ההתייחסות הנאותה עבורם כאסלאמית וקיימו קשר קלוש בלבד עם "האירופאים הנחותים". במסגרת זו, יחסי החוץ של האימפריה היו תחת אחריות ראש הפקידות ("ראיס אלכתאב") אשר צמצם מגעיו עם האירופאים לכדי שיחות רשמיות וענייניות בלבד. באופן מעשי, הסתמך השלטון העות'מאני במישור זה על מספר מצומצם של משפחות יווניות אשר בניהן שימשו באופן מסורתי כמתורגמנים. מצב זה נמשך עד המרד היווני של שנת 1820, אז התיזו השלטונות את ראשו של המתורגמן הראשי כצעד עונשין ועברו להיסמך על שירותי תרגום של מוסלמים אשר החל משנת 1793 שוגרו לאירופה במסגרות דיפלומטיות קבועות. טרם לכן הסתפקו העות'מאנים בשיגור משלחות דיפלומטיות זמניות אד-הוק. חוסר תשומת הלב העות'מאני כלפי אירופה בא לידי ביטוי גם במישור המדעי-אינטלקטואלי אם כי לא בזה האומנותי. גם בשלב מאוחר יותר, כאשר העליונות האירופית בתחום הצבאי התחוורה כברורה ומתמשכת, עדיין התקיימה באימפריה אווירה כללית השוללת אימוץ דפוסים מ"הכופרים" ובמסגרתה אף, מידת איום כלפי גורמי פנים שנטו לכך.[39][40]

בראשית המאה ה-17 (1606) נחתם חוזה שלום ("שלום סיטבטורוק") בין העות'מאנים לאימפריה הרומית הקדושה. לראשונה, לא היה זה חוזה שלום שהוכתב מהצד העות'מאני אלא כזה אשר נידון בין צדדים שווים. לא זו אף זו, הסולטאן נאות לוותר לטובת יריבו על התואר "שליט רום", תואר אשר אומץ לראשונה על ידי מהמט השני "הכובש" מעט לאחר כיבוש קונסטנטינופול והיה בעל משמעות הנוגעת לתפישת האימפריה את עצמה ואת מעמדה הבינלאומי. ציון הדרך המשמעותי הבא הנוגע לעניין חולשתה של האימפריה היה כישלון המצור השני על וינה בשנת 1683. עצירת העות'מאנים מפני המשך חדירה לאירופה הייתה מוחלטת וסופית וליוו אותה ניצחונות משנה של האירופים בגזרה זו. חוזה קרלוביץ נתפש כאירוע משפיל עבור העות'מאנים שכן, במסגרתו ולראשונה בתולדותיהם, הם נאלצו לוותר על שטחים אותם תפשו כחלק מאדמות האסלאם. גם המאה ה-18 לא בישרה טובות לעות'מאנים. במסגרת שלום פוז'ארוואץ ב־1718, ויתרה האימפריה על שטחים חשובים נוספים ובהסכם קוצ'וק קאינרג'ה בשנת 1774, הושג שיא נוסף של השפלה כאשר הסולטאן אולץ לוותר עבור הרוסים, לא רק על שטחים שאוכלוסייתם נוצרית אלא גם על כאלה שאוכלסו בידי מוסלמים. יתר על כן, הסולטאן הסכים לפרישת חסות רוסית על נתיניו הנוצרים-אורתודוקסים. אמנם, ככלל, עד שנת 1787, עת פרצה מלחמה נוספת בין העות'מאנים מחד גיסא והרוסים והאוסטרים מאידך גיסא, לא סבלה האימפריה מפלות משמעותיות בשדות הקרב והתרחשויות בחזיתות אחרות של שתי המדינות האחרונות איפשרו, בשנת 1791, סיום עימותים אלה בתנאים סבירים יחסית עבורה. עדיין, משמעותו של ההסכם האחרון הייתה מכת מוות לפרדיגמה בתוכה חיו העות'מאנים מזה שלושת רבעי מאה של שאננות ושקט יחסי. למעשה, "התרופה האסלאמית" הביאה רק אשליה של בריאות לגוף העות'מאני החולה לתפישתם. היה זה האקט הראשון אשר זעזע את העות'מאנים באמונתם בעליונותם. כך חלחלה ההכרה שאם האימפריה חפצת חיים עליה לשנות את תפישתה מהבסיס.[41][42]

הזירה הפנים-אימפריאלית

המפלות הצבאיות העות'מאניות החלישו, אף עוד יותר, את השלטון המרכזי מול הפרובינציות השונות. אנשי צבא ופקידים עות'מאניים אשר הוצבו בעמדות מפתח באזורים מרוחקים נטו להעז ולטול לעצמם סמכויות והכנסות עד כדי קריאת תגר על הסולטאן והשגת עצמאות כמעט מוחלטת.[43] לא כך היה המצב באזורים הסמוכים יותר לבירה - אנטוליה ורומליה, שם נתונה הייתה נאמנות השליטים והנכבדים המקומיים לשלטון המרכזי וכוננה מערכת יחסים סדורה בין הצדדים.[44] התקופה שבין שלהי המאה ה-18 ואמצע המאה ה-19 אופיינה בשני גלים של רפורמות בסגנון מערבי ומודרניזציה. הגל הראשון-ה"נזאם אל-ג'דיד" ניזום על-יד הסולטאן סלים השלישי (1808- 1761) בשלהי המאה ה-18 אך נותר בגדר ניסיון שנגדע באיבו. לתפישתו של ברנרד לואיס, יוזמה זו כשלה משום אותן סיבות אשר הוצגו לעיל: חוסר נכונות אמיתית לאמץ רעיונות ומושגים חדשים או בלשונו "המסורת התרבותית והתנאים המדיניים באימפריה העות'מאנית, לא היו נוחים, לא לעיצוב ולא לביטוי של תאוריות או פרוגרמות מדיניות חדשות".[45] הגל השני, זה המכונה הטנזימאט, אמנם הביא עמו שינויים מרחיקי לכת בכלל המבנים האימפריאליים אך נתפש אף הוא, מצד חוגים רבים באימפריה, כביטוי צורם לניצחון האויב הנוצרי על האסלאם. ככזה, דינו היה להידחות ודין המשטר העות'מאני ההרוס היה להסתיים.[46][47]

עיקרי הביקורת כלפי תזת השקיעה

כללי

פתיחת ארכיונים חדשים, הן בטורקיה והן בפרובינציות העות'מאניות לשעבר וגישה ביקורתית כלפי מאפייניו האוריינטליסטיים של המחקר השמרני, כמו גם כלפי ההיסטוריוגרפיה העות'מאנית, הניבו מסקנות חדשות בשדה זה. במחקרו החלוצי משנת 1966, "Politics of Local Notables", התבסס אלברט חוראני על ארכיונים בפרובינציות הערביות לשעבר של האימפריה ותקף את ההנחה המקובלת כלפי עליית אליטות של נכבדים מקומיים (האעיאן) בהן. לטענתו, אליטות אלה לא היוו ייצוג של חולשת השלטון המרכזי אלא של ארגון מחדש של המערכת הפוליטית-חברתית-כלכלית העות'מאנית אשר נשען על ברית של אינטרסים בין המרכז לנכבדים במסגרתה פעלו אלה כמתווכים בין המרכז לנתינים. כך השכיל השלטון המרכזי לשמר זיקת נאמנות ומחויבות מצד הפרובינציות כלפיו. מסקנה נוספת של חוראני הפכה טענת בסיס במחקר הרוויזיוניסטי בהתייחס לתזת השקיעה: בחינת האירועים בין המאות ה-16 וה-18, אינה מצביעה על שקיעה מתמשכת של האימפריה אלא על תהליך טבעי של התמודדות עם שינויי נסיבות וביצוע התאמות ראויות מצידה.[48]

אהוד טולדאנו, תלמידו של חוראני, טוען כי הצלחותיה הצבאיות של האימפריה והתפשטותה הטריטוריאלית, מהווים מדד עיקרי להצלחתה. לשיטתו: "בעוד יש הרואים נקודה זו (סיום תקופתו של הסולטאן סולימאן) בהיסטוריה העות'מאנית ואילך כירידה חד כיוונית שנמשכה 300 שנה,...לא כך היו פני הדברים. כל אימת שניתן היה להבריא את המוסדות, בדרכים שונות, ולחדש את תנופת הכיבושים, השתפר המצב, והחלו תקופות, שארכו לעיתים עד כדי 50 שנה, בהן הייתה עלייה ופריחה, ולאחר מכן שוב ירידה".[49]

Belli değil. אהמט השלישי 1736-1673. תקופתו נחשבת לתקופה של שגשוג כללי. במהלכה חלה "תקופת הצבעונים".

הביקורת כלפי התפישה השמרנית הועמקה בשלהי שנות ה-70 של המאה הקודמת. רוג'ר אוון (Owen) תקף את גישתם של גיב ובוון ואפיין אותה ככזו הנסמכת על ציוויליזציה המוגדרת באמצעות דת כקטגורית ניתוח ומשום כך - נסמכת על פרדיגמה מיושנת המבדילה בין "העריצות המזרחית" ל"נאורות המערב" תוך מתן יתרון מובנה לאחרונה, כמכלילה את המזרח במקשה אחת וכנסמכת על מערך מקורות מצומצם.[50] מתוך כך הצביע אוון על שתי חולשות מרכזיות בתורתם של גיב ובוון:

  • ניתוחם את הממשלה ואת החברה העות'מאניות הוא שגוי מעיקרו משום שהוא מציג חלוקה נוקשה בין השולטים (עסכרי) לנשלטים (רעאיא), חלוקה לתת קבוצות בתוך שני מעמדות אלה וגבולות נוקשים, גם בין המעמדות וגם בין תתי הקבוצות בתוכם. מודל זה הוא קפוא בפני עצמו ומניה וביה כופה תובנה כי החברה העות'מאנית סבלה מקיפאון. בפועל התקיימו מערכות חשובות של קשרי גומלין ומוביליות בין המעמדות ובין תת-הקבוצות בתוכם.
  • היא מניחה באורח מוטעה כי האימפריה העות'מאנית הייתה בגדר "חברה איסלאמית מבודדת ושוקעת". בפועל, רמת ייצוגו של האסלאם בחיים הפוליטיים והכלכליים באימפריה היה מוגבל, האימפריה באה במגעים משמעותיים עם אירופה הרבה לפני המאה ה-19 והיא אף השכילה להתאים יפה את מנגנוניה לשינויים שונים.[51]

הור איסלאמולו (Islamoglu) וצ'גלר קיידר (keyder) טענו כי הגורם המרכזי לעיוות אצל השמרנים הוא הנחתם המוטעית שהאידיאות כלפי תפקוד גורמי הממשל והחברה וההרמוניה המתלווה להן, כפי שהובע בטקסטים העות'מאניים עליהם הם נסמכו, אכן התקיימו בפועל.[52] השניים הוסיפו כי משום הנחה מוטעית זו, הבינו השמרנים את "שקיעת" האימפריה, כמו גם את ניסיונות ההתאוששות ממנה בשלהי המאה ה-18, כתוצאה של השפעות חיצוניות בלבד: "שקיעה" - משום קושי להתמודד עם גידול אוכלוסייה, עם עלית מחירים חדה, עם שינויים במבנה המסחר ועם ההתעצמות הצבאית והטכנולוגית באירופה; ניסיונות התאוששות-משום המפגש עם המערב, אקט אותו סימלה פלישת נפוליאון למצרים בשנת 1798, ושאיפה לאמץ את המודלים שלו - מודרנה ואידיאות המהפכה הצרפתית. על בסיס טענות אלה, העלו מחקרים לאורך שני העשורים האחרונים, מסקנות אשר מנוגדות לטענות החוקרים השמרנים בתחומים ספציפיים: זיהויה של תקופתו של הסולטאן סולימאן כ"תור הזהב" של האימפריה, יעילותה הצבאית בתקופה הנדונה והשדה הפוליטי-חברתי-כלכלי.

זיהויה של תקופת הסולטאן סולימאן כ"תור הזהב" של האימפריה

המחקר השמרני סומך את תזת השקיעה על זיהוי תקופת שלטונו של הסולטאן סולימאן כ"תור הזהב" של האימפריה, תקופה שעם סיומה החלה הידרדרותה. כריסטין וודהד (Woodhead), מותחת ביקורת עקרונית על אופן הבנת ההיסטוריוגרפיה העות'מאנית מצד החוקרים הנמנים עם הזרם השמרני.[53] לטענתה, דימויו של סולימאן ושל תקופתו כמופת בהיסטוריוגראפיה העות'מאנית לא היו תיאור נאמן של המציאות בזמנו אלא יותר בגדר מניפולציות שנועדו לקדם צרכים פוליטיים. צורך אחד בא מצד סלימאן עצמו - הוא עודד כתיבה בשבחו במטרה להגביר את הלגיטימציה לסמכותו וככלי במסגרת זו, הודגשה מחויבותו הטוטאלית לצדק שהתבטא בעיקר בהגנת ה"רעאיא". הצורך השני היה זה של הכותבים העות'מאנים. אלה, אשר באו בעיקר משורות הפקידות, הציגו את תפישותיהם והצעותיהם כחזרה אל ה"חוק הישן", זה שהיה נהוג בתקופתו של סולימאן, ובכך ביקשו למנוע טענות מצד הממסד הדתי, שסביר להניח כי היה יריבם, כי הן בגדר "חידוש" ("בדעה")-מושג ממנו קיימת רתיעה עקרונית במסורת האסלאמית.[54]

בעוד וודהד מראה כי "מסעותיו הצבאיים" של סולימאן נועדו בעיקר צורכי תעמולה אישית ככלי שלטוני,[55] הרי שצבחי לביב (Labib) מחמיר ומאפיין את "תור הזהב" הסולימאני ככזה אשר במהלכו "נולד משבר אוריינטציה ממנו לא הצליחה האימפריה להתאושש".[56] לטענתו, תפישתו של סולימאן בהיסטוריוגראפיה כמצביא, אסטרטג ומדינאי מזהיר, מוטעית מיסודה שכן בפועל, הוא כשל בהבנת המגמות המדיניות הבינלאומיות בזמנו ובהתנהלותו השגויה הניח למעשה את המסד למשברים אליהם נקלעה האימפריה במאות אחריו. כך, בהיעדר "תור זהב" או שיא ממשי בתקופתו של הסולטאן סולימאן, לא ניתן לאפיין תקופות מאוחרות לה כשקיעה[57]

Melchior Lorck. הסולטאן סולימאן המפואר. אכן הייתה תקופתו "תור הזהב" של האימפריה?

יעילותה הצבאית של האימפריה בין שלהי המאה ה-16 וסוף המאה ה-18

ג'ונתן גרנט (Grant) טוען כי המושג שקיעה שימש, במובנו הרחב, כביקורת שלילית ומתנשאת מצד חוקרים אירופאים כלפי החברה האסלאמית כולה וכלפי "חוסר יכולתה להתקדם כפי שהתקדם המערב מאז המאה ה-17". לתפישתו, החוקרים השמרנים הכלילו את "החברה האסלאמית" ואת ה"מערב", כשתי יחידות אשר מקיימות, כל אחת בתוך עצמה, יכולות צבאיות אחידות ותלו את יתרונו של האחרון בעדיפות צבאית: טכנולוגית ויצרנית, על פני האימפריה העות'מאנית. בפועל, תחת המונח "המערב" כיוונו חוקרים אלה לצרפת, אנגליה והולנד-מדינות מערב אירופאיות אשר לא היוו יריבים צבאיים לעות'מאנים בתקופה המדוברת. משום כך, השוואת יכולותיהן הצבאיות המשתפרות של שלוש מדינות אלה ליכולותיה הצבאיות של אימפריה ותרומתן לשקיעתה כביכול, אינה רלוונטית ואף מטעה.[58]

גרנט מראה כי, בין השנים 1683-1571, השכילה האימפריה לאמץ פיתוחים טכנולוגיים צבאיים ולשמור על איזון מול יריבותיה העיקריות אז: רוסיה וונציה. יתר על כן, עד סוף המאה ה-18 היא השכילה לאמץ "קפיצת מדרגה" טכנולוגית נוספת ולצמצם גם את הפער שהתקיים לאורך מאה זו, בינה לבין מדינות מערב אירופה. לפיכך, לא התקיים בפועל תהליך של שקיעת היכולות הטכנולוגיות-יצרניות של האימפריה העות'מאנית בשדה הצבאי וטענה זו, מרכיב מרכזי בתזת השקיעה, דינה ליפול.[59]

מרכז מול פריפריה: הפן הפוליטי-חברתי-כלכלי

תזת השקיעה מייחסת חלק חשוב בהידרדרותה של האימפריה לתהליך החלשות הזיקה הפוליטית-חברתית-כלכלית בין הפרובינציות למרכז הטורקי. במהלך המאה ה-20, היווצרותן של מדינות הלאום בפרובינציות העות'מאניות לשעבר ושאיפת המשטרים השונים בהן לחזק אתוסים לאומיים הביאה למגמה של שכתוב ההיסטוריה שלהן ככזו המנותקת מהאימפריה העות'מאנית. במסגרת זו הושם דגש רב על התפתחות מעמד ה"אעיאן" בפרובינציות כאליטות לעומתיות כלפי המרכז העות'מאני וככאלה שבמידה רבה שאפו להתנתק ממנו ולהתקיים באופן עצמאי. המחקר הרוויזיוניסטי, אשר נסמך על קטגורית ניתוח חברתית בעיקר, מראה כי, בייחוד בפרובינציות הערביות, התקיימה מציאות בה האליטות העות'מאניות שמרו מידה רבה של אינטגרציה עם המרכז ובד בבד קלטו אל שורותיהן אליטות מקומיות.[60]

דינמיקה זו התאפשרה בעיקר באמצעות השימוש במוסד "הבית" (קאפה) העות'מאני ורשת הקשרים החברתיים שהוא נשא עמו כביטוי של מחויבות ונאמנות. כך למעשה חילחל ה"עות'מאניזם" אל עמודי השדרה בפרובינציות ואיפשר את המשכיותה הפוליטית-חברתית-כלכלית של האימפריה. עולה אם כן כי עליית והתחזקות אליטות אלה לא הייתה משום החלשות השלטון המרכזי ולא היוותה ייצוג של תהליך התפוררות האימפריה, כפי שבין היתר טוענים תומכי תזת השקיעה, אלא ביטוי של שינוי דפוסי ממשל-תנועה בין דרגות שונות של ריכוזיות וביזוריות כתוצאה משיקולים אסטרטגיים-כלכליים רציונליים, כאלה המעידים דווקא על סתגלנות וגמישות כמוקדים של עוצמה שלטונית, לא על חולשה.[61][62]

לקריאה נוספת

  • לואיס, ברנרד.צמיחתה של טורקיה המודרנית (תרגום משה זינגר ורבקה גוטליב). ירושלים:הוצאת י"ל מאגנס-האוניברסיטה העברית, תשל"ז[1961].
  • חוראני, אלברט, היסטוריה של העמים הערביים (תרגום דן סגיר). תל אביב: הוצאת דביר 1996 ]1991].
  • טולדאנו, אהוד. מבוא לתולדות האימפריה העות'מאנית. תל אביב: הוצאת משרד הביטחון, 1985, מהדורה שישית, 1997.
  • שובל, טל. "מרכז ופריפריה באימפריה העות'מאנית:המקרה של אלג'יריה," בתוך מיכאל וינטר ומירי שפר (עורכים), טורקיה:העבר העות'מאני וההווה הרפובליקני. תל אביב: אוניברסיטת תל אביב, 2007.
  • Gibb ,Hamilton and Bowen ,Harold.Islamic society and the West, Vol 1. London: Oxford University Press, 1951.
  • Grant ,A. Jonathen. "Rethinking the Ottoman "Decline": Military Technology Diffusion in the Ottoman Empire, Fifteenth to Eighteenth Centuries," 'Jornal of world History, Vol 10, Number 1, Spring 1999, pp. 179-201.
  • Hathaway,Jane. "Rewriting Eighteenth-Century Ottoman History," Mediterranean Historical Review, Vol.19, No.1, June 2004, pp.29–53.
  • Howard, A. Douglas. "Ottoman Historiography and the Literature of "Decline" of the Sixthhnth and Seventeenth Centuries," Jornal of Asian History, Vol. 22, No. 1, 1988, pp. 52-77. 
  • Inalcik, Halil. An Economic and Social History of the Ottoman Empire 1300-1914(edited by Halil Inalcik and Donakd Quataert): Cambridge: Cambridge University Press, 1994.
  • Islamoglu, Hur and Keyer, Caglar. "Agenda for Ottoman History," The Ottoman Empire and the World Economy, Vol. 1, No. 1, Summer, 1977, pp. 31-55.
  • Issawi, Charles. The Economic History of the Middle East 1800—1914. Chicago and London: The University of Chicago Press, 1966.
  • Itzkowitz, Norman. "Eighteenth Century Ottoman Realities," Studia IslamicaNo. 16 (1962), pp. 73-94.
  • Itzkowitz, Norman. Ottoman Empire and Islamic Tradition.New York: Alfred A. knopf, 1972.
  • Labib, Subhi. "The Era of Suleyman the Magnificent: Crisis of Orientation," Middle East Studies. 10 (1979), pp. 435-451.
  • Owen, Roger. "The Middle East in the Eighteenth Century-An 'Islamic' Society in Decline? A critique of Gibb and Bowen's Islamic Society and the West," British Society for Middle Eastern Studies,Vol. 3, No. 2. (1976), pp. 110-117.
  • Woodhead, Christine. Perspectives on Süleyman, " in Süleyman the Magnificent and his Age,eds. M. Kunt and C. Woodhead (London, New York, 1995), 165-190.
  • .Ze'evi, Dror. "Back to Napoleon? Thoughts on the Beginning of the Modern Era in the Middle East," Mediterranean Historical Review,Vol. 19, Issue 1, 2004, pp. 73-94.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ Howard A. Douglas. "Ottoman Historiography and the Literature of "Decline" of the Sixthhnth and Seventeenth Centuries". In: " Jornal of Asian History, Vol. 22, No. 1, 1988, pp. 52-53.
  2. ^ Dror, Ze'evi. "Back to Napoleon? Thoughts on the Begining of the Modern era in the Middle East," "Mediterranean Historical Review", 2004, pp. 73-94.
  3. ^ דרור זאבי טוען כי התמורה במחקר אשר נוגעת לשאלת תיקוף תחילת תהליכי המודרניזציה באימפריה, והתמורה הנוגעת ליחס כלפי תזת השקיעה, הן חלק מאותו תהליך היסטוריוגרפי אשר נובע, הן אצל החוקרים השמרנים והן אצל הרוויזיוניסטים, מנקודת ייחוס אירופוצנטרית ולכן בעייתית.
  4. ^ Ze'evi, p. 85.
  5. ^ Howard. pp. 53, 76.
  6. ^ לואיס, ברנרד. צמיחתה של טורקיה המודרנית (תרגום משה זינגר ורבקה גוטליב). ירושלים: הוצאת י"ל מאגנס האוניברסיטה העברית, תשל"ז [1961], עמ' 17, 29, 31.
  7. ^ 1 2 Howard. p. 70.
  8. ^ Howard. p. 56-57.
  9. ^ Howard. p. 64.
  10. ^ Itzkowitz, Norman. Ottoman Empire and Islamic Tradition. New York: Alfred A. knopf, 1972, p. 101.
  11. ^ Itzkowitz, Norman. "Eighteenth Century Ottoman Realities." In: Studia Islamica No. 16 (1962), pp. 87-92.
  12. ^ Howard. p. 73-76
  13. ^ Hathaway, Jane. "Rewriting Eighteenth-Century Ottoman History." In: Mediterranean Historical Review, Vol.19, No.1, June 2004, pp. 31-32.
  14. ^ Grant ,A. Jonathen. "Rethinking the Ottoman "Decline": Military Technology Diffusion in the Ottoman Empire, Fifteenth to Eighteenth Centuries." In: Jornal of world History, Vol 10, Number 1, Spring 1999, p. 180.
  15. ^ Islamoglu, Hur and Keyer, Caglar. "Agenda for Ottoman History." In: The Ottoman Empire and the World Economy, Vol. 1, No. 1, Summer, 1977, p. 42.
  16. ^ לואיס. שם, ע' 18.
  17. ^ Itzkowitz. 1972, p.94.
  18. ^ Inalcik, Halil. An Economic and Social History of the Ottoman Empire 1300-1914 (edited by Halil Inalcik and Donakd Quataert): Cambridge: Cambridge University Press, 1994, p. 22.
  19. ^ Itzkowitz. 1962, pp. 82-94.
  20. ^ Hathaway. pp. 31-32.
  21. ^ Itzkowitz, 1972, p. 99.
  22. ^ Issawi, Charles. The Economic History of the Middle East 1800—1914. Chicago and London: The University of Chicago Press, 1966, p. 23.
  23. ^ לואיס. ע' 25-18.
  24. ^ Itzkowitz, 1972, p. 95.
  25. ^ Inalcik. p. 24
  26. ^ Itzkowitz, 1972, p. 94.
  27. ^ Inalcik. p. 23.
  28. ^ Inalcik. p. 32.
  29. ^ לואיס. ע' 23.
  30. ^ Itzkowitz, 1972, pp. 94-95.
  31. ^ לואיס. ע' 27-26.
  32. ^ לואיס. ע' 28-27.
  33. ^ לואיס. ע' 24-23.
  34. ^ Itzkowitz. 1972, pp. 94-95.
  35. ^ לואיס. ע' 26.
  36. ^ Inalciz. p. 25
  37. ^ לואיס. ע' 29.
  38. ^ Itzkowitz. 1972, pp. 96-97.
  39. ^ Issawi in Ze'evi. p. 5.
  40. ^ Itzkowitz. 1972, pp. 105-107.
  41. ^ לואיס. ע' 30-29.
  42. ^ Itzkowitz.1972, pp. 103.
  43. ^ Issawi in Ze'evi. p. 4.
  44. ^ לואיס. ע' 31-30.
  45. ^ לואיס. ע' 59.
  46. ^ לואיס. ע' 103.
  47. ^ Itzkowitz. 1972, pp.103-109.
  48. ^ חוארני, אלברט. היסטוריה של העמים הערביים (תרגום דן סגיר). תל אביב: הוצאת דביר 1996 ]1991], עמ' 260-256.
  49. ^ טולדאנו, אהוד. מבוא לתולדות האימפריה העות'מאנית. תל אביב: הוצאת משרד הביטחון, 1985, מהדורה שישית,1997, ע' 113.
  50. ^ תפישה מחקרית עקרונית זו אף מוצגת יפה אצל ברנרד לואיס:" השאלה החשובה שניצבת בפני ההיסטוריון אינה מדוע ניסו האירופאים לשלוט במוסלמים-במשך מאות שנים (שהרי) הייתה זו מתכונת ההתנהגות הנורמלית של שני הצדדים-אלא מדוע עלה הדבר בידיהם. ואת התשובה לכך יש לחפש הן בעוצמתה של אירופה והן בחולשת המוסלמים."
  51. ^ Owen, Roger. "The Middle East in the Eighteenth Century-An 'Islamic' Society in Decline? A critique of Gibb and Bowen's Islamic Society and the West." In: British Society for Middle Eastern Studies, Vol 3, No. 2. (1976), pp. 111-115.
  52. ^ Islamoglu and Keyer. pp. 43-46.P
  53. ^ Woodhead, Christine. Perspectives on Süleyman." In: Süleyman the Magnificent and his Age, eds. M. Kunt and C. Woodhead (London, New York, 1995), pp. 185, 188.
  54. ^ Woodhead. pp. 167, 168-169.
  55. ^ Woodhead. pp. 168-169.
  56. ^ Labib, Subhi. "The Era of Suleyman the Magnificent: Crisis of Orientation." In: Middle East Studies. 10 (1979), p. 451.
  57. ^ Labib, Subhi. pp. 451-448.
  58. ^ Grant. pp. 179-180.
  59. ^ Grant. p. 200.
  60. ^ Hathaway. pp. 30-38, 47.
  61. ^ Hathaway. pp. 45-47.
  62. ^ שובל, טל. "מרכז ופריפריה באימפריה העות'מאנית: המקרה של אלג'יריה." בתוך: מיכאל וינטר ומירי שפר (עורכים) טורקיה: העבר העות'ומאני וההווה הרפובליקני. תל אביב: אוניברסיטת תל אביב, 2007, עמ' 45–47, 62-61.

Strategi Solo vs Squad di Free Fire: Cara Menang Mudah!