האסכולה הקלאסית והנאו-קלאסית

האסכולה הקלאסית היא תאוריה בקרימינולוגיה שמקורותיה בקרב ההוגים מתקופת ההשכלה במאה ה-18. האסכולה עוסקת בעיקר בתגובה יעילה לעבריינות ולפשע באמצעות ענישה מרתיעה אך מידתית. עקרונות הגישה הקלאסית קשורים אופן הדוק להופעת המדינה הריבונית ולרעיון האמנה החברתית והם עיצבו את מערכת המשפט הפלילי המודרנית. ניתן לאפיין חמישה עקרונות מרכזיים: בחירה חופשית, אחריות מוסרית, הגנה על חירויות הפרט, יצירת מנגנון אכיפה רציונלי ויעיל וענישה שוויונית ומידתית.^[1]

האסכולה גורסת שהאדם יצור רציונלי ומסוגל בכל מקרה לשקול היטב את מעשיו, לכן הוא נושא באחריות מוסרית לתוצאות מעשיו. האדם, כסובייקט רציונלי ותבוני, פועל במטרה למקסם רווח אישי, בהתאם לשיקולי תועלת ולחישוב הרווח או ההפסד הצפויים מההחלטה לנהוג בדרך זו או אחרת. לפי גישה זו, התנהגות עבריינית נתפסת כאחת ממגוון ההתנהגויות שבני אדם שוקלים כדרכי פעולה אפשריות ולעיתים בוחרים לנקוט בה. מאחר שהתנהגותו של האדם היא תוצר של בחירה מודעת וחופשית, הרי שהוא נושא באחריות מוסרית על בחירותיו. הבחירה לא לציית לחוק משקפת פגם מוסרי כפול: היא פוגעת באמנה החברתית ומייצרת, בדרך כלל, גם פגיעה, כאב וסבל עבור הזולת.

מהרעיון של אחריות מוסרית של הסובייקט על בחירותיו נובעת ההצדקה לתגובה עונשית מצד המדינה, שמטרתה לגמול לאדם על מעשיו ולהרתיע אותו ואחרים מפני המשך התנהגות עבריינית. כדי להבטיח הן הגנה ראויה על חירויות הפרט והן ענישה יעילה, שוויונית ומידתית על הריבון לשמור על עקרון החוקיות: כלומר, לפרסם מראש את ספר החוקים ואת העבירות והעונשים שבסמכות בתי המשפט להטיל על עוברי החוק. החוקים והעונשים יפורסמו ברבים וכך בני האדם ידעו מראש מהם, וכל אדם יידע מראש מה צפוי לו אם יעבור על החוק, ויירתע מלעבור עבירות.

עיקרון מהותי ובסיסי נוסף הוא שהענישה צריכה להיות פעולה שוויונית ומידתית, תוך התנגדות לענישה שיש בה רכיבים אישיים, נקמניים ומשתלחים. הענישה הפלילית צריכה להלום את חומרת העבירה ולהיות מוגבלת למידה המינימלית הנדרשת כדי להשיג את התכלית ההרתעתית. כמו כן, על העונש להיות שוויוני ואחיד, כלומר להיקבע ביחס לעבירה תוך התעלמות ממעמדו וממאפייניו האישיותיים או החברתיים של עובר החוק.

התאוריה הקלאסית מיוצגת על ידי כמה תאורטיקנים. בין היתר, על ידי צ'זארה בקאריה, תאורטיקן איטלקי. בספרו "על פשעים ועל עונשים" (1764) הציע רפורמה כוללת למשפט ולהליכים הפליליים, המבוססת בעיקר על אמות המידה הבאות: הענישה איננה נקמה אלא כלי הגנה על החברה; על ההליכים הפליליים להיות שיטתיים; העונשים צריכים להיות בהתאם לחומרת העבירה ולא מופרזים; יש לשים קץ למעצרי שווא, למשפטים חשאיים, להפקעת רכושם של המורשעים ולמעשים שרירותיים מסוג זה; יש לבטל את עונש המוות ולהפסיק להשתמש בעינויים. בקאריה הדגיש את חשיבות ההרתעה הכללית, אשר לשיטתו תושג באמצעות הרחבת האכיפה וודאות הענישה.

השפעת האסכולה הקלאסית והתפתחות מאוחרת

עיקרים רבים מתקופת ההשכלה הוטמעו במסמכים המכוננים של המשטרים הליברל־דמוקרטיים שנוסדו במהלך המאה ה־18 ואף עוגנו כבסיס של המשפט הפלילי המודרני,^[2] בין היתר במושגים בסיסיים כמו עקרון החוקיות, הליך הוגן ועקרון האשמה. עם זאת, כבר בתחילת המאה ה־19 החלו תאורטיקנים וחוקרים מתחום הקרימינולוגיה לפקפק בחלק מהרעיונות העומדים ביסוד האסכולה הקלאסית, בין היתר נוכח ממצאים מחקריים שערעור חלק מתפיסות היסוד שלה.

ביקורת על האסכולה הקלאסית

תאוריה זו לא נתנה הסבר למגוון הגורמים לעבריינות ולפשיעה אשר אינם נובעים מבחירה חופשית ומשיקולים רציונליים כגון התנהגות עבריינית של אנשים עם מוגבלות נפשית או שכלית, התמכרות והעבריינות שסובבת אותה, ועבריינות אקספרסיבית. החל מהמאה ה-19 וככל שנאספו נתונים שיטתיים על תופעת העבריינות, התרחבו סימני השאלה לגבי הדעה שעוברי חוק בוחרים כיצד להתנהג באופן מושכל, המנותק מנסיבות אישיות וחברתיות. הפער הגדול ביותר בהשתתפות בפשיעה הוא בין גברים ונשים, ובמיוחד ככל שמדובר בפשיעה חמורה ומתמשכת שרובה המכריע נעשה על ידי גברים. דוגמה נוספת היא חלקם של גברים צעירים מאוכלוסיות עניות וממיעוטים אתניים בין עוברי החוק, העולה באופן משמעותי על חלקם באוכלוסייה. בארצות הברית נהוג להציג בהקשר זה נתונים העוסקים בייצוג יתר של שחורים והיספנים,^[3] ובישראל על הבדלים בין יהודים וערבים.^[4][5]

קושי נוסף הנוגע להנחת בדבר הרציונליות של הסובייקט הפועל התגלה במחקרים מתחום הפסיכולוגיה והכלכלה. מסדרה ארוכה של מחקרים שערכו חוקרים כמו עמוס טברסקי, דניאל כהנמן ודן אריאלי עולה שהחלטות רבות של הפרט מושפעות מהטיות בשיקול הדעת, שנובעות פעמים רבות מהאופן בו מוצגים הנתונים, התנסות אישית אקראית או מבני חשיבה סטראוטיפיים.^[6]

גם הרעיון שניתן לגבש חוק רציונלי שיתווה מערכת של תמריצים שליליים (עונשים), אשר יאפשרו להפחית את רמות העבריינות והפשיעה לא הצליח לעמוד במבחן המציאות.^[7]

הערות שוליים

1. לרנאו חגית, עבריינות ואכיפת חוק, חיפה: פרדס, 2016, עמ' 20 - 22
2. Bruinsma, G. J., Classical theory: The emergence of deterrence theory in the age of enlightenment., In D. S. Nagin, F. T. Cullen, & C. L. Jonson (Eds.) Deterrence, Choice, and Crime, Volume 23), Routledge, 2018, עמ' 3 - 28
3. DeLisi, M., & Vaughn, M. G., Correlates of crime, In A. Piquero (Ed.) The Wiley Handbook of Criminological Theory, עמ' pp. 18-36
4. רטנר, א' ופישמן, ג', ניתוח מיקרו ומאקרו של אלימות בישראל 1980 - 2007, חיפה: אוניברסיטת חיפה, 2009
5. התמודדות משטרת ישראל עם החזקת אמצעי לחימה לא חוקיים ואירועי ירי ביישובי החברה הערבית וביישובים מעורבים ; تعامل شرطة إسرائيل مع حيازة الأسلحة غير القانونيّة وحوادث إطلاق النار في بلدات المجتمع العربيّ والبلدات المختلطة, באתר www.mevaker.gov.il
6. Tversky, A., & Kahneman, D., Judgment under uncertainty: Heuristics and biases, Science 185
7. לרנאו חגית, עבריינות ואכיפת חוק, חיפה: פרדס, 2016, עמ' 67 - 70