דנג ליצ'ון נולד למשפחה עשירה בעלת אדמות במחוז גוידונג, מחוז חונאן, בשנת 1915.[1] אביו עבר את מבחן שירות המדינה הקיסרי, אך מעולם לא הפך לפקיד, במקום זאת פתח את בית הספר הראשון בסגנון מערבי במחוז. אחיו הבכור של דנג הפך ליושב ראש ממשלת המחוז הלאומני. דנג נסע לביפינג (היום בייג'ינג) ב-1935, נרשם תחילה לאקדמיה של פקין, ולאחר מכן נכנס לאוניברסיטת פקין שנה לאחר מכן, שם למד כלכלה והפך לפעיל סטודנטים מסור.[1] ב-1936 הצטרף למפלגה הקומוניסטית של סין.[2][3] הוא השתתף בתנועת ה-9 בדצמבר. הוא עזב את הקולג' שנה לאחר מכן עבור יאן, שאאנשי, המרכז בפועל של המפלגה הקומוניסטית של סין בזמן המלחמה, כדי להצטרף למפלגה ולפעולותיו של מאו.[4]
במהלך שנות ה-50, דנג סייע לוואנג ז'ן (אנ') לדכא את ההתנגדות לשלטון המפלגה הקומוניסטית של סין בשינג'יאנג. דנג מילא תפקיד מרכזי בדיכוי המרידות המקומיות ובחקיקת רפורמות קרקעות באזור המערבי העצום. עם זאת, פקידי הלשכה הצפון-מערבית של המפלגה הקומוניסטית של סין נבהלו מהקצב המסחרר של הרפורמות ומהמידה שבה נעשה שימוש באלימות ובאמצעי כפייה אחרים כאמצעי לביסוס אחיזתה של המפלגה בשלטון. לאחר שראה את המצב מתפתח, הרחיק מאו גם את וואנג ג'ן וגם את דנג ליצ'ון מתפקידיהם בשינג'יאנג מחשש שהטקטיקות שלהם עלולות להרחיק מיעוטים אתניים, במיוחד מנהיגים דתיים טיבטים, שלא ששים לאמץ את שלטון המפלגה הקומוניסטית של סין.[5]
מאוחר יותר, דנג חזר לבייג'ינג כדי לשמש כמזכירו של הנשיא ליו שאוצ'י, וסגן העורך הראשי של פרסום הביטאון של המפלגה, הדגל האדום. דנג טוהר במהלך מהפכת התרבות כ"רוכב קפיטליסטי" מכיוון שהיה מזכירו של ליו שאוצ'י.[6] הוא עבר חקירה בשה-ג'יאג'וואנג. שמו הפוליטי נוקה ב-1974, כיהן במשרד המחקר הפוליטי של מועצת המדינה תחת דנג שיאופינג.[6]
כשהמפלגה הקומוניסטית של סין בתקופה שלאחר מות מאו הפכה מעט יותר ליברלית ואימצה רפורמות כלכליות מוכוונות שוק חופשי, דנג הפך לאחד ממבקריה הבוטים ביותר. בעוד דנג ליצ'ון לא אהב קנאות פוליטית מתקופת מאו ומדיניות קולקטיביזציה כפרית והיה תומך של דנג שיאופינג בימים האחרונים של מהפכת התרבות, הוא האמין שהמפלגה תחת דנג שיאופינג התרחקה מדי מהאידיאלים המרקסיסטיים-לניסטיים האורתודוקסיים וניסה להדק את השליטה על האידאולוגיה.
בשנת 1975, דנג ליצ'ון הוצב כחבר בכיר במשרד לחקר המפלגה, ולאחר מכן משרד המחקר המדיני (קודמו של המשרד המרכזי לחקר מדיניות) במועצת המדינה, יחד עם הו צ'אומו (אנ'), יו גואנגיואן (אנ'), וו לנגשי, הו שנג (אנ'), שיונג פו ולי שין. "כאשר דנג שיאופינג חזר לשלטון ב-1977, דנג ליצ'ון הצטרף אליו וניסח כמה מהנאומים של דנג שיאופינג."[6] מאוחר יותר קיבל דנג על עצמו שורה של תפקידים אשר חיזקו את תפקידו כתאורטיקן מוביל של המפלגה הקומוניסטית של סין בעידן שאחרי מאו, כולל ראש המשרד לחקר המדיניות של המזכירות המרכזית משנת 1979. דנג ליצ'ון היה סגן נשיא האקדמיה הסינית למדעי החברה בין 1978 ל-1980.[2] בתפקידים אלה, דנג "סיפק משאבים מכריעים להקמת הקבוצה לפיתוח הכפר."[7]
דנג גייס התנגדות פנימית לרפורמות ליברליות בתחילת שנות ה-80 באמצעות תפקידו כראש התעמולה והאידאולוגיה[1]. בתוך המעגל של האינטליגנציה מתקופת דנג, דנג מוכר לדובר השמאל השמרני, ביריבות עזה עם יו גואנגיואן בעל הנפש הליברלית יותר, שניסח את נאום המליאה השלישית של דנג שיאופינג בנושא רפורמה ופתיחה, ונציג בולט בעל בריתו של הו יאובנג (אנ'). כתוצאה מההתערבויות של דנג ליצ'ון, בזמן חבלי הרגולציה והשליטה הממשלתית שוחררו והממשלה החלה לחזר אחרי השקעות זרות, מובילי הקו האידאולוגי השמרני במדינה המשיך לשמור על טון שמרני, במיוחד בזהירותו לאמץ רעיונות בסגנון מערבי.
הוא היה ראש מחלקת התעמולה של המפלגה הקומוניסטית הסינית מ-1982 עד 1985. דנג תואר כ"איש הגרזן העיקרי של השמרנים" במהלך הקמפיין נגד הזיהום הרוחני של 1983 (אנ'), על פי הדיווחים נובע מאנטיפתיה שלו למזכיר הכללי הו יאובאנג, הרפורמיסט המוביל של המפלגה באותה תקופה.[8] כוחות שמרניים החלו להשתלט על המפלגה בסוף שנות ה-80, ובעקבות מה שאופיין כטיפול שגוי של הו יאובאנג במחאות הסטודנטים ב-1986 (אנ'), הו נאלץ להתפטר מתפקידו כמזכיר כללי. דנג ליצ'ון היה גורם מרכזי בהדחתו של הו ב-1987.[2]
לאחר שהודח מהשלטון, דנג ליצ'ון הוכרז כיורש פוטנציאלי של הו לתפקיד המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית. מועמדותו של דנג נתמכה על ידי גורמים שמרנים כמו צ'ן יון ולי שייניין, כמו גם פטרונו לשעבר וואנג ג'ן. עם זאת, דנג שיאופינג, שהיה המנהיג העליון של סין באותה תקופה, חשש מהעמדה הבלתי מתפשרת של דנג ליצ'ון בנושאים אידאולוגיים. בן חסותו הראשי של דנג שיאופינג, ז'או זיאנג (אנ'), שכיהן אז כראש הממשלה, התנגד בתוקף לכניסתו של דנג ליצ'ון לתפקיד העליון של המפלגה.[9] ואכן, ג'או, שבהתחלה לא שש להיות מזכיר כללי, ציין מאוחר יותר כי החשש מאדם קשיח אידאולוגי כמו דנג ליצ'ון שיקבל את התפקיד גרם לו (ג'או) להיות נחוש יותר לקחת על עצמו את התפקיד. עם זאת, בעסקאות שנרקמו במסדרונות השלטון, דנג שיאופינג נעתר לתומכיו השמרנים של דנג ליצ'ון בכך שהציע לדנג הצעיר מושב בפוליטביורו כדי "לפתוח ערוץ שיאפשר לו להביע את דעותיו", כל עוד דנג ליצ'ון ויתר על השליטה בתחום האידאולוגי.[9]
^Richard Baum. "The Road to Tiananmen." In The Politics of China: The Eras of Mao and Deng. (second edition) (Cambridge University Press: 1997), p 358.
