האמנות המודרנית בבריטניה

בנות רצות מאת פיליפ סטיר: Walberswick Pier (Tate)

Ennui (1914), Tate Britain

האמנות המודרנית האנגלית התפתחה על רקע ערעור מעמדה של האקדמיה המלכותית הבריטית לציור, בשני העשורים האחרונים של המאה ה-19.^[1] בעקבות שמרנותה הרבה של זאת, נאלצו הציירים הבריטיים לנדוד לפריס, שם פרח האימפרסיוניזם. משאמנים אלו שבו למולדתם ולא מצאו את עצמם, ב-1886 הם הקימו את 'המועדון האמנותי האנגלי החדש, כדי 'למחות נגד צרות המוחין של האקדמיה המלכותית'. ביניהם נמנו וולטר ריצ'רד סיקרט ופיליפ וילסון סטיר. בעקבות יוזמת שניהם, ברבות השנים יובאה לאנגליה האמנות שהלכה ושגשגה ביבשת, וגם בה נוצרו יצירות מופת, בהשפעת האימפרסיוניסטים, הקוביסטים, האקספרסיוניסטים ושאר זרמי האמנות האירופאית.^[2]

'המועדון האמנותי האנגלי החדש'

סטיר הושפע מז'ורז' סרה ומשאר האימפרסיוניסטים. ביטוי לכך נמצא בראשית יצירתו, המתאפיינת בצבעיה הבהירים ובאופקיה המוגבהים. בציוריו קיימת פיוטיות לא מועטה ורבים בה דמויות של ילדים שמחים המשחקים לתומם.^[3]

סיקרט הושפע יותר מאדגר דגה ומויסלר (James Abbott McNeill Whistler). הוא דבק בצבעים כהים ועמומים בגוון מעודן; וערך קופמפוזיציות בלתי שגרתיות דמויות תצלום. כמו דגה, נושאיו לקוחים מהתיאטרון. בהמשך דרכו, הוא הושפע מתנועת הנאבי, אשר מייצגת מעבר מהאימפרסיוניזם לסימבוליזם - ואחד מציוריו המפורסמים הוא 'שיממון'.^[4]

קבוצת קמדן טאון נוסדה ב-1911 בהשראתו של סיקרט. קבוצה זו הייתה מורכבת מציירים מוכשרים בעלי נטיות אמנותיות מגוונות. בין חבריה נמנים ספנסר גור, הרולד גילמן, רוברט בוואן, וינדהם לואיס (אשר היה גם סופר). בין הבולטים בקבוצה זו היה אוגוסטוס ג'ון.^[5]

• 
  Harold Gilman. Mrs Mounter at the Breakfast Table, 1917
• 
  Robert Polhill Bevan. Mare and Foal, 1917
• 
  Spencer Gore. Hartington Square

אמני הוורטקס

אמני הוורטקס (VORTEX, מערבולת) זאת קבוצה של אמנים פוסט-אימפרסיוניסטית. היא התלכדה סביב 'הקובו-פוטוריסט' וינדהם לוויס, שהיה פולמוסן תוקפני. בהשראת עזרא פאונד, ב-1913, ייסד זה את 'מרכז האמנות המרדנית'; וכן כתב מניפסט והוציא לאור את כתב העת BLAST. הוורטקס הגיב למעשה לסביבה המכנית של הכרך הסואן. לואיס שאף לגבש מבנה קלסי, ממערבולת המאה ה-20. סגנונו מדויק, קריר ומתכתי ובכל זאת טעון עצמה רגשית רבה. הבולטים שבעמיתיו היו ויליאם רוברטס, אשר עם זה שהוא היה פיגורטיבי, הוא צייר תמונות בעלות היגיון פנימי מחמיר וקפדני. ציירים נוספים שהשתייכו לזרם הם דייוויד בומברג וכריסטופר ריצ'רד וין נוינסון. סגנונו של זה מזכיר את סגנונו המכניסטי של לז'ה. לוויס עצמו הפך לפיגורטיבי בתום מלחמת העולם הראשונה.

• 
  Edward Wadsworth, Vorticist Study, 1914, Museo Thyssen-Bornemisza, Madrid
• 
  Hieratic Head of Ezra Pound by Henri Gaudier-Brzeska, 1914
• 
  BLAST: The Review of the Great English Vortex,1914
• 
  Abstract Composition is indicative of Laurence Atkinson's work at the time of the Vorticist Exhibition, 1915
• 
  Abstract Composition is indicative of Jessica Dismorr's work at the time of the Vorticist Exhibition, 1915
• 
  Dazzle-Ships in Drydock at Liverpool by Edward Wadsworth, 1919, National Gallery of Canada, Ottawa

האמנות הבריטית בצל מלחמות העולם

בניגוד להלך הרוח האקספרסיוניסטי ששרר באירופה בין שתי מלחמות העולם, האומנים הבריטיים התמקדו בציור דיוקנים, לעיתים בשונה ממה שהיה מקובל עד אז. למרות ההליכה בתלם של 'וורטקס' והאמנות שקדמה לה, ב-1925 ג'קוב אפשטיין עורר פולמוס בפסלו 'רימה', אשר עוצב בסגנון הקוביסטי – ואף הייתה כוונה לפגוע בו.

בשנת 1919 קמה קבוצה של חלוצים מודרניסטיים, בשם seven and five society. החשוב מבין יוצריה היה פול נאש; אשר מאוחר יותר ייסד את קבוצת unit one. עם יחידה זו נמנו האמנים הדגולים הפסלים ברברה הפוורת', הנרי מור, ובן ניקולסון. קבוצות אמנים אלו מתחו ביקורת כלפי הממסד האמנותי הבריטי, אשר מיאן לאמץ את ההתפתחויות שחלו באמנות באותה העת. שופרם של ביקורת זו היו קלייב בל ובעיקר מבקר האמנות רוג'ר פריי, והיסטוריון האמנות הרברט ריד. אלו עודדו את האמנות המופשטת, אשר לדידם עליה הייתה להיות 'משמעותית' - כלומר לא ממוקדת בנושא היצירה כי אם בתגובת הקהל לנוכח חווייתו החזותית. הלך רוח אמנותי זה קיבל תנופה לכשהצטרפו לחוג האומנים האנגלי, פליטי שלטון האימים של הנאצים - וביניהם וולטר גרופיוס, נחום גאבו ומונדריאן, אשר התקרבו אל האדריכל לסלי מרטין והצייר בן ניקולסון. קבוצה זו ערכה את כתב העת circle.

בבוא העת, אמנים אלו ארגנו את התערוכה הבינלאומית לציור ופיסול סוראליסטי, אשר הייתה אירוע רב רושם, אליו הגיע גם המשורר הצרפתי הנודע אנדרה ברטון, אשר חיבר את המניפסט הסוריאליסטי. המקורי מבין האומנים הסוריאליסטים הם ללא ספק פול נאש והנרי מור ובן ניקולסון. נאש עושה שימוש בחפצים שנמצאו, באופן המזכיר מרסל דושן. אלא שנש העדיף את הדימויים המתקבלים מצירוף של אבני צור, חלוקי נחל וקורות עץ, הזרוקות על החוף.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, רבו הציורים המתארים את זוועותיה. בשנים 1940-1 נאש צייר את 'ים המוות', שמדמה ים קפוא שגליו המתים אינם אלא כנפיהם החרוכים של מטוסים גרמנים, שנפלו בשמי בריטניה. קנת קלארק הצהיר לגבי "טוטס מיר": "זו תמונת המלחמה הטובה ביותר עד עתה, אני חושב". הציור עדיין נחשב בין הציורים הבריטיים המהוללים ביותר של מלחמת העולם השנייה. הנרי מור התפרסם בסדרה של רישומים שערך במנהרות הרכבת התחתית של לונדון בזמן "הבליץ" - הפצצת העיר על ידי גרמניה במלחמת העולם השנייה. רישומים אלו הציגו דמויות כבדות, פיסוליות באופיין, ושימשו סמל לעמידתם של תושבי לונדון בבליץ הגרמני.

עבודתו הפיסולית של מור שואבת הן מן הנוף האנגלי ומצורותיהן של אבנים, עצמות וכדומה והן מפיסול פרימיטיבי. הוא עיצב דמויות המשתלבות עם הסביבה על ידי יצירת חללים נגטיביים בפסל המתפקדים כחלק בלתי-נפרד מן העבודה. פסליו הם לרוב מונומנטליים ורבים מהם הוא הציב בטבע. בציוריו, בן ניקולסון מרבה לצייר חליפות בנוסח פיגורטיבי ובנוסח מופשט. הנודעת שביצירותיו היא 'התבליטים הלבנים', שהושפעה מציוריו של מונדריאן. ניקולסון גם השכיל לשלב בציוריו את נופיה של ארץ מולדתו.

ברברה הפוורת' בהתחלה עסקה בפיסול צורות ביומורפיות ובהמשך דרכה חקרה את הצורות הגאומטריות. בפסליה ניכרים יחסי גומלין שבין ריק למסה וכן היא פותחת פתח לריק בתוך המסה המוצקת. היא תיארה את יצירתה כצורך ביולוגי. היא זיקקה את דמויותיה עד להיותן צורות פשוטות ביותר, שגימורן מעודן ומלוטש. בתחילת דרכו, גרהם סת'רלנד צייר נופים וולשיים; ובהמשך יצאו לו מוניטין כיוצר דמויות ודימויים שלדיים מוזרים להפליא. כמו כן, הוא צייר דיוקנים שערורייתיים, משום הגרוטסקיות שבהם - למשל של סומרסט מוהם ושל וינסטון צ'רצ'יל. סטנלי ספנסר הוא צייר יוצא דופן, שהושפע מרגשותיו הדתיים והארוטיים. הוא עיטר את כנסיית ברגקליר ביצירות עתירות ממדים, שבהם מתמזגים דאגה לפרטים, שלווה, פתוס וחזון מיסטי של אחרית הימים וחיי נצח. ויקטור פסמור הושפע בראשית דרכו מאסכולת Euston Road השמרנית; אך בהמשך דרכו, הוא פנה מהציור הפיגורטיבי לציור המופשט והקונסטרוקטיביסטי. הוא גם היה אדריכל מוכשר, שעבד עם עץ, פלסטיק ומתכת. ^[6]

• 
  Part of Shipbuilding on the Clyde, Riveters (Art.IWM ART LD 1375)
• 
  The tapestry Christ in Glory in the Tetramorph in Coventry Cathedral, installed in 1962
• 
  "1934 (relief)" מאת ניקולסון; מוצג במוזיאון טייט מודרן
• 
  "שתי צורות מאת הפוורת' (מעגל מחולק)" (1969), רחבת מוזיאון תל אביב לאמנות.
• 
  "ים המוות" מאת פול נאש (1941)
• 
  "אישה עטויה יושבת" (1958-1957) בקמפוס גבעת רם של האוניברסיטה העברית בירושלים
• 
  פול נאש, מסרשמידט שהופל מעלי גני וינדזור, 1940

פרנסיס בייקון

ערך מורחב – פרנסיס בייקון (צייר)

בייקון החל להציג בשנות החמישים של המאה ה-20, וראשוני ציוריו הם סוריאליסטיים ('דמות בנוף', 1945). אבל עד מהרה, האקספרסיוניזם המבעית שלו התנגש עם האמנות האבסטרקטית ששלטה בזירה הבריטית, למן מלחמת העולם השנייה. אקספרסיוניזם זה צמח על רקע אימי מלחמת העולם השנייה. בייקון הוא למעשה זה שהעמיד את המבקרים בפני צורך לשקול מחדש את ההנחות שהניחו ביחס לציור הפיגרטיבי. בייקון היה רחוק מלהציע שיבה לנטורליזם, חרף שימושו הנרחב בצילום ביצירותיו, והסתמכותו על מסורת הדיוקן הבריטית. ואולם בייקון שינה את תווי פניהם של המודלים שלו, יצר בהם חזיונות מתחלפים וזרע בהם אימה, תוקפנות וסבל.

אופייני שציוריו מכילים דמות אחת, השרויה בבדידות או שתי דמויות הלכודות במאבק. על פי רוב מקור דימוייו של בייקון ניתנים לזיהוי, אך כולם עברו שינוי המתיך וממוגג את אופיים. לכאורה הפרספקטיבה אצל בייקון היא מושלמת, אבל לרוב הוא לוכד את דמויותיו בתוך חלל סגור, המטריף את הדעת ויוצר מבוכה אצל הצופה. אופייני שבייקון עושה וריאציות על אותו נושא, המבוססים על דיוקנאות שעשו אמנים קודמים: 'סדרת האפיפיורים הזועקים' (1953), מבוססת על דיוקנו של אינוקנטוס העשירי, מאת ולסקז. 'דמויות בנוף' (1956) מבוססת על סדרת צילומים, כשבציורים האובייקטים משמעים לכמה פנים: הפסים הירוקים נראים כמעין גדר, או אולי מסך של תיאטרון. הנוף הוא ספק דשא, ספק שוחה, ספק זירת התגוששות. דמויות האדם לא ברור מהו מגדרן ואם הן מההווה, העבר או העתיד. בקיצור קשה להגדיר את הנראה אצל בייקון, וציוריו מזמינים פרשנות ועיון ומחשבה מעמיקה.^[7]

אמנות הפופ הבריטית

ערך מורחב – פופ ארט

הפופ ארט (באנגלית: Pop art) התפתח במקביל בעיקר בארצות הברית ובאנגליה; ווזאת החל מסוף שנות ה-50 של המאה ה-20. חשוב בכל זאת לציין כי אף על פי שאמנות הפופ נוסדה באנגליה, ושקיימים קווים משותפים בין שני הזרמים; הרי סגנונם של האומנים האמריקנים לא התבסס על סגנונם של הבריטים. התנועה הקיפה תחומי תרבות שונים כגון מוזיקה, אמנות פלסטית, קולנוע, אופנה ועוד. אמני הפופ ארט בחנו את ההשפעה ההדדית של תחומי התרבות השונים. בין אמני הפופ ארט הבריטיים הבולטים נמנים ריצ'רד המילטון, ואדוארדו פאלוצי שהם ממייסדי הפופ-ארט, וכן דייוויד הוקני ריצ'רד סמית', רונלד קיטיי, אלן ג'ונס, ופטריק קולפילד. את המושג Pop Art המציא דווקא מבקר האמנות האנגלי לורנס אלווי, בהתייחסו להתרחשויות באמנות האנגלית (ולא האמריקנית) החל מ-1953. בראשית שנות ה-50 סימנו כיווניה של אמנות העיצוב באנגליה מגמה, שגברה לקראת סוף העשור ומצאה את מלוא ביטויה דווקא בארצות הברית, בעיקר בשנות ה-60.

החל מ-1953 פעלה בלונדון קבוצת אמנים אליטיסטית בשם "הקבוצה העצמאית", אשר מוקדה היה 'המכון לאמנות בת זמננו' בלונדון. בין חברי הקבוצה הבולטים ניתן למנות מלבד ריצ'רד המילטון (Hamilton), ואדוארדו פאולוזי (Paolozzi), גם את הציירים ויליאם טרנבול (Turnbull) וג'ון מקהייל (McHale), האדריכלים אליסון ופיטר סמיתסון (Smithson), ג'יימס סטירלינג (Stirling) וקולין סנט ג'ון וילסון (Wilson) והמבקרים לורנס אלווי (Alloway) וריינר בנהם (Banham). האידאולוגיה העיצובית, שמצאה ביטוי בתערוכותיהם הקבוצתיות חפצה להעביר מסר, שלפיו הטכנולוגיה החדשה משתלטת על החיים. ב-1956 הציגה הקבוצה בלונדון תערוכה בשם "זהו המחר". פרי ההילולים של הפופ ארט הוא יצירתו של המילטון, שהופיע בה הוא: 'מהו בדיוק הגורם לכך שהבתים בימינו כה מושכים את הלב?'. באופן כללי בתערוכה הוצגו יצירות שהדגישו את עובדת ביטול המרחק שבין הפונקציונלי לאסתטי. בין המוצגים היו: בקבוקי בירה ענקיים, קולאז'ים של כרזות פרסומת, גופי תאורה חדשניים, שהבהירו את המסר: "השימושי הוא גם יפה!". התערוכה למעשה שידרה את החובה המוטלת על האמנות להשפיע על סביבתו של האדם החי בכרך. ברוח זו, בקטלוג לתערוכה נכתב:

המחר יכול רק להרחיב את טווח המכלול הנוכחי של חוויותינו החזותיות. איננו זקוקים עתה להגדרתה של מערכת דימויים משמעותית, אלא לפיתוחן של אפשרויותינו התפישתיות הפוטנציאליות לקלוט את התעשרותו המתמדת של החומר החזותי ולעשות בה שימוש.

— 'אמנות הפופ בבריטניה', האנציקלופדיה לאמנות הציור והפיסול

המאפיין של עבודותיהם של אמני פופ היה בהכנסה של חומרים חוץ אמנותיים לעבודות, כגון קומיקס, פרסומות, גרוטאות, חפצים מהיומיום ועוד. העבודות מתאפיינות בדרך כלל בצבעוניות עזה. מבקרי אמנות רואים באמנות הפופ תגובה לאקספרסיוניזם המופשט, אבל אמנות הפופ ונקה ממנו את המודעות הרבה לאפשרויות באמנות בכלל ובאפקטים הנוצרים ביצירה אדירת ממדים. ואולם בניגוד לאקספרסיוניזם המופשט, אמנות הפופ גורסת שיבה אל הפיגורטיביות וקיים קו ישר אחד בין תפיסותיה לתפיסותיו של מרסל דושן. כמו כן, משיכות הצבע בהן על פי רוב נקיות וחדות מבחינה הבעתית.^[8]

• 
  "מהו העושה את הבתים בימינו כה שונים, כה מושכים?", 1956, קולאז' תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן. נשמח להחליפה בתמונה חופשית.
• 
  Paolozzi mosaic designs for Tottenham Court Road Station. Location shown is the Central Line westbound platform (1982).
• 
  מכונית BMW מאוירת בידי הוקני
• 
  Pearblossom Highway
• 
  Taikoo Place, Hong Kong, showing HK Quarry Bay, Tong Chong Street, Allen Jones' sculpture City Shadow I Security, pictured in 2009.

ראו גם

• וולטר סיקרט
• פיליפ וילסון סטיר
• ספנסר גור
• הרולד גילמן
• רוברט בוואן
• אוגוסטוס ג'ון
• דייוויד בומברג
• כריסטופר נבינסון

קריאה נוספת

J. Rothenstein, Modern English Painters Sickert To Smith (1952)

ד' פייפר, א' רונן, א' רחום (עורכים). האמנות באנגליה: סיקרט וקבוצת אמני הוורטקס. אנציקלופדיה לאמנות הציור והפיסול, כרך ג', כתר. ירושלים 1983.

• Robbins, David, The Independent Group: Postwar Britain and the Aesthetics of Plenty, MIT Press, 1990.
• Peppiatt, Michael. Francis Bacon: Anatomy of an Enigma. London: Weidenfeld & Nicolson, 1996.

הערות שוליים

1. J. Rothenstein, 'Philip Wilson Steer 1860-1942', in J. Rothenstein, Modern English Painters Sickert To Smith (1952)
2. ד' פייפר, א' רונן, א' רחום (עורכים). האמנות באנגליה: סיקרט וקבוצת אמני הוורטקס. אנציקלופדיה לאמנות הציור והפיסול, כרך ג', כתר. ירושלים 1983.
3. J. Rothenstein, 'Philip Wilson Steer 1860-1942', in J. Rothenstein, Modern English Painters Sickert To Smith (1952), pp. 59–74.
4. Baron, Wendy and Sickert, Walter. Sickert: Paintings and Drawings, p. 81, Yale University Press, 2006.
5. Wendy Baron, Perfect Moderns: A History of the Camden Town Group, Ashgate, 2000
6. ד' פייפר, א' רונן, א' רחום (עורכים)., האמנות באנגליה בין שתי מלחמות העולם., אנציקלופדיה לאמנות הציור והפיסול, ג, כתר, 1983, עמ' 198-199
7. Hammer, Martin. Francis Bacon: Portraits and Heads. Edinburgh: National Galleries of Scotland, 2005. Harrison, Martin. In Camera, Francis Bacon: Photography, Film and the Practice of Painting. Thames & Hudson, 2005.
8. Massey, Anne, The Independent Group: Modernism and Mass Culture in Britain, 1945-1959, Manchester University Press, 1995.