האיים הדוֹדֶקָאנֶסִיִים או הדודקאנסים (ביוונית: Δωδεκάνησα, נהגה "דודקאנסה"; בטורקית: Oniki Ada; פירוש המילה בשתי השפות "תריסר האיים", באיטלקית: Dodecaneso, נהגה "דודקאנֶזוֹ"), היא קבוצה של חמישה עשר איים גדולים ו-151 איים קטנים יותר, בים הקרפאתי שבים האגאי, סמוך לחופה הדרום-מערבי של טורקיה. האיים הם חלק משטחה הטריטוריאלי של יוון, אך הם בעלי היסטוריה עשירה, ובעבר נשלטו על ידי מעצמות אזוריות שונות, ובהן טורקיה, איטליה ואף גרמניה הנאצית בימי מלחמת העולם השנייה. גם האיים הקטנים ביותר יכולים להתגאות בכנסיות ביזנטיות מפוארות, ובטירות מימי הביניים.
גאוגרפיה ותחבורה
מחוז דודקאנסה ביוון כולל 163 איים, מהם 26 מיושבים. שנים עשר מאיים אלו נחשבים לאיים העיקריים, ומכאן שמו של האזור. החשוב והידוע ביותר הוא רודוס, שהיה במשך מאות שנים האי שממנו נשלטו שאר האיים. מהאיים האחרים קוס ופטמוס הם החשובים מבחינה היסטורית. תשעת האחרים הם אסטיפליה, קאלימנוס, קרפאתוס, קאסוס, לרוס, ניסירוס, סימי, טילוס וקסטלוריזו (השוכן למעשה בים התיכון). איים אחרים בעלי חשיבות בשרשרת האיים, על אף שאינם נכללים בתריסר האיים העיקריים, הם אגתוניסי, חאלקי, ליפסי, פסרימוס, טלנדוס ואיי זופרנה.
אוכלוסיית האיים בשנת 2005 הייתה 200,452 נפש, ושטחם היבשתי הכולל הוא 2,714 קילומטרים רבועים, בצפיפות אוכלוסייה של 73.9 נפשות לקמ"ר. האיים הם מחוז משנה במחוז דרום הים האגאי ביוון.
מרודוס, בירת הדודקאנסים, ישנה תחבורה ימית סדירה לאיים האחרים, וכן לנמלים ביוון עצמה, וכן קווים ימיים בינלאומיים סדירים, ואף מעבורות קבועות לקפריסין, למצרים, לטורקיה ולישראל. ברודוס ובקוס ישנם נמלי תעופה המפעילים קווים בינלאומיים המחברים את האיים ליעדים שונים, בעיקר ביבשת אירופה הרואה באיים אלו יעד תיירותי מועדף.
כלכלת האיים נשענה בעבר על גידולים חקלאיים אופייניים לאזור כגון זיתים, חיטה וטבק, וכן על דיג, אך בשנות האלפיים החליף ענף התיירות המשגשג עיסוקים אלה כבסיס העיקרי לכלכלת האיים.
החי והצומח
בקבוצת איים זו מצויים איים סלעיים קטנים ולא מיושבים בעלי צומח וחי אנדמיים, חלקם בסכנת הכחדה. האיים משמשים כתחנות מנוחה לעופות נודדים, וכמקום קינון לעופות ים ולדורסים הייחודיים לאזור. באמנת "נטורה 2000" של האיחוד האירופי נקבעו כ-200 אתרים וכ-1000 זנים לשימור. ברשימת "GR 4210011 Vrachonisia Egeou" נכללים איים אלה:
היסטוריה
פרהיסטוריה והתקופה הארכאית
האיים הדודקאנסיים היו מאוכלסים החל מן התקופה הפרהיסטורית. בשנת 1600 לפנה"ס, בערך, נוצר קשר בין האיים ובין התרבות המינואית שבכרתים, וישנן עדויות להשפעה מינואית חזקה. בעקבות נפילת התרבות המינואית נשלטו האיים על ידי האכאים (בערך משנת 1400 לפנה"ס), ולאחריהם על ידי הדורים (משנת 1100 לפנה"ס). בתקופה הדורית החלו האיים לשגשג כישות עצמאית, ופיתחו כלכלה ותרבות עצמאיים במהלך המאות הבאות. עם תחילת התקופה הארכאית בהיסטוריה היוונית, מ-1000 לפנה"ס, החלו האיים רודוס וקוס להתבלט כאיים העיקריים בשרשרת האיים, ובמאה השישית לפנה"ס הקימו הדורים שלוש ערים מרכזיות ברודוס - לינדוס, קמירוס ויאליסוס. ערים אלו, ביחד עם האי קוס והערים קנידוס (אנ') והליוקרנסוס (אנ') באסיה הקטנה, היוו את עיקרה של האימפריה הדורית.
התקופה הקלאסית
ההיסטוריה של האיים קיבלה תפנית חשובה בסביבות 499 לפנה"ס כאשר אירעו המלחמות הפרסיות, במהלכן נכבשו האיים על ידי הפרסים לתקופה קצרה. בעקבות תבוסת הפרסים על ידי האתונאים ב-478 לפנה"ס, הצטרפו האיים אל הליגה האטית-דלית שבשליטת אתונה. כאשר פרצה המלחמה הפלופונסית ב-431 לפנה"ס, שמרו האיים על עמדה נייטרלית, על אף שנותרו חברים בליגה.
כאשר הסתיימה המלחמה הפלופונסית ב-404 לפנה"ס היו האיים מנותקים למעשה מהעימותים העיקריים בים האגאי, ועברו תקופה של שקט יחסי ושגשוג. בשנת 408 לפנה"ס התאחדו שלוש הערים ברודוס ליצירת מדינה אחת, שבנתה את בירתה בקצה האי, וקראה לה "רודוס". רודוס המאוחדת שלטה באזור במהלך אלף השנים הבאות. איים אחרים בדודקאנסים פיתחו אף הם מרכזים תרבותיים וכלכליים. במיוחד התבלט האי קוס ששימש כמרכז ללימודי רפואה מיסודו של היפוקרטס.
המלחמה הפלופונסית החלישה את התרבות היוונית עד כדי כך, שיכולתה להתנגד לפולשים מבחוץ נחלשה. ב-357 לפנה"ס נכבשו האיים על ידי מאוסולוס מהליוקרנסוס ולאחר מכן ב-340 לפנה"ס נכבשו שוב על ידי הפרסים. תקופה נוספת זו של כיבוש פרסי הייתה קצרת ימים כתקופה הראשונה, ולאחריה, בשנת 332 לפנה"ס, כבש את האיים אלכסנדר הגדול.
לאחר מות אלכסנדר חולקו האיים בין יורשיו הדיאדוכים. האיים יצרו קשרים מסחריים חזקים עם מצרים התלמיית, וביחד יצרו את "הברית הרודו-מצרית" ששלטה בנתיבי המסחר בים האגאי במאה ה-3 לפנה"ס. בהנהגת רודוס התפתחו האיים לכוח ימי, מסחרי ותרבותי מרכזי. מטבעות מרודוס היו למטבע מקובל בשוקי העולם, והאסכולות לפילוסופיה, לספרות ולרטוריקה שפרחו באי, זכו לתהילה. הקולוסוס מרודוס, אחד משבעת פלאי תבל, שבנייתו הסתיימה ב-280 לפנה"ס, היה סמל לעוצמה והעושר בה זכו הדודקאנסים בתקופה זו.
ב-164 לפנה"ס חתמה רודוס על ברית עם רומא והאיים הפכו לבעלי בריתה של האימפריה הרומית במידה זו או אחרת במהלך התקופה, כאשר ברוב הזמן שומרים האיים על האוטונומיה שלהם. רודוס הפכה למרכז לימודים למשפחות אצילי רומא, והאיים, ובמיוחד רודוס, זכו ליחס מיוחד. בשנת 42 לפנה"ס במהלך המהומה שלאחר רצח יוליוס קיסר, כבש את האיים גאיוס קסיוס לונגינוס, ראש הקושרים כנגד קיסר, ובזז אותם. לאחר מכן הפכו האיים לחלק מהאימפריה הרומית ואיבדו את עצמאותם. הקיסר טיטוס הפך את רודוס לבירת ה"פרובינקיה אינסולרום" (פרובינקיית האיים - Provincia Insularum), ולבסוף אוחדו האיים לפרובינקיה ה-18 של רומא, הפרובינקיה של כרתים וקירנאיקה.
במאה הראשונה לספירת הנוצרים ביקר שאול התרסי באיים פעמיים, ויוחנן כותב הבשורה ביקר בהם פעמים רבות. האיים היו בין הראשונים שתושביהם המירו דתם לנצרות. יוחנן כותב הבשורה אף הוגלה לפטמוס שם כתב את ספר ההתגלות.
ימי הביניים
כאשר התפצלה האימפריה הרומית בשנת 395, נותרו האיים בשליטת החלק המזרחי שהתפתח במרוצת השנים לאימפריה הביזנטית, שהושפעה מן התרבות היוונית. האיים נותרו חלק מן האימפריה הביזנטית במשך אלף השנים הבאות, על אף שסבלו מפלישות רבות של כוחות חיצוניים. בתקופה זו החלו האיים לפתח מחדש ישות עצמאית, והמושג "דודקאנסה" עלה לראשונה כתיאור לישות זו במהלך המאה ה-8. שרידים רבים מהתקופה הביזנטית נותרו באיים עד ימינו, ובמיוחד מאות כנסיות במצבים שונים של שימור.
במהלך מסע הצלב הרביעי, במאה ה-13 פלשו האיטלקים לחלקים מהדודקאנסים, שהיו בתקופה זו תחת שליטת האימפריה של ניקיאה, מדינת בת של האימפריה הביזנטית. משפחות אצילים מג'נובה ומונציה שלטו בחלקים מהאיים לתקופות קצרות, בעוד שנזירים ממסדר בזיליוס מקיסריה שלטו בפטמוס ובלרוס. לבסוף, במהלך המאה ה-14 הגיע סוף לשלטון הביזנטי באיים, כאשר רודוס נכבשה על ידי האבירים ההוספיטלרים בשנת 1309, ויתר האיים עברו בהדרגה לשליטתם במשך העשורים הבאים. האבירים הפכו את רודוס למעוזם, והפכו את בירתה לעיר גדולה הנשלטת על ידי מצודה חזקה. מצודות וביצורים רבים פזורים באיים הדודקאנסיים כזכר לתקופה זו.
הביצורים הוכיחו את יעילותם בהדיפת פלישת הסולטאן של מצרים ב-1444 והסולטאן הטורקי מהמט השני ב-1480. לבסוף נפלה מצודת רודוס בידי צבאו של סולימאן המפואר ב-1522, והאיים האחרים נכבשו באותה שנה. האבירים שנותרו בחיים לאחר הפלישה נמלטו לאי מלטה.
התקופה העות'מאנית
כיבוש האיים על ידי סולימאן המפואר הביא לתקופה בת כמה מאות שנים של שלטון האימפריה העות'מאנית באיים. האוכלוסייה שילמה מס מיוחד בתמורה למעמד אוטונומי מסוים. הגנרלים העות'מאנים לא הורשו להתערב בענייניהם האזרחיים, או להתייחס אליהם שלא כראוי. ערובות אלו, בשילוב עם מקומם האסטרטגי של האיים בצומת חשוב לספנות בים התיכון, אפשרו לאיים לשגשג. על אף שרגשותיה של האוכלוסייה היוונית ברובה (רק ברודוס ובקוס קמו קהילות טורקיות) נטו לטובת יוון במאבקה לעצמאות ב-1822, אנשי האיים לא הצטרפו למלחמת העצמאות היוונית, והמשיכו במעמדם המיוחד כקהילה של סוחרים יוונים, הנהנית מאוטונומיה בתוך האימפריה העות'מאנית. המאה ה-19 הייתה תקופה של שגשוג, וניתן להבחין בסימנים לכך בבתי האחוזה הגדולים שנבנו על האיים, ועומדים אף בימינו.
שלטון איטלקי
ערך מורחב – האיים האיטלקיים של הים האגאי
לאחר פרוץ מלחמת איטליה-טורקיה ב-1912, שנגעה ללוב השכנה, הכריזו האיים על עצמאותם מן השלטון העות'מאני, והכריזו על המדינה העצמאית של הדודקאנסים. מדינה זו לא שרדה זמן רב, ובמאי 1912 נכבשו האיים כמעט מיד על ידי איטליה[1] שחשקה באיים, במיוחד ברודוס המבוצר, על מנת לשלוט בנתיב הימי שבין טורקיה ולוב. האיטלקים כבשו את כל האיים הדודקאנסיים, פרט לקסטלוריזו, שנכבש על ידי צרפת.
לאחר סיום המלחמה, על פי אמנת לוזאן הראשונה, שמרה איטליה על שלטונה באיים. באוגוסט 1915 הכריזה איטליה מלחמה על מעצמות המרכז במלחמת העולם הראשונה ובהן האימפריה העות'מאנית. האיים הפכו לבסיס ימי חשוב לבריטניה ולצרפת, ובין היתר שימשו כבסיס חשוב במאמץ הבריטי הכושל בקרב גליפולי. כמה מהאיים הקטנים יותר נשלטו על ידי בריטניה וצרפת, אם כי רודוס נותרה בשליטת איטליה.
לאחר המלחמה הגיעו שר החוץ האיטלקי תומאסו טיטוני וראש ממשלת יוון אלפתריוס וניזלוס להסכם, שנחתם ב-29 ביולי 1919, שקרא להעברת האיים הקטנים יותר לרשות יוון[2], אך להשארת רודוס בידי האיטלקים, עד להעברת קפריסין מידי הבריטים ליוונים[3][4]. ביוני 1920 טענו היוונים שהאיטלקים הבטיחו להם שימסרו להם את רודוס תוך שנה, באם ימנעו מלסייע לאלבנים במצור על ולורה[5]. באוגוסט 1920 הודיעו האיטלקים שלא ימסרו את האיים, מכיוון שלא קיבלו את השטחים בדרום מערב אנטוליה, ובכללם את העיר אנטליה, שהובטחו להם[6]. בעקבות זאת, איימו היוונים שלא יחתמו על הסכם סוור[7]. לבסוף הושגה פשרה על פיה נקבע שאיטליה תישאר ברודוס רק 15 שנה[8]. התבוסה היוונית במלחמת יוון–טורקיה וייסודה של טורקיה המודרנית, הביאו לכך שאיטליה נסוגה מההסכם. במאי 1923, לאחר עליית בניטו מוסוליני לשלטון באיטליה, הודיעה איטליה על סיפוח רודוס וקסטלוריזו, ועשרת האיים האחרים נותרו למשא ומתן עם יוון[9]. הסכם לוזאן, שנחתם ביולי 1923, כלל ויתור טורקי על האיים הדודקאנסים לאיטליה[10].
מוסוליני יצא בתוכנית של כפייה של תרבות איטליה, וקיווה להפוך את רודוס למרכז להתפשטות הטריטוריאלית והתרבותית של איטליה באימפריה הים תיכונית אותה ראה בעיני רוחו. אף על פי שרוב תושבי האיים דיברו יוונית, ומיעוט של כ-10,000 איש דיבר טורקית, ומיעוט נוסף, יהודי האי, דיברו לאדינו, נדרשו בתי הספר ללמד באיטלקית[11][12], והכנסייה היוונית נדרשה לנהל את התפילות באיטלקית. צעדים אלו הביאו להגירה רבה של דוברי יוונית מהאיים, והגירה קטנת ממדים של איטלקים אל האיים. על אף שיטות הדיכוי בהן נקטה, הביאה התוכנית האיטלקית למודרניזציה של האיים, ולהכחדת מחלת המלריה שפגעה בתושבי האי מאז ומעולם. בתי חולים, מובילי מים, מפעלי כוח וקווי חשמל נבנו והוצבו. הונהג מרשם מקרקעין מודרני באיים, וטירות עתיקות עברו שיפוץ, על אף שסגנון הבנייה הכוחני הפשיסטי היה חריג לעומת הבנייה המסורתית באי. לאחר סיום התקופה האיטלקית נהרסו מבנים רבים שנבנו בסגנון זה, וחריג הוא הכפר לאקי בלרוס המשמש דוגמה לסגנון הבנייה שהביא מוסוליני לאיים. בשנת 1937 מונה דה וויקי למושל האיים והוא הגביר את הכפייה של התרבות האיטלקית על התושבים[13].
מלחמת העולם השנייה
במהלך מלחמת העולם השנייה הצטרפה איטליה למדינות הציר והשתמשה בדודקאנסים כבסיס ימי לפלישתה לכרתים ב-1940 ולבסיס אווירי להפצצת חיל האוויר האיטלקי על תל אביב. לאחר חתימת כניעתה של איטליה לבעלות הברית בספטמבר 1943, נשלח כוח של בעלות הברית על מנת לנסות ולסייע לאיטלקים להחזיק באיים. האיים הפכו לשדה קרב בין בעלות הברית ובין גרמניה הנאצית שפלשה אליהם בכוח גדול. מערכת הדודקאנסים, הסתיימה בתבוסת האיטלקים ובעלות הברית, ובניצחון הגרמנים, ובכיבוש האיים בנובמבר 1943 על ידי גרמניה הנאצית. על אף שסולקו מיוון עוד ב-1944, החזיקו הגרמנים באיים עד סוף המלחמה ב-1945.
לאחר מלחמת העולם השנייה
לאחר המלחמה הפכו האיים לפרוטקטורט ימי בריטי, וכמעט מיד הורשו לנהל את ענייניהם האזרחיים. הדבר הביא לאיחוד בלתי פורמלי עם יוון, על אף שהאיים היו בריבונות שונה ותחת משטר צבאי. על אף התנגדותה של טורקיה, שחשקה אף היא באיים, הביא הסכם השלום בין בעלות הברית ואיטליה שנחתם בפריז ב-10 בפברואר 1947 לשובם של האיים לריבונות יוון, לאחר שבע מאות שנים תחת ריבונות זרה.
רודוס והדודקאנס הם יעד טיולים מועדף עבור תיירים. העיר העתיקה ברודוס עברה שיפוץ, מתפקדת כקהילה חיה בין החומות מימי הביניים, וזוכה למבקרים רבים מרחבי העולם.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ איטליה בהארכיפלגוס, מוריה, 17 במאי 1912
- ^ אתונה, דואר היום, 25 באוגוסט 1919
- ^ במורשון הבריטי, דואר היום, 27 במאי 1920
- ^ איי הדודקנסים ליוון, דואר היום, 8 ביוני 1920
- ^ היוונים ורודוס, דואר היום, 13 ביולי 1920
- ^ השלום התוגרי נדחה שוב, דואר היום, 10 באוגוסט 1920
- ^ חוזה השלום התוגרי, דואר היום, 15 באוגוסט 1920
- ^ איטליה ואי רודוס, דואר היום, 25 בנובמבר 1921
- ^ ספוח רודוס לאיטליה, דואר היום, 4 במאי 1923
- ^ פרטי אמנת לוזנה, דואר היום, 9 באוגוסט 1923
- ^ מרד באיי דודקנז, דואר היום, 29 באוקטובר 1926
- ^ הרחבת תחומה של השפה האיטלקית, דבר, 28 במרץ 1928
- ^ איי הדודקנז תחת השלטון האיטלקי, המשקיף, 1 בנובמבר 1940
