גרין הקליט בעיקר עבור חברת התקליטים בלו נוט גם כמנהיג וגם כנגן ליווי. וניגן במגוון סגנונות כגון ההארד בופ, ג'אז נשמה, ביבופ, וג'אז לטיני - לאורך כל הקריירה שלו. המבקרים מייקל ארלוויין ורון ווין כתבו: "נגן מוערך מאוד במהלך חייו. גרנט גרין הוא אחד מגיבורי הג'אז הגדולים והבלתי מושמעים. הנגינה של גרין מזוהה מיד - אולי יותר מכל גיטריסט אחר."[2] המבקר דייב האנטר תיאר את הצליל שלו כ"מתוח, רופף, מעט בלוזי ובהחלט גרובי".[3] פעמים רבות הופיע גרין כחלק משלישיית ג'אז בתוספת אורגן ומתופף.
מלבד הגיטריסט צ'ארלי כריסטיאן, חלק ניכר מההשפעות על גרין היו נגני סקסופון, ובמיוחד צ'ארלי פארקר, ומכאן סגנון הנגינה שלו הייתה כמעט אך ורק ליניארית ולא אקורדית. לפיכך, לעיתים נדירות הוא ניגן גיטרת קצב אלא רק כשהוא ליווה אלבומים שהובלו על ידי מוזיקאים אחרים.[4] הפשטות והנגישות של הנגינה של גרין, נבעו מניסיונו המוקדם בנגינת קצב ובלוז, ואף על פי שבשיאו הוא שילב סגנון זה עם בי בופ, הוא היה למעשה בבסיסו גיטריסט בלוז וחזר לנגן בסגנון זה בלבד בשלהי הקריירה שלו.[5]
הוא ניגן לראשונה בסגנון בוגי ווגי לפני שעבר לג'אז. ההקלטות הראשונות שלו בסנט לואיס היו בשיתוף עם הסקסופוניסט טנור ג'ימי פורסט. המתופף בלהקה הזו היה אלווין ג'ונס, לימים חלק מחטיבת הקצב של נגן הסקסופון ג'ון קולטריין. גרין הקליט עם אלווין שוב בתחילת שנות ה-60. לו דונלדסון גילה אותו מנגן בבר בסנט לואיס. ולאחר שהם הופיעו יחדיו גרין, מצא עצמו בניו-יורק של סוף שנות ה-50.
לו דונלדסון הציג את גרין בפני אלפרד ליאון מבעלי חברת התקליטים בלו נוט. ליאון התרשם מאוד מנגינתו ובמקום לשבץ את גרין כנגן מלווה, הוא הפך אותו מיד לנגן ראשי. עם זאת, בגלל הבוסריות של גרין, אותה הקלטה ראשונית שוחררה רק בשנת 2001 First session.[7][8]
למרות גניזתה של ההקלטה הראשונה שלו, גרין הפך לאומן המוקלט ביותר בבלו נוט. אלבומו הראשון של גרין כמנהיג היה Grant's First Stand. ומיד אחריו שוחררו שלושה אלבומים נוספים ברצף.
גרנט נבחר לתואר הכוכב החדש בסקר מבקרי דאון ביט, בשנת 1962. לעיתים קרובות הוא הופיע לצד המוזיקאים החשובים האחרים ב- Blue Note כגון האנק מובלי, אייק קוויבק, סטנלי טרנטרין והאורגניסט לארי יאנג.
Sunday Mornin ', The Latin Bit ו-Feelin' the Spirit - כולם אלבומי קונספט, כאשר כל אחד מהם מייצג סגנון מוזיקלי שונה: גוספל, ג'אז לטיני וספיריטואלז בהתאמה. בתקופה זו גרנט שילב הצלחה אומנותית עם הצלחה מסחרית שהומחשה באלבום המוערך שלו. Idle Moments[9] בו מנגנים ג'ו הנדרסון ו-בובי האצ'רסון, ו-Solid[10] שני האלבומים הללו מתוארים על ידי מבקרי ג'אז מקצועיים כמו שתי ההקלטות הטובות ביותר של גרין.
בשנת 1966 עזב גרין את בלו נוט והקליט עבור חברות תקליטים אחרות, כולל ורב רקורדס. בשנים 1967 עד 1969 גרין לא היה פעיל בגלל בעיות אישיות והתדרדרות בריאותית עקב התמכרותו הממושכת להירואין. בשנת 1969 חזר גרין עם להקה חדשה שניגנה בהשפעות של פאנק. הקלטותיו מתקופה זו כוללות את Green Is Beautiful המצליח מבחינה מסחרית ואת הפסקול לסרט The Final Comedown.
גרין עזב את בלו נוט שוב ב-1974 וההקלטות שהקליט עבור חברות אחרות היו שנויות במחלוקת: יש הרואים בו כחלוץ האסיד ג'אז (הקלטותיו המאוחרות נדגמו על ידי אמנים כגון US3, A Tribe Called Quest ו-פאבליק אנמי),[11] בעוד שאחרים חשבו שאלבומים אלו מיותרים וללא ערך אומנותי.
גרין שהה חלק ניכר משנת 1978 בבית החולים, ובניגוד לעצת רופאיו, חזר להופיע בדרכים על מנת להתפרנס. בעודו בניו יורק כשהוא מוזמן לנגן בטקס האירוסין של ג'ורג' בנסון, הוא התמוטט במכוניתו מהתקף לב ומת ב -31 בינואר 1979. הוא נקבר בבית העלמין בגרינווד בעיר הולדתו סנט לואיס, שבמיזורי, והשאיר אחריו שישה ילדים.
מאז מותו של גרין, הוא קיבל הערכה מחודשת וקיימים היום הרבה אוספים שמאגדים את יצירתו לאורך כל שלבי הקריירה המגוונת שלו.
^"To hear [Grant] comp [i.e., play rhythm guitar] behind a soloist you have to check his sideman dates..." Sharony Andrews Green (1999), Grant Green: Rediscovering the Forgotten Genius of Jazz Guitar, Backbeat Books/Hal Leonard, p. 224.
^Andrew Waggoner, New Grove Dictionary of Jazz. ISBN 0-333-63231-1
.svg){kind=logo}
