אגילר הייתה בתם הבכורה של עמנואל ושרה אגילר. לזוג היו עוד שני בנים. אחיה, עמנואל, היה מלחין ומוזיקאי[4]. משפחתה ברחה מפני רדיפות האינקוויזיציה בפורטוגל במאה ה-18[5] והגיעה להאקני שבלונדון[4]. עמנואל אגילר היה פרנסוגבאי בית הכנסת הספרדי בלונדון והמשפחה הייתה מעורבת בחיי הקהילה בלונדון[2].
בילדותה חלתה אגילר במחלה שלא אובחנה, שגרמה לה להיות פגיעה למחלות נוספות במהלך חייה. החמורה שבהן הייתה חצבת. היא לקתה בפגיעה בעמוד השדרה שלה, ששיתקה את שריריה ואת ריאותיה ולבסוף גרמה למותה. בריאותה הרופפת לא מנעה ממנה לכתוב יומן החל מגיל שבע ולהשתתף בפעילות חברתית עם נערות בנות גילה[2]. על מנת לחזק את בריאותה, שהתה אגילר בחופי ים וביישובים כפריים באנגליה; שם למדה להתעניין בטבע ולאהוב אותו[6].
אגילר קיבלה חינוך ביתי. הוריה המשיכו את המסורת של העברת המורשת בעזרת סיפורים שבעל-פה, שהיו חלק ממורשת יהודי ספרד האנוסים. אביה העביר את מורשת יהדות איבריה וסיפורי אמה על האינקוויזיציה[7]. אמה קראה איתה בתנ"ך והעבירה מסורת שבעל-פה שהועברה בין אם לבת בקהילות האנוסים[6]. חוץ מן החינוך היהודי שקיבלה בבית התעניינה אגילר בחוויות דתיות נוצריות ונהגה לבקר בכנסיות פרוטסטנטיות[8]. החוקר גלצ'ינסקי מסביר את ביקוריה בכנסיות בהיעדר תרגום יהודי של התנ"ך לאנגלית, ובעניין שהיה לה בטקסטים יהודיים[9].
יצירות ספרותיות
בשנת 1828, כשהייתה בת שתים-עשרה, חלה אביה בשחפת והמשפחה עברה לעיירת חוף דרומית במחוז דבון. שם כתבה אגילר את יצירתה הראשונה, מחזה ששמו “Gustavus Vasa” גוסטב ואסה, מלך שוודיה. המחזה לא פורסם ואין תיעוד שלו[10]. ב־1835 אחיה נשלחו ללמוד והמשפחה עברה לברייטון, שם פרסמה אגילר בעילום שם את ספרה הראשון "זר הקסמים" (The Magic Wreath), אסופת שירים, שכל אחד מהם מרמז על פרח מסוים[6][2]. בגיל 15 החלה לכתוב רומן שעסק באינקוויזיציה בספרד, ונקרא "עמק הארזים" או "קדוש מעונה" (The Vale of Cedars; or, the Martyr). הספר נכתב בתגובה לאייבנהו של וולטר סקוט, ונדרשו לה ארבע שנים לכתיבתו[6]. הוא פורסם על ידי אמה ובעריכתה ב-1850, לאחר מותה ותורגם לגרמנית ופעמיים לעברית בשמות שונים[7]. בתקופה שכתבה את הרומן עברה אמה ניתוח והיא נדרשה לטפל בשני הוריה ולסייע בפרנסת המשפחה. היא החלה לכתוב לפרנסתה[2]. בשנים 1836–1837 החלה אגילר לכתוב על חשיבות האם במשפחה. היא תיארה את תפקידה של האישה בבית כאחראית על המשפחה וכמחנכת לערכים דתיים ומוסריים. הרומן הראשון נקרא "השפעת הבית" (Home Influence; A tale From Mothers and Daughters) והשני "גמולה של אם" (A Mother’s Recompense)[10]. "מחשבות על השבת" (Sabbath Thoughts) ו"קהילות קדושות" (Sacred Communings) היו אסופות של הגיגים דתיים, שבכמה מהם טענה אגילר בזכות תפילה משותפת עם נוצרים[11]. החיבורים הופיע רק לאחר מותה.
בשנת 1838, לבקשת אביה, תרגמה אגילר מצרפתית את חיבורו של האנוס יצחק אורוביו דה קסטרו, "בזכות ישראל" (Israel Defended). התרגום הודפס והופץ באופן פרטי[6][7]. זו הייתה תרומתה לדיון בנושא האמנציפציה[12].
רוח היהדות
ב-1840 חזרה המשפחה ללונדון ואגילר ביקשה לבסס את מעמדה הספרותי באנגליה ובארצות הברית ולסייע בפרנסת המשפחה. היא פנתה אל בנג'מין דיזראלי בבקשה שיבקש מאביו, איש הספרות יצחק ד'יזרעאלי, לקשר אותה להוצאת ספרים באנגליה, והלה אכן המליץ עליה להוצאת R. Groombridge and Sons שהוציאו לאור את רוב כתביה באנגליה. היא פנתה גם אל יצחק ליסר בארצות הברית, והוא הסכים לפרסם את ספר ההגות הראשון שלה, "רוח היהדות". כתב היד אבד בדרך לארצות הברית ואגילר נאלצה לכתוב אותו מחדש מתוך הטיוטות. הספר פורסם ב-1842[13][12]. לאחר שיצא הספר לאור התברר לאגילר שליסר הוסיף הערות שוליים והקדמה לספרה, ובה הסביר את המחלוקות בניהם. למרות ההערות עורר הספר עניין בקהילות יהודיות ונוצריות פרוטסטנטיות בשני צדי האוקיינוס[13].
"רוח היהדות" עסק בצרכיה הרוחניים של האישה ובייחוד של האישה היהודייה, ובחינוך יהודי. אגילר טענה שנשים צריכות להיות אחראיות על חינוך הילדים ולכן יש לתרגם את התנ"ך לאנגלית על מנת שיוכלו להשתמש בו כטקסט מרכזי לחינוך יהודי ולרוחניות. היא מתחה ביקורת על הממסד הרבני, שזנח את התנ"ך וקידש ספרים אחרים[14]. כשיצא הספר לאור הייתה העיתונות היהודית בתחילת דרכה. "רוח היהדות" היה הספר הראשון של אישה יהודייה שנכתבה עליו ביקורת ספרים. הספר פרסם אותה הן בקרב היהודים והן בקרב הנוצרים[3]. ב-1 באפריל 1842 כתב יעקב פרנקלין, עורך הירחון "קול יעקב", על הנראות והמעורבות של נשים בפעילות הציבורית והזהיר מפני הסכנה שברפורמות דתיות ואמנציפציה[12]. היו מי שטענו שאגילר פנתה למסורות כתיבה של נשים נוצריות ולא התייחסה לספרות הרבנית (שלא הייתה זמינה לה)[15]. אגילר כונתה גם יהודיה פרוטסטנטית[13].
"נשות ישראל" וחיבוריה האחרונים
ב־1845 פרסמה אגילר את הספר "נשות ישראל". זהו חיבור מקיף על נשים בולטות בתנ"ך, בתלמוד ובעת החדשה. בספרה טענה אגילר שראוי לנשים היהודיות להתחזק ביהדותן באמצעות מימוש עצמי רוחני ואינטלקטואלי[14]. היא כתבה את הספר כדי לעודד נשים יהודיות צעירות להיות גאות ביהדותן ובזהותן. אם ברומנים הראשונים וב"רוח היהדות" הדגישה אגילר את מקומה של האישה היהודייה במשפחה ובחינוך הילדים, ב"נשות ישראל" הדגישה את חשיבותה של ההתפתחות האישית של הנשים עצמן[16].
ב-1846 נפטר אביה ומצבה הבריאותי של אגילר הידרדר, אבל היא הוסיפה לכתוב במרץ[13]. באותה שנה פורסמה "הדת היהודית", סדרה של מכתבים בין אישה צעירה לזקנה, הצעירה הביעה את כוונתה להמיר את דתה, ואילו הזקנה עודדה אותה להישאר נאמנה לאמונתה[17]. הטקסט האחרון שכתבה אגילר, כחודשים שלפני מותה, תולדות היהודים באנגליה", הציע חזון רדיקלי ליחסים בין יהודים לנוצרים. אגילר דחתה את ההתבוללות וקראה לנוצרים האנגלים לערוך חשבון נפש קפדני[13]. היא שילבה בכתיבתה את ההיסטוריה הפרטית של משפחתה, שנמלטה האינקוויזיציה לאנגליה.
בקיץ 1847 נסעה אגילר אל אחיה עמנואל, שלמד מוזיקה בפרנקפורט. היא נפטרה ב-16 בספטמבר באותה שנה, בת 31 בלבד, ונקברה בבית העלמין היהודי בעיר[13].
השפעה
ספרייה של אגילר נכתבו ברוח היהדות, ולא פעם מתוך אזכור מאורעות בהיסטוריה היהודית ונושאים יהודיים, אבל ציבור הקוראים שלה היה בעיקר לא יהודי. קוראיה הנוצרים זכו להכיר את העולם היהודי מפי יהודייה ולא מאמצעות מתווכים נוצרים[18]. על פי גלצ'ינסקי, ספריה נמכרו במאות אלפי עותקים ומהדורות חדשות הודפסו 25 שנה לאחר מותה. סניף של הספרייה הציבורית של ניו יורק נקרא על שמה. ספר ילדים המבוסס על חייה ראה אור בשנות העשרים, והספר "נשות ישראל" ניתן כפרס בבתי ספר של יום ראשון בכנסיות באנגליה עד שנות החמישים[18].
בתור סופרת ומחנכת נודעה לאגילר השפעה רבה על נשים יהודיות ועל הקמתם של מוסדות נשים וקהילה ספרותית התומכת בהרחבת תפקידי הנשים בקהילות היהודיות[3]. כתביה הפולמוסיים, "נשות ישראל" ו"רוח היהדות", השפיעו על סופרים יהודים בולטים. יצחק לסר אמנם ערער על האותנטיות היהודית של אגילר בביקורתו על "רוח היהדות", אבל הוא קיבל את דעתה שיש צורך בתרגום לאנגלית של התנ"ך לטובת הנשים, והפיק את התרגום הראשון[3].
^Michael Galchinsky, The Origin of the Modern Jewish Woman Writer: Romance and Reform in Victorian England, Wayne State University Press, 1996, עמ' 144
^ 123Michael Galchinsky, The Origin of the Modern Jewish Woman Writer: Romance and Reform in Victorian England, Wayne State University Press, 1996, עמ' 138
