הנהר גרין (באנגלית: Green River) הוא היובל הגדול ביותר של נהר הקולורדו שבמערב ארצות הברית. אגן הניקוז שלו משתרע על חלקים מהמדינותויומינג, יוטה וקולורדו, ובסך הכול 124,578 קמ"ר. מוצא הנהר ברכס וינד ריוור (Wind River Mountains) בוויומינג, והוא זורם לאורך 1,175 ק"מ, דרך ויומינג ויוטה במרבית מסלולו, למעט קטע בן כ-65 קילומטרים במערב קולורדו. מרבית המסלול של הנהר היא ברמת קולורדו ודרך כמה מהקניונים המרהיבים ביותר בארצות הברית. ספיקתו הממוצעת, 173 מ"ק לשנייה, קטנה במעט מספיקתו של נהר הקולורדו בנקודה שבה הם מתמזגים, אבל בדרך כלל הוא נושא במימיו יותר סחף.
תיאור
חלקו העליון של הנהר גרין בוויומינגהנהר גרין זורם דרך קניון הר ספליט לפני שהוא נפרד מהמונומנט הלאומי דינוזאור בנתיב מתפתל לרוחב מישור נרחב המושקה בהצפה
מוצא הנהר במערב ויומינג במערב מחוזסבלט (Sublette County) בצד המערבי של קו פרשת המים של אמריקה ביער הלאומי ברידג'ר-טיטון (Bridger-Teton National Forest) ברכס וינד ריוור. הוא זורם דרומה דרך מחוז סבלט ומערב ויומינג באזור המכונה "עמק נהר גרין העליון", ומשם הוא פונה לדרום-מערב. במערב מחוז סוויווטרנשפך אליו הנהר "ביג סנדי ריוור" (Big Sandy River). בעיירה לה בארג' (La Barge), הוא זורם לתוך מאגר פונטנלה (Fontenelle Reservoir), אותו יוצר סכר פונטנלה. מתחת לסכר זורם הנהר לתוך ערבת גבעות המכוסות שיחי מרווה רפואית שבה הוא חוצה את נתיבי ההגירה ההיסטוריים שביל אורגון, שביל קליפורניה ושביל המורמונים ואז שוב דרומה עד שהוא זורם מעבר לעיירה גרין ריוור ולתוך מאגר נקיק פליימינג (Flaming Gorge Reservoir) בדרום מערב ויומינג, שנוצר על ידי סכר נקיק פליימינג (Flaming Gorge Dam) בצפון מזרח יוטה. לפני יצירת המאגר נשפך הנהר בלקס פורק (Blacks Fork) לתוך הנהר גרין דרומית לעיירה גרין ריוור. שפך הנהר בלקס פורק לתוך הנהר גרין שקוע כיום בתוך מימי המאגר.
דרומית לסכר זורם הנהר מזרחה, כשהוא יוצר לולאה סביב הקצה המזרחי של הרי יואינטה כשהוא חורג מיוטה לתוך צפון מערב קולורדו ודרך עמק פארק בראון (Browns Park) לפני שהוא פונה מערבה ואז דרומה דרך המונומנט הלאומי דינוזאור. באתר זה הוא עובר דרך קניון לודור (המוכר גם כ"שערי לודור"), ואז מצטרף אליו הנהר ימפה (Yampa River) באתר המכונה סלע "ספינת הקיטור" (Steamboat Rock). הוא פונה מערבה בחזרה ליוטה לאורך הקצה הדרומי של הרי יואינטה בקניון המערבולת (Whirlpool Canyon). ביוטה הוא מתפתל לדרום מערב לרוחב רמת ימפה (Yampa Plateau) דרך שמורת אינדיאנים יואינטה ויוראי (Uintah and Ouray Indian Reservation) ושמורת חיות הבר הלאומית יוראי (Ouray National Wildlife Refuge). 3.5 קילומטרים דרומית ליישוב יוראי נשפך אליו הנהר דושאן (Duchesne River), ואחרי כ-5 קילומטרים נוספים, הנהר וייט. 15 קילומטרים נוספים במורד הנהר נשפך אליו הנהר וילו (Willow River).
מפגש הנהרות גרין (למעלה בצד ימין) וקולורדו (למטה מימין)
דרומית לרמת ימפה נשפך אליו פלג ניין מייל (Nine Mile Creek), ואז הנהר נכנס לצוקי רואן (Roan Cliffs) וזורם דרומה דרך קניון דסולשיין (Desolation Canyon) והקניון האפור (Gray Canyon) שאורכם הכללי קרוב ל-200 קילומטרים. בקניון האפור נשפך אליו הנהר פרייס (Price River). דרומית לקניון הוא עובר בעיירה גרין ריוור (הפעם ביוטה) ואז מצטרף אליו הנהר סן רפאל (San Rafael River) בדרום מחוזאמרי (Emery County). במזרח מחוז ויין (Wayne County) הוא מתפתל בפארק הלאומי קניונלנדס שבו הוא מגיע לסוף דרכו כשהוא מתמזג עם נהר הקולורדו.
סכר נקיק פליימינג ביוטה הוא מקור מים משמעותי להשקיה ולתעשיית המכרות, כמו גם לאנרגיה הידרואלקטרית. בבניית הסכר הוחל בשנות ה-50 של המאה ה-20 והוא הושלם ב-1963. הוא היה נתון להתנגדות עזה של שומרי איכות הסביבה. במקור היה הסכר אמור להיבנות בקניון המערבולת, אך ארגוני שמירת איכות הסביבה הסכימו להקמת סכר נקיק פליימינג בתמורה לעצירת המיזם בקניון המערבולת. מועדון סיירה, אחד מארגוני שמירת הסביבה הוותיקים והידועים ביותר, איבד את הזכות לפטור ממסים, שניתנה לו כארגון א-פוליטי, עקב ההתנגדות שארגן להקמת הסכר.
הנהר גרין הוא נהר רחב ועמוק שהזרם בו עז. רוחבו נע בין 30 ל-100 מטרים בחלקו העליון ומ-100 מטרים עד קרוב ל-500 מטרים בחלקו התחתון, ועומקו נע בין מטר ל-15 מטרים. ניתן לשוט בנהר לכל אורכו בסירות קטנות ובספינות מנוע במעלה הזרם עד סכר נקיק פליימינג. באזור שבו חוצה אותו שביל אורגון רוחבו כ-150 מטרים ועומקו כ-6 מטרים בזרם רגיל.
הממצאים הארכאולוגיים מעידים שקניוני המשנה והאזורים המוגנים בעמק הנהר היוו בית לתושבים מתרבות פרימונט ששגשגה בין המאה ה-7 למאה ה-13. תושבים אלו היו נוודים למחצה שחיו בבתים שבחלקם היו חפורים באדמה וידועים בעיקר מאמנות הסלע שהותירו אחריהם על קירות הקניונים ובמחסות סלעים.
במאות השנים שבאו אחר-כך שימש אגן הנהר בית לאינדיאנים מעמי השושוני והיוט, שניהם ציידים נוודים. השושוני ישבו בעמק הנהר צפונית להרי יואינטה, והיוטה שכנו מדרום להרים אלו. שמורת האינדיאנים הנוכחית של היוטה היא באגן יואינטה. השושוני כינו את הנהר "סיידס-קיי-דיי-אגי" (מתועתק כ-Seeds-kee-dee-Agie), שפירושו "נהר שכווי הערבות" ("Prairie Hen River").
ב-1776 יצאה משלחת בראשות האבות הפרנציסקנים הספרדיםפרנסיסקו אטנסיו דומינגס וסילבסטרה ולס דה אסקלנטה מסנטה פה שבניו מקסיקו במטרה להגיע לקליפורניה. המשלחת, שלא הגיעה בסופו של דבר למטרתה, חצתה את הנהר בסמוך למקום בו שוכן היישוב הקטן ג'נסן (Jensen) ביוטה, והם כינו את הנהר על שם קדוש נוצרי איטלקי "ריו דה סן בואנוונטורה" (Rio de San Buenaventura). שרטט המפות של המשלחת, הקפטן ברנרדו מיירה אי פאצ'קו (Bernardo Miera y Pacheco), ציין בטעות שהנהר זרם לדרום-מערב לתוך האגם הקרוי כיום אגם סווייר (Sevier Lake). מאוחר יותר הרחיבו קרטוגרפים את השגיאה, כשהם משרטטים את הנהר בואנוונטורה כאילו הוא זורם ישירות לאוקיינוס השקט, או כאילו הוא נשפך לימת המלח הגדולה. שנים אחר-כך אימצו חוקרי ארצות ספרדים ומקסיקנים את השם "ריו ורדה" (Rio Verde), כלומר "נהר ירוק", שהתגלגל אחר-כך לשמו הזהה באנגלית Green River. לא ידוע מתי בדיוק החלו הספרדים להשתמש בשם זה ומדוע. הסברים על מקור השם "ירוק" כוללים את ההשערות כי מקור השם בצבע המים (למרות שצבע המים הוא בדרך כלל אדמדם כמו נהר הקולורדו), צבע אבן סבון לאורך הגדות, צבע הצמחייה, ושם של צייד פרוות.[1] וילסון האנט (Wilson Hunt) מחברת הפרוות הפסיפית (Pacific Fur Company) של ג'ון ג'ייקוב אסטור קרא לנהר ב-1811 "הנהר הספרדי".[2] בתקופה זו היה ברור לציידי הפרוות שהמפה של מיירה (אלו שראו אותה) שגויה, כשהם למדו מהאינדיאנים שהנהר גרין נשפך לקולורדו הממשיך למפרץ קליפורניה. כשהצייד וחוקר הארצות ג'דדיה סמית (Jedediah Smith; 1831-1799) הגיע לחלקו התחתון של הקולורדו ב-1826 הוא קרא לו בתחילה סקידסקידי, השם הנפוץ של הנהר גרין/קולורדו בין ציידי הפרוות. בתקופת משלחתו של בנג'מין בונוויל (Benjamin Louis Eulalie de Bonneville 1878-1796) ב-1832 השתמשו חליפות בשמות "סידס-קי-די", "נהר ספרדי", "נהר ירוק" ואפילו "נהר הקולורדו".
אף שהיה ידוע שהנהר גרין נשפך לקולורדו, לא היה ידוע המסלול המדויק. המפה של מיירה הראתה שהנהר קולורדו מתפצל לשני נהרות ראשיים – הנאווחו (סן חואן) והסאגואנאנס (Zaguananas). היא הראתה שהסאגואנאנס מתפצל לארבעה נהרות, כולל הנהרות דולורס ורפאל (Rafael). האחרון מושווה ביומן של אסקלנטה לקולורדו על פי המידע מהילידים. מפה מ-1847 משנה את המסלול של הרפאל כלפי צפון ומכנה אותו הנהר גרין. עברו כמה שנים מאז עד שאותרה נקודת המפגש הנכונה בין הנהר גרין לקולורדו.
בתחילת המאה ה-19 היה חלקו העליון של הנהר בוויומינג חלק מחבל הארץ הנתון במחלוקת בין האמריקנים שכינו אותו ארץ אורגון (Oregon Country) ובין הבריטים שקראו לו מחוז קולומביה (Columbia District). החל מ-1819 סיירו באזור ציידי פרוות, דוגמת דונלד מקנזי (Donald Mackenzie; 1851-1783), שנשלחו מטעם חברות הפרוות הבריטיות חברת צפון מערב (North West Company) וחברת מפרץ הדסון. ב-1825 הפליגה חבורת חוקרי ארצות אמריקנים בראשות ויליאם אשלי (William Ashley) במורד הנהר מצפון הרי יואינטה ועד לשפך הנהר וייט. במהלך העשורים הבאים החלו ציידי פרוות לחרוף בעמק הנהר יותר ויותר, כשתחנות מסחר הוקמו בשפך הנהר וייט בסמך לוייטרוקס (Whiterocks) ביוטה ופארק בראון בקולורדו. "נקודת המפגש במעלה הנהר גרין" (Upper Green River Rendezvous Site) בסמוך לפיינדייל (Pinedale) בוויומינג הייתה אתר פופולרי במהלך שנות ה-20 וה-30 של המאה ה-19 לקיום הירידים השנתיים המכונים מפגשי הרי הרוקי (Rocky Mountain Rendezvous), שבהם סחרו ציידי הפרוות עם סוחרי הפרוות. תקופות השיא של ירידים אלו היו בשנות ה-30 של המאה ה-19 והשתתפו בהם כ-450 עד 500 ציידי פרוות.
האזור נחקר על ידי ג'ון פרימונט במהלך כמה משלחות מחקר שעמד בראשן בשנות ה-40 של המאה ה-19. פרימונט תיקן את השגיאה הקרטוגרפית של מיירה, וקבע בוודאות שהנהר לא נשפך לימת המלח הגדולה. ב-1869 נסקר הנהר ומופה על ידי ג'ון וסלי פאוול כחלק מהמשלחת הראשונה מבין שתיים שארגן לאזור. מרבית השמות העכשוויים של הקניונים, תוואי הנוף הבולטים והאשדות לאורך הנהר נקבעו על ידי פאוול ואנשיו במהלך שני המסעות שלו, ב-1869 וב-1871.
בין שנות ה-40 לשנות ה-60 של המאה ה-19 עשו מאות אלפי מהגרים את דרכם מערבה לאורך מסלולי ההגירה של שביל אורגון, שביל קליפורניה ושביל המורמונים. כמעט כל מסלולי ההגירה היו צריכים לחצות את הנהר גרין בנקודה כלשהי. הדרך העיקרית חצתה את הנהר בסמוך לשפך הנהר ביג סנדי ריוור בוויומינג. הנהר רחב ועמוק מדי מכדי לצלוח אותו ברגל, והוא הנהר הרחב והמסוכן ביותר אותו חוצה שביל אורגון. מסיבה זו פעלו מעבורות בחלק זה של הנהר. באתר החצייה הראשי פעלו מעבורת לומבארד (Lombard) ומעבורת רובינזון (Robinson), וצפונה משם פעלו מעבורות מורמון (Mormon), מאונטיין מאן (Mountain Man) וניימס היל (Names Hill) שהיו פופולריות בין המהגרים שהשתמשו בקיצור הדרך המכונה סבלט-גרינווד קאטאוף (Sublette-Greenwood cutoff).
התיישבות הקבע הראשונה בעמק הנהר נוסדה ב-1878 בוורנל ביוטה על ידי קבוצת מורמונים שבראשם עמד ג'רמיה האץ' (Jeremiah Hatch). היישוב שרד את מגפת הדיפתריה בחורף הראשון, כמו גם את הבהלה שנגרמה בשל טבח מיקר (Meeker Massacre) בקולורדו.[3] העיירה היא כיום הגדולה ביותר בעמק הנהר גרין.
מעמדו הרשמי של הנהר גרין כיובל של נהר הקולורדו התקבל בעיקר מסיבות פוליטיות. בעבר היה קרוי בשם קולורדו רק קטע הנהר החל מהתמזגות שני הנהרות, והנהר שמעל למפגש הנהר הקרוי כיום אף הוא נהר הקולורדו היה ידוע כנהר גרנד (Grand River). ב-1921 עתר אדוארד טיילור (Edward T. Taylor), איש הקונגרס מטעם מדינת קולורדו לוועדת האנרגיה והמסחר (Committee on Energy and Commerce) בבית הנבחרים של ארצות הברית בבקשה לשנות את שם הנהר גרנד לנהר קולורדו. שינוי השם התקבל רשמית ב-25 ביולי 1921 בהחלטה משותפת לקונגרס ולסנאט (החלטה מספר 460 של הקונגרס ה-66 של ארצות הברית), למרות התנגדות הנציגים מויומינג ומיוטה וכן מסוכנות הסקר הגאולוגי של ארצות הברית שציינו את העובדה שאגן הניקוז של הנהר גרין גדול בהרבה מאגן הניקוז של הנהר גרנד, אף שספיקתו של הגרנד במפגשו עם הנהר גרין גדולה יותר.[4]
מרבית האדמות בעמק היא כיום רכוש הממשל הפדרלי ובפיקוחו. שטחים בידיים פרטיות מוגבלים בדרך כלל לשוליים. עד שנות ה-40 של המאה ה-20 הייתה כלכלת העמק מבוססת בעיקר על חוות. בעשרות השנים האחרונות הפכה התיירות לענף הכלכלי השולט באזור.
נפט - נפט נתגלה לראשונה בעמק הנהר גרין לאחר מלחמת העולם השנייה בשדה עמק אשלי (Ashley Valley Field), כ-15 קילומטרים דרומית מזרחית לוורנל.[5] גילוי הנפט הוביל להפקת נפט וגז טבעי באזור. הנפט בשדה עמק אשלי מופק מאבן חול המכונה "אבן חול ובר" (Weber Sandstone) מתת-התורקרבון פנסילבני[6] נכון ל-2013 עדיין מפעילה חברת הנפט אקוויטי (Equity Oil Company) 17 בארות בשדה. כיוון שכמות הנפט הולכת ופוחתת שוקלת החברה להזריק פחמן דו-חמצני לתוך המאגר על מנת להגביר את קצב הזרימה של הנפט.[7] תצורת הנהר גרין (Green River Formation) היא תצורה מהאאוקן שנוצרה בתחתית אגמים במשך כשישה מיליון שנים ונחשפה בשלושה מקומות לאורך הנהר גרין. ב-2005 נתגלתה בתצורה זו העתודה הגדולה ביותר בעולם של פצלי שמן הנקראים גם אבן ביטומנית, סלע משקע עשיר בחומר אורגני המכונה "קרוגן". מסלעים אלה ניתן להפיק אנרגיה על ידי שריפתם בתנורים מיוחדים, או דלק נוזלי באמצעות חימום או מיצוי כימי. דלק זה מקביל בתכונותיו לתזקיקי נפט גולמי. תהליך כריית פצלי השמן זול, אך איכותם כחומר גלם להפקת אנרגיה נמוכה. מקור אנרגיה זה נחשב לנחות ביחס לסוגים אחרים של דלק מאובנים. פיתוחים טכנולוגיים חדשים, דוגמת טכנולוגיית המיצוי התת-קרקעית, מאפשרים הפקת פצלי שמן בתוך האדמה, ללא כרייתם ושריפתם. גם לאחר פיתוח הטכנולוגיות החדשות להפקת פצלי שמן, יחס האנרגיה המוחזרת על אנרגיה מושקעת של פצלי שמן הוא נמוך מאוד בהשוואה לנפט קונבנציונלי, והוא עומד על כ-1.5:1, בהשוואה ליחס של כ-20:1 בנפט קונבנציונלי. מעריכים את כמות הנפט הפוטנציאלית בתצורת נהר גרין בין 500 מיליארד ל-1.1 טריליון חביות נפט,[8] אבל עלות הפקת הנפט מפצלי השמן כיום עלולה להיות יקרה יותר מהמחיר שיגבה עבורו, כשתהליך ההפקה פוגע קשות בסביבה.[9]
נתרן פחמתי – אגן הנהר גרין מכיל את המרבץ הידוע הגדול ביותר בעולם של המינרל טרונה (Na3(CO3)(HCO3)•2H2O), הצורה הטבעית של נתרן פחמתי.[10] כריית הטרונה מעורקים בעומקים של 300 ו-500 מטרים היא פעילות תעשייתית עיקרית באזור זה, שבה מועסקים כ-2,000 עובדים בארבעה מכרות. כריית הנתרן הפחמתי בארצות הברית זולה יותר מאשר הפקתו בצורה מלאכותית בתהליך סולווה, השיטה הנפוצה בעולם לייצור נתרן פחמתי.
אורניום – מופק בכמה מקומות לאורך הנהר.[11] תל של סייגים רדיואקטיביים ממכרות אלו נערם במפעל אורניום נטוש ליד העיירה גרין ריוור.[12]
