האמנה הלאומית (בערבית: الميثاق الوطني, אלמית'אק אלוַטַני) היא הסכם לא כתוב אותו קיבלו מנהיגי העדות בלבנון לאחר משא ומתן בשנת 1943. האמנה הלאומית הסדירה את התנהלותה של המדינה הלבנונית עם קבלת עצמאותה. ההסכם הניח את היסודות ללבנון הרב-עדתית, וממשיך להשפיע על המדינה גם היום.
הרקע להסכם
לקראת בחירות 1943 בלבנון, החליטו הצרפתים לערוך בחירות לפרלמנט, התקנה בחוקה שקבעה כי שליש מצירי הפרלמנט נקבעים על ידי הנשיא בוטלה, ולכן נוצר צורך בחלוקה מחודשת של המושבים. הצרפתים החליטו לחלק את הפרלמנט בין 55 המושבים ל-30 מחוקקים נוצרים, ו-25 שאינם (יחס של 6:5) בהתבסס על מפקד האוכלוסין של 1932 שתוצאותיו הראו כי הנוצרים הם בעלי רוב זעיר במדינה: 54.7%; ולעומתם קיים מיעוט גדול של 45.3% המורכב ממוסלמים ומדרוזים (יחס של כ-6:5).
בבחירות שנערכו באוגוסט-ספטמבר 1943, זכו נציגים שתמכו בלבנון עצמאית לרוב גדול בפרלמנט. הממשלה אשר קמה בהנהגת ראש הממשלה, ריאד א-סולח המוסלמי, והנשיא, בשארה אל-ח'ורי הנוצרי, על סמך אישור הפרלמנט, מיהרה להודיע על כוונה להסיר את כל הסעיפים בחוקה שקושרים את לבנון למנדט הצרפתי. כצפוי, צרפת התנגדה חריפות לצעד זה, אך הדבר לא מנע מן הממשלה החדשה להודיע בנובמבר 1943 על שינוי סעיפי החוקה הכובלים. ב-10 בנובמבר 1943 בא-כוחה של צרפת בלבנון, גנרל ז'אן הלה, עצר את הנשיא, ראש הממשלה ושרים רבים. הצרפתים הודיעו כי כל השינויים החוקתיים בטלים ואף לא חוקיים. הצרפתים גם מינו מחדש את אמיל אדה, הנשיא לשעבר ותומכם, לנשיאות. השרים שוחררו זמן קצר לאחר מכן ב-22 בנובמבר בעקבות לחץ בינלאומי על צרפת.
כתוצאה ממעצרים אלו, בשאיפה לשחרר את לבנון מהמנדט הצרפתי, התכנסו בקיץ 1943 ראש הממשלה, ריאד א-סולח הסוני והנשיא, בשארה אל-ח'ורי המרוני ומספר חברי פרלמנט, בניסיון לגבש אמנה חברתית, שתסדיר את התנהלות המערכת הפוליטית הלבנונית.
עיקרי ההסכם
- המרונים לא ישאפו למעורבות בינלאומית (בתקופת ההסכם, ההתייחסות הייתה לצרפת), ויכירו בלבנון כמדינה ערבית, ולא מערבית.
- המוסלמים (השיעים והסונים) יכירו בגבולותיה הנוכחיים של לבנון, ויזנחו את שאיפותיהם לאיחוד עם סוריה (בעלת הרוב המוסלמי).
- לבנון תשאף לשיתוף פעולה עם מדינות ערביות, אך בסכסוכים בין-ערביים תקפיד לשמור על עמדה נייטרלית.
- נשיא הרפובליקה תמיד יהיה מרוני. סמכויותיו של הנשיא תחת האמנה היו רבות - הוא היה ראש הרשות המבצעת, היה יכול להחיל חוקי חירום בלי תמיכת הפרלמנט, היה אחראי למינויו של ראש הממשלה הסוני, לאחר התייעצות עם המנהיגים הממסדיים; ובסמכותו היה לפטר את ראש הממשלה והשרים.
- נשיא מועצת השרים (ראש הממשלה) תמיד יהיה סוני.
- נשיא האספה הלאומית (יו"ר הפרלמנט) תמיד יהיה שיעי.
- סגן יו"ר הפרלמנט תמיד יהיה יווני-אורתודוקסי.
- שר ההגנה תמיד יהיה דרוזי.[1]
- מפקד הצבא תמיד יהיה נוצרי מרוני.
- מושבי הפרלמנט יחולקו ביחס של 6:5 לטובת הנוצרים על פני המוסלמים (הדרוזים נכללו בקבוצת המוסלמים).
- חלוקת המשרות הפוליטיות בדרגים הנמוכים יותר גם כן תתבצע על פי יחס ה-6:5, והנשיא נקרא למנות את שרי הקבינט על פי "יחס הוגן".
בעייתיות האמנה
הסעיף האחרון היה אחד מסלעי המחלוקת הבין עדתית - שביטויה האלים ביותר הוא מלחמת האזרחים בלבנון. הבעייתיות בסעיף הייתה כי חלוקת המושבים נקבעה על פי מפקד אוכלוסין שנערך ב-1932, ומאז שנה זו, חלו שינויים משמעותיים בדמוגרפיה הלבנונית. בשנות מלחמת האזרחים בלבנון, הנוצרים החזיקו במשרה הביצועית החשובה ביותר - הנשיאות, וברוב מושבי המחוקקים (54 מתוך 99), אולם הם היוו רק שליש מהאוכלוסייה. שני השלישים הנותרים היו בעיקר מוסלמים, ומאז 1932 השיעים הפכו לעדה הגדולה ביותר.
המחנה הרדיקלי במלחמה דרש את עדכון האמנה הלאומית או את ביטולה באופן מוחלט (כך שהרוב הדמוגרפי שלהם יבוטא גם ברשות המחוקקת), ואילו המחנה השמרני, שהורכב במרביתו מנוצרים, ביקש לשמר את הסטטוס קוו (שהיה מוטה לטובתם).
יש גם הטוענים, כי בחלוקה מלאכותית של העמדות הפוליטיות במדינה, האמנה מנעה אינטגרציה בין-עדתית בלבנון, וכתוצאה מכך פרצו עימותים אלימים פעם אחר פעם בין העדות (מלחמות האזרחים והמתיחות בשנות ה-70 המוקדמות).
הסכם טאיף שנחתם בתום 15 שנות לחימה עדתית, ניסה לתקן את היחס הזה, וכעת הפרלמנט הלבנוני מחולק באופן שווה בין שתי הקהילות הדתיות. כמו כן, הוא העביר כמה מסמכויותיו הרבות של הנשיא (המרוני) לקבינט המחולק באופן שווה בין שתי הדתות. הדעה הרווחת בלבנון היא שלכשייושמו סעיפי הסכם טאיף בנוגע להקמת סנאט (דבר המחייב את בחירת הפרלמנט הלבנוני על מפתח שאינו מבוסס על קהילות דתיות), מושבי הסנאט יחולקו ביחס של 1:1 בקרב הנוצרים והמוסלמים ויו"ר הסנאט תמיד יהיה דרוזי, בהתאם לעקרונות האמנה הלאומית.
עם זאת, ההסכם עדיין אינו משקף את הדמוגרפיה הנוכחית בלבנון, ועל כן מוסלמים רבים תומכים בביטול החלוקה, או בשינוי באמנה. כך, בסקר של מכון זוגבי מאפריל 2005 סה"כ 63% מהלבנונים היו מעוניינים בשינוי האמנה הלאומית, ו-29% התנגדו. מקרב המרונים 42% תמכו בשינוי ו-52% התנגדו, מקרב הסונים 68% הביעו תמיכה בשינוי ורק 20% התנגדו, ומקרב השיעים 74% תמכו בשינוי ו-20% התנגדו. בנוגע לביטול חלוקת המושבים (אדם אחד - קול אחד), הנתונים דומים, עם תמיכה שיעית וסונית חזקה והתנגדות מרונית.[2]
ראו גם
לקריאה נוספת
- קייס פירו, לבנון – אתגר השונות (ספר 5 בסדרה המזרח התיכון בימינו), האוניברסיטה הפתוחה, תשע"ג–2013, פרק 5.2: מורשת המנדט ו"האמנה הלאומית" של 1943, עמ' 26–52.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ יוסף אולמרט, מיעוטים במזרח-התיכון, הוצאת האוניברסיטה המשודרת, 1991. עמ' 55.
- ^ ראו את הנתונים המלאים כאן
