דוד פרנקפורטר נולד בעיירה דארובאר בקרואטיה של היום, אז בתחומי האימפריה האוסטרו-הונגרית, למשה פרנקפורטר, שכיהן כרב ראשי בקהילה ולרבקה. בגיל 22 דוד החל ללמוד רפואת שיניים בלייפציג; ב-1931 המשיך את לימודיו בפרנקפורט בגרמניה. משם ברח בסתיו 1933 לברן, לאחר שמקומו במעבדה סומן במגן דוד והוא הרגיש שהטבעת מתהדקת סביב צווארו. בשנת 1934 שב לבקר את דודו בפרנקפורט, הרב סלומון פרנקפורטר, וחזה במו עיניו כיצד אנטישמים גרמנים התעללו בו.
ההתנקשות
ב-4 בפברואר1936 הגיע לביתו של וילהלם גוסטלוף, מייסד התנועה הנאצית בשווייץ, בעיירת הקייט דאבוס וירה בו 5 יריות מאקדחו שגרמו למותו.
גוסטלוף, גרמני יליד שוורין, שמונה בידי מחלקת פעילות החו"ל של המפלגה הנאצית לתפקיד המנהיג הארצי (Landesgruppenleiter), לאחר שהצליח להשביע מעל 5,000 אזרחים שווייצריים כנאמני הרייך השלישי, עשה נפשות לרעיון שעל שווייץ לחבור לגרמניה והיה אחראי להפיכת דאבוס למרכז הנאציזם בשווייץ. כבר באמצע שנת 1935 ניסו הרשויות השווייצריות לגרשו על רקע פעילותו החתרנית ואילו הנאצים ניסו להעניק לו מעמד של נספח דיפלומטי, כדי למנוע את גירושו.
לאחר הרצח הסגיר פרנקפורטר עצמו לידי המשטרה המקומית. משפטו נפתח בדצמבר 1936; בציבור ובקרב היהודים הדעות על מעשה הרצח היו חלוקות. חלק מהציבור אהד אותו בשל העובדה שגוסטלוף היה נטע זר וגורם חתרני. רבים, ביניהם גם אביו של דוד, גינו את הרצח כסותר ערכים יהודיים בסיסיים. שלטונות שווייץ, שהיו תחת צל הטרור של הנאצים שנשפו בעורפם, שפטוהו בחומרה וניסו להציג את ההתנקשות כמעשה פלילי גרידא ללא ההקשר הנאצי. התובע ד"ר פרידריך בריגר הסתייע אף בעורך הדין הנאצי פרידריך גרים (Grimm) - מאנשיו של שר התעמולה הנאצי גבלס - שייצג את אשתו של גוסטלוף. סנגורו של פרנקפורטר היה ד"ר קורטי (Curti) שהסתייע בעו"ד יהודי צעיר בשם ד"ר פייט וילר. בית המשפט הטיל על פרנקפורטר שמונה עשרה שנות מאסר, שלילת זכויות אזרח וגירוש לצמיתות משווייץ לאחר ריצוי עונשו.
דוד פרנקפורטר נפטר ב-1982. על שמו קרויים רחוב בעיר פתח תקווה וגן ציבורי ברמת גן.
בעקבות ההתנקשות
דוד פרנקפורטר הוציא ספר בשם "נקם", שבו הוא מתעד את סיפורו, ומה שהוביל אותו למעשה, ובו כתב בין היתר את הדברים הבאים:
"נכנסה שנת 1933, היא שנת הפורענות בגרמניה. מרעידים ישבו היהודים אל מקלטי-הרדיו ומנו מספר לקולות הנאצים בבחירות... ההמונים הוכו בשגעון, התזזית יצאה בחינגה בראש חוצות. מיסקרים ותהלוכות, דגלים ומוזיקה של פח השתררו בחיי עם הגרמנים. חרדים שוטטו היהודים, בעצם מחול מכשפות זה של היממון חושים, לפני חומות עיר מולדתם שהייתה להם לעיר נכר. חפץ אחד בלבד היה בלבם – החבא אל הכלים, הרכן ראש ועמוד אי כה בסערה. "תבשיל, לא הרי בישולו כהרי אכילתו", הייתה אימרת-הקסם שלהם, קצרת הראות, אשר החזיקו בה כהחזק ב"אני מאמין". לא יכולתי לרדת לסופה של עמדה סבילה ומוגה זו, שעל כל בזיון ועלבון, על כל מאסר וחבישה במחנה ריכוז הייתה תשובתה – שתיקה ואפס מעשה".
פרופ' מאיר שוורץ, מנהל "בית אשכנז" לחקר השואה בגרמניה, משער כי רצח זה היה בין הגורמים החשובים ששווייץ לא נכבשה על ידי הגרמנים ולא היה "אנשלוס", כמו באוסטריה, וכך ניצלו כנראה, כ-20,000 מיהודי שווייץ מכליה. עוד הוא משער כי ההתנקשות בגוסטלוף וחוסר התגובה שבאה בעקבותיה, היוו מקור השראה להרשל גרינשפן, כמעט שלוש שנים אחרי, לבצע את ההתנקשות שלו, התנקשות שהיוותה עילה לפוגרוםליל הבדולח.
אוניית נוסעים גדולה שנבנתה בגרמניה, נקראה על שמו של וילהלם גוסטלוף. בשלהי מלחמת העולם השנייה ב-1945 טובעה אונייה זו בים הצפוני משלוש פצצות טורפדו מהצוללת הרוסיתS-13, בעת שהיו בה קרוב ל-10000 פליטים אזרחיים גרמניים, כמו גם חיילי וורמאכט על ציודם. אירוע זה נחשב לאסון הימי הגדול ביותר בעת החדשה. בגלל אסון אוניית וילהלם גוסטלוף, הונצח שמו של מנהיג נאצי זה. בספר "בהילוך של סרטן" של הסופר הגרמני גינטר גראס, שב-2006 נחשף כי שירת בואפן אס אס, ההתנקשות בגוסטלוף וטיבוע האונייה שנשאה את שמו מהוות ציר מרכזי. את הדרך בה הוצגו הדברים יש הרואים כמעוותת את האירועים.
לקריאה נוספת
אמיל לודוויג, רצח בדאבוס, יצא לאור בשנת 1936 באמסטרדם. תורגם לאנגלית באותה שנה בהוצאת ויקינג, בשם The Davos Murder. לא הופיע בתרגום עברי.
