הגמל המעופף (גמלא פרחא) הוא מושג המופיע במשנה ותלמוד, אשר שימש כמקור השראה, ואומץ כסמל בתרבות העברית המתחדשת בארץ ישראל החל משנות ה-30 של המאה ה-19.
ההקשר הקדום ביותר למושג הגמל המעופף הוא במשנה, במסכת שבועות (ג,ח) העוסקת בסוגי "שבועת שוא" בין הדוגמאות מובא, "אם לא ראיתי גמל שפורח באויר", חכמי המשנה מבינים שאין מציאות כזו, ומדובר בדברי הבאי וגוזמה, ולכן שבועה זו נחשבת שבועת שוא.
בתלמוד הבבלי[1], האמוראים שוקלים את האפשרות כמציאות ריאלית[2], התלמוד עוסק בשאלה האם עדים יכולים היו להימצא בבוקרו של יום בעיר סורא ובסיומו של אותו היום בעיר נהרדעא (המרחק בין הערים עומד על כמאה ק"מ).
בתקופה בה נכתבו הדברים בין המאה ה-3 למאה ה-5, האפשרות היחידה כי אכן כך היה היא "ליחוש לגמלא פרחא" - משמעו: האם עלינו להבין שמא היה ברשותם "גמל מעופף" שריצתו כה מהירה שאיפשרה להם לגמוא מרחק זה ביום אחד?! .
כמו כן הביטוי חוזר במסכת יבמות דף קטז, עמוד א', הדן באפשרות שאדם עבר ביום אחד מסורא לנהרדעא.
מן הפרשנים השונים יש המבחינים בין 'גמלא פרחא', שהוא מציאות קיימת אך נדירה, של גמל מרוצים כה זריז אשר יש ביכולתו לגמוא מרחק רב בקצב מהיר וריצתו נראית כמעין רחיפה, לבין 'גמל פורח באוויר' שהוזכר בהקשר של שבועת שווא, שאיננו יכול להיות במציאות.[3] [4]
ייתכן ומקור תלמודי זה שימש את האדריכל הישראלי אריה אלחנני ביצירת פסלו הנודע של הגמל המעופף בשנת 1932 שהפך לסמלו של יריד המזרח.
לימים הפך ביטוי זה לשמו של מועדון חובבי הדאייה בישראל שהוקם בשנת 1933 וכן לסמלה של טייסת 100, טייסת התובלה הראשונה בחיל האוויר הישראלי אשר הוקמה בשנת 1947.
- שימוש בסמל הגמל המעופף בעת החדשה
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
