דקת דומייה היא אמצעי ביטוי לאבל או לצער, בדומה להנפת דגל בחצי התורן. במהלך דקת הדומייה על הנוכחים לשמור על השקט.
ראשית המנהג היא בשנת 1919, אז אפשרה דקת הדומייה להחליף את רגעי התפילה המקובלים עד אז באות שיספק גם את האתאיסטים והלא-מאמינים.
משכה של דקת דומייה הוא כדקה, אם כי נהוגים גם זמנים אחרים, דוגמת דקת הדומייה בבוקר יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל אשר מלווה בצפירת זיכרון ומשכה שתי דקות. במשך דקת הדומייה נהוג שכלל הנוכחים עומדים, מרכינים את ראשם ומסירים את כובעיהם, למעט חיילים. קצינים ונגדים מצדיעים.
בדקות דומייה לאומיות נהוג לעצור הרמטית את התנועה בכבישים ובכלי התחבורה השונים. בכלי רכב שאין אפשרות לעמוד בהם, כדוגמת רכב פרטי, נהוג לצאת מהרכב ולעמוד דום לצידו.
דקת דומייה מלווה לעיתים באמצעי כבוד אחרים: צפירת זיכרון, הפרחת יונים, צלצול פעמונים וענידת סרטים שחורים.
בשנים האחרונות, בעיקר בישראל ובבריטניה, ובעיקר באירועי ספורט, הוחלפה דקת הדומייה במחיאות כפיים.[1][2][3][4]
