גִּנַּת חֶלְקוֹת קְהִלָּתִית, (בגרמנית: Schrebergärten, באנגלית: Allotment)[1] היא סוג של גינה קהילתית פרטית. זוהי חלקת אדמה המרוחקת ממקום מגוריהם של המשתמשים, אשר זמינה לגינון פרטי שאינו מסחרי, בעיקר לגידול צמחי מאכל. בדומה לגינה קהילתית, חלקות כאלה נוצרות על ידי חלוקת השטח החקלאי בין חלקות בודדות עד כמה מאות חלקות, אשר מוקצות ליחידים או למשפחות. חלקות אלו מעובדות בנפרד, בניגוד לגינה קהילתית אשר בה האזור כולו מטופל במשותף על ידי קבוצת אנשים. בעוד השייכות לגינה קהילתית במהותה וולונטארית ובעלת אופי מזדמן, הזכות להיות חבר בקהילת משתמשי גינת חלקות קהילתית מותנית בחוזה חכירה.[2] כאשר תחילת הפעילות של גינת החלקות הקהילתית מתוארכת למלחמת העולם הראשונה או השנייה, נהוג להשתמש במושג "גן ניצחון".
הגודל של החלקה מתאים בדרך כלל לצרכים של משפחה, ולעיתים קרובות החלקות כוללות סככה לכלי עבודה ומחסה, ולפעמים צריף ללינה עונתית או למשך סוף השבוע. גנני החלקות מאורגנים בדרך כלל בעמותה, אשר חוכרת או מקבלת את הקרקע מבעלים שעשוי להיות ישות ציבורית, פרטית או כנסייתית. הבעלים בדרך כלל קובע כי היא תשמש רק לגידול ירקות, פירות, ופרחים, אך לא למטרות מגורים קבועות. סייג זה נדרש בדרך כלל גם על פי תקנות וחוקי ייעוד הקרקע. עם זאת, החברות של גנני החלקות בארגון/עמותה מזכה אותם בזכויות דמוקרטיות מסוימות.[3][4]
פונקציות חברתיות-תרבותיות וכלכליות
הפדרציה הבינלאומית לגני חלקות קהילתיים Coin de Terre הממוקמת בלוקסמבורג, מייצגת שלושה מיליון גננים אירופאים מאז 1926, מתארת את הפונקציות החברתיות-תרבותיות והכלכליות של גני חלקות כמשפרות איכות חיים, מעניקות תחביב מהנה ורווחי, ומאפשרות מגע ישיר עם הטבע ומרגוע. לילדים, הגנים מציעים מרחב לשחק וללמוד על הטבע, ואילו לחסרי עבודה ומובטלים הם מעניקים הקשר חברתי ותחושת משמעות כמו גם מזון בעלות נמוכה. עבור קשישים ונכים, גנים מציעים הזדמנות לפגוש אנשים, להשתתף בפעילות עם אנשים בעלי דעות דומות, ולחוות פעילויות כמו שתילה וקטיף.[5]
בצ'כוסלובקיה תחת המשטר הקומוניסטי, גני חלקות קהילתיים היוו פעילות פופולרית למדי. הן העניקו לאנשים משכונות paneláky (אנ') בבניה רוויה וטרומית, הזדמנות לברוח מכאוס עירוני, זיהום ואדריכלות בטון.
דנמרק
יוזמה פרטית הקימה את אגודת ההקצאות הדנית הראשונה באולבורג ב-1884, ובקופנהגן עמותה בשם Arbejdernes Værn (מילולית: 'הגנת העובדים') ייסדה את גני החלקות הקהילתיים הראשונים של הבירה הדנית ב-1891.
בשנת 1904 היו בדנמרק כ-20,000 גני חלקות קהילתיים. 6,000 מהם היו בקופנהגן. בין מלחמות העולם גדל מספר גני החלקות הקהילתיים בקצב מהיר.
בשנת 1908, עשרים אגודות של גני החלקות הקהילתיים בקופנהגן הקימו את פדרציית גני החלקות הקהילתיים, אשר בשנת 1914 הורחב לכלל דנמרק.
המסורת הדנית לגני החלקות הקהילתיים התפשטה מאוחר יותר לשאר המדינות הנורדיות: תחילה שוודיה, אחר כך נורווגיה ופינלנד.[9]
כיום, רוב גני החלקות הקהילתיים נמצאים על קרקע בבעלות העירייה, אשר משכירה את הקרקע לעמותה. העמותה בתורה מעניקה לכל חבר חלקת אדמה. כדי לשמר את גני החלקות הקהילתיים כזמינות לאוכלוסייה מגוונת, דמי החברות נקבעים משמעותית מתחת למחיר השוק.
למרות שהמטרה העיקרית של גני החלקות הקהילתיים היא לגינון, רוב הגינות כוללות ביתן או צריף. ביתנים אלה יכולים לנוע בגודלם מקרון רכבת ששופץ והוסב לבית קיט קטן. אנשים רבים אוהבים את גני החלקות הקהילתיים שלהם, שהם מבלים שם את כל עונת הקיץ.
פינלנד
הפדרציה הפינית של גני חלקות קהילתיים היא ארגון ללא מטרות רווח התומך בחברים/גננים ותפקידו לחבר אותם לחלקות שלהם וכקהילה. גינת החלקות הקהילתית הראשונה הוקם בשנת 1916 בטמפרה,[10] וכיום יש כ-30 אגודות להפעלת גינות קהילתיות בכל רחבי פינלנד המורכבות מ-3,700 חברים.[11]
צרפת
גינות משפחתיות, או גני חלקות קהילתיים, אשר הופיעו בסוף המאה ה-19, הן חלקות אדמה שהועמדו לרשות התושבים על ידי עיריות. חלקות אלו, שהוקצו לרוב לגינון ירקות וצמחי מאכל, נועדו תחילה לשפר את תנאי המחיה של העובדים על ידי מתן איזון חברתי ואספקה עצמאית של מזון.
כיום, נוצר בגני החלקות הקהילתיים עניין מחודש בכך שהם עוזרים ליצור "נאות מדבר ירוקות" בסביבה עירונית, אשר מועילות לנוכח איום ההתחממות הגלובלית. זוהי גם תגובה לדאגה הנוכחית לגידול מקומי של ירקות על ידי שכבות בעלות הכנסה נמוכה מתוך האוכלוסייה וכן לחיברות קהילתי באזורים עירוניים. בפברואר 2007, הוקמה המועצה הלאומית לגנים קהילתיים ומשפחתיים (CNJCF) אשר שמה לה למטרה לעודד ולקדם את הפיתוח של גנים קהילתיים, הגנה על מורשת הצמחים והמגוון הביולוגי, גינון המכבד את הסביבה ומגן על עמדות אלו מול רשויות ציבוריות ומוסדות אחרים. ה-CNJCF מאגדת כיום כמעט 135,000 חברים, המרכיבים את שלוש האגודות המייסדות: האגודה הלאומית לגננות של צרפת (SNHF), הפדרציה הלאומית של גנים משפחתיים וקהילתיים(FNJFC) וארגון הגננים החובבנים שהוקם כארגון פנאי של עובדי חברת הרכבת הלאומית של צרפת (Jardinot).
גרמניה
ההיסטוריה של גני חלקות קהילתיים בגרמניה קשורה קשר הדוק לתקופת התיעוש והעיור באירופה במהלך המאה ה-19, כאשר מספר רב של אנשים היגרו מהאזורים הכפריים לערים כדי למצוא תעסוקה ולשפר את רמת החיים. לעיתים קרובות מאוד, משפחות אלו חיו בתנאים גרועים ביותר, סבלו מדיור לא הולם, תת תזונה ומאפיינים נוספים של חיים בסיכון.
הרעיון של ארגון גני החלקות הקהילתיים הגיע לשיא הראשון לאחר 1864, כאשר החלה מה שנקרא "תנועת שרבר " בעיר לייפציגשבסקסוניה. יוזמה ציבורית זו פעלה להחכיר שטחים בתוך העיר, כדי לתת לילדים סביבה בריאה וקרובה לטבע לשחק בה. מאוחר יותר, אזורים אלה כללו גינות המיועדות לשימוש ילדים, אך עד מהרה מבוגרים נטו להשתלט על הגנים הללו ולטפחם בעצמם. גינון מסוג זה הפך פופולרי גם במדינות אחרות באירופה, במיוחד במדינות גרמניות כמו אוסטריה, הולנד ושווייץ.[12][13][14][15][16] במדינות דוברות גרמנית, גני חלקות קהילתיים ידועים בהתאם בדרך כלל בשם Schrebergärten (מילולית "גני שרבר"). מונח נפוץ נוסף הוא Kleingärten (מילולית: "גנים קטנים").
ההיבט של ביטחון תזונתי שמספקים גני חלקות קהילתיים הפך בולט במיוחד במהלך מלחמות העולם הראשונה והשנייה. המצב הסוציו-אקונומי היה עגום מאוד, במיוחד לגבי מצבם התזונתי של תושבי הערים. ערים רבות היו מבודדות מהעורף הכפרי שלהן ומוצרים חקלאיים לא הגיעו עוד לשוקי העיר או נמכרו במחירים גבוהים מאוד בשוק השחור. כתוצאה מכך, ייצור מזון בתוך העיר, במיוחד גידול פירות וירקות בגינות ביתיות ובגנים, הפך חיוני להישרדות. חשיבותם של גני חלקות קהילתיים לביטחון תזונתי הייתה כה ברורה, עד שבשנת 1919, שנה לאחר תום מלחמת העולם הראשונה, התקבלה החקיקה הראשונה לגני חלקות קהילתיים בגרמניה, מה שהיה קרוי "החוק להשכרת הגן הזעיר והמקרקעין הזעיר". חוק זה העניק ביטחון בהחזקת קרקע ודמי חכירה קבועים. בשנת 1983, חוק זה תוקן על ידי חוק גני החלקות הקהילתיים (Bundeskleingartengesetz). כיום, עדיין קיימים בגרמניה כ-1.4 מיליון גני חלקות קהילתיים, המשתרעים על שטח של 470 קמ"ר.[17] בברלין לבדה יש 833 מתחמי גני חלקות קהילתיים.[18]
מלטה
מלטה הציגה את גני החלקות הקהילתיים הראשונים שלה באפריל 2011.[19] התוכנית, שנקראה Midd Idejk fil-Biedja (מילולית: "התנסו בחקלאות"), נועדה לעודד אנשים, במיוחד צעירים ואלה המתגוררים באזורים עירוניים, לעסוק בחקלאות אורגנית. לתוכנית היו למעלה מ-50 חלקות להקצאה באזור Għammieri, לואה, מלטה, כאשר כל חלקה בגודל 50 מ"ר.[20] כל החלקות הושקו במלואן ואלו שהשתתפו בתוכנית קיבלו תמיכה והדרכה מתמשכות. גני החלקות הקהילתיים של מלטה הופסקו ב-2013, בעקבות שינוי במינהל.[21] בספטמבר 2019, רשות המורשת של מלטה, הנכללת במשרד התרבות, החלה ביוזמה להחדרה מחדש של רעיון גני החלקות הקהילתיים.[22] חלקות הגינות החדשות, הממוקמות ממש מעל הקטקומבות של אבאטיג'ה טד-דג'ר ברבאט, מלטה, הוקצו עם מספר הגבלות במאמץ להגן על רגישות האתר הארכאולוגי.[23][24]
הולנד
גנים קהילתיים זעירים ראשונים נוסדו בהולנד ב-1838. במאה ה-19, ערים יזמו גנים קהילתיים למשפחות ממעמד הפועלים. בסביבות מלחמת העולם הראשונה, בה הולנד נותרה נייטרלית, החלו המשתמשים בגנים לדרוש שהגנים ינוהלו על ידי החברים. בשנת 1928 ייסדו האגודות לגנים קהילתיים את הפדרציה הלאומית (AVVN). במהלך הכיבוש הגרמני של מלחמת העולם השנייה, החלו "Volkstuinen" רבים. עד שנות ה-50 שימשו הגנים בעיקר לגידול ירקות; מאז חל מעבר לשימוש פנאי. בהתאם לעיר ולחברה, כחלק מהגן מותרת הקמת סככות קטנות, חממות או בתי גן קטנים. בחלק מהמקרים מותרת מגורי קבע במהלך הקיץ.
נורווגיה
ישנם 13 גנים קהילתיים בנורווגיה, עם כ-2000 חלקות. העתיק ביותר, Rodeløkkens Kolonihager, מתוארך לשנת 1907. הגדול ביותר, Solvang Kolonihager, כולל כ-600 חלקות והוא נמצא באוסלו, קרוב ליער ולאגם סוגנסוואן.
הפיליפינים
בשנת 2003, גן החלקות הקהילתי הראשון של הפיליפינים הוקם בקאגיאן דה אורו, בצפון מינדנאו כחלק מפרויקט מימון על ידי האיחוד האירופי.[25] במקביל, בעזרת השגרירות הגרמנית במנילה ובסיוע מתורמים פרטיים מגרמניה, מספר זה גדל ל-5 גנים קהילתיים הממוקמים באזורים עירוניים שונים בעיר, ומאפשרים ל-55 משפחות עניות עירוניות גישה חוקית לאדמות לגידול עצמאי של ירקות. ארבעה גנים נוספים, שניים מהם בתוך מרחבי בתי ספר יסוד ציבוריים, מוקמים כעת עבור 36 משפחות נוספות באמצעות גישה לפיתוח קהילתי מבוססת סביבה.[26] חלק מהגינות שייכות לעניים ביותר בעיר, אספנים של אתר האשפה העירוני.[27] מלבד ירקות שונים, הגננים מגדלים גם עשבי תיבול ופירות טרופיים. בגינות מסוימות, מגדלים חיות קטנות ומוקמות בריכות דגים כדי להפיק למשפחות מקורות חלבון נוספים לצורכי התזונה היומיומיים. בכל גן יש ערימה של קומפוסט הממחזרת פסולת אורגנית מהגן כמו גם מהמשפחות השכנות הופכת לדשן אורגני, ובכך מסייעת לתוכנית המשותפת לניהול פסולת מוצקה בעיר. יתר על כן, כל הגינות מצוידות בשירותים אקולוגיים בדומה לשירותיים בגני קהילה בדנמרק כפי שתוארו על ידי ברגנהוי ושותפיו (2003).[28]
פולין
בפולין, גני החלקות הקהילתיים מתוארכים לשנת 1897 כאשר דוקטור יאן ילקובסקי ייסד את 'אמבטיות השמש', הגינות קהילתיות ומתחמי הבריאות בגרודז'ונדז.[29] הופעתן של גינות קהילתיות בפולין, בדומה למצב במדינות אחרות באירופה, הייתה קשורה לעידן התיעוש. גני החלקות הקהילתיים נוצרו כמענה לבעיות שנוצרו כחלק מתהליך העיור: כחלק ממנו נפגעו אספקת המזון והבריאות של מספר הולך וגדל של אנשים.[30][31] הגינות עודדו איכרים לשעבר לשחזר את דפוסי הקיום החקלאיים שלהם בסביבה חדשה כדי להגביר את היציבות החברתית באמצעות אספקת מזון נוספת, יצירת שטחים ירוקים ופעילות גופנית.[32] היזמים של הגינות בחרו שהגנים יספקו בראש ובראשונה את צורכי העניים ביותר.[33]
תפקידן של הגינות הקהילתיות לא השתנה באופן משמעותי במאה ה-20.[34] בתקופת המשטר הקומוניסטי משתמשי הגינות התמקדו בעיקר בשיפור תקציב משק הבית על ידי ייצור מזון לצורכי המשפחה.[35] בסוף שנות ה-80, הוצאות המזון היוו 40% מתקציב משק הבית.[36] זה היה גם בתקופה ההיא שבה הבילוי בגינות הקהילתיות (בפולנית: działkowanie) הפך לתופעה תרבותית.[33]
עם התמוטטות הקומוניזם והגעת הקפיטליזם, הוגדרו מחדש הפונקציה והמטרות העיקריות של הגינות הקהילתיות.[35] בשנת 2013, הרגולטור אפיין את תפקידן העיקרי בסיפוק צרכים חברתיים ואחרים - ביטחון תזונתי הוזכר רק בין התפקידים האחרונים.[37]
נכון לעכשיו, ישנם 965,000 משתמשי גינות קהילתיות רשומים בפולין.[38] גננים אלו, המעבדים מרחב עירוני בבעלות ציבורית, מהווים את הקבוצה הגדולה ביותר של משתמשי קרקעות בערים בפולין.[35] המעבר מהאופי הפרודוקטיבי של גני החלקות הקהילתיים לגני נוי אשר נצפה בפולין הוא תוצאה משולבת של מגמות שוק, צרכים אסתטיים עכשוויים, לחץ מצד מנהלי אגודות הקרקעות ומיזמי ערים המוכנים לאמץ את השטחים הירוקים האטרקטיביים הללו.[34] עיור מתקדם מאיים על קיומן של גינות קהילתיות, במיוחד אלו הממוקמות במרכזי ערים, האיום השני הוא רעיון של הפיכת הגינות לשטחים ציבוריים פתוחים, מה שכנראה יגזור את גורלם להפוך לפארקים.[39]
בשנים האחרונות, העניין בגינות קהילתיות עולה שוב, בעיקר סביב צעירים הרואים את הפוטנציאל שלהם בתחום הסביבה, הקהילה והפנאי.[33]
פורטוגל
מאז 2011, עיריית ליסבון יצרה יותר מ-19 גני חלקות קהילתיים.[40] אלו מוחכרות לתושבים באמצעות הליך הגשת בקשה לציבור.[41]
רוסיה
גני החלקות הראשונים ("דאצ'ות") ברוסיה החלו להופיע בתקופת שלטונו של פטר הגדול. בתחילה הם היו בתי קיט קטנים באזור הכפרי, אשר ניתנו לווסלים נאמנים על ידי הצאר.
בתקופת הנאורות, האצולההרוסית השתמשה בגני החלקות שלה למפגשים חברתיים ותרבותיים, אשר לוו בדרך כלל בנשף נשפי מסכות ובמופעי זיקוקים. המהפכה התעשייתית הביאה לגידול מהיר באוכלוסייה העירונית, ותושבים עירוניים רצו יותר ויותר לברוח מהערים המזוהמות מאוד, לפחות באופן זמני.
לאחר המהפכה הבולשביקית של 1917, רוב הדאצ'ות הולאמו. חלקן הוסבו לבתי נופש למעמד הפועלים, בעוד שאחרות, בדרך כלל באיכות טובה יותר, הופצו בין בעלי התפקידים הבולטים של המפלגה הקומוניסטית והאליטה התרבותית והמדעית החדשה. כל החלקות פרט לכמה נותרו רכוש המדינה והזכות להשתמש בהן בוטלה בדרך כלל כאשר דייר בדאצ'ה פוטר או כאשר יָרָד חֵינוֹ בעיני השלטון המרכזי. הדאצ'ה האהובה על יוסיף סטלין הייתה בגאגרה, אבחזיה.[42]
בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה נרשמה צמיחה מתונה בפיתוח הדאצ'ות. מאחר שלא היה חוק שאסר על בניית דאצ'ות, החל תהליך פלישה לאדמה שאינה בשימוש בסמוך לערים ועיירות. סככות, צריפים ובתי מגורים החלו לשמש כדאצ'ות. מנהג זה של פלישה עורר את הרצון של תושבי הערים, בדרך כלל אלו המתגוררים בבנייני דירות רבי-קומות, לבלות זמן מה קרוב לטבע, וגם לגדל את הפירות והירקות שלהם. זה האחרון נגרם בגלל הכישלון של התוכנית החקלאית הסובייטיתשתוכננה באופן מרכזי לספק מספיק תוצרת טרייה. ככל שחלף הזמן, מספר הפולשים גדל ולממשלה לא הייתה ברירה אלא להכיר רשמית בזכותם לחקלאות חובבנית. החקיקה של 1955 הכניסה סוג חדש של ישות משפטית למערכת המשפטית הסובייטית, שנקראה "שותפות גננים" (садоводческое товарищество). שותפויות הגננים קיבלו זכות לשימוש קבוע בקרקע אך ורק למטרות חקלאיות וכן אישור חיבור לרשתות חשמל ומים ציבוריות.
שנות ה-80 היוו את שיא הפיתוח של הדאצ'ה, כאשר למעשה לכל משפחה אמידה באזור הכפרי הייתה דאצ'ה משלה, או בילתה בסופי שבוע וחגים בדאצ'ות של חברים. לעיתים קרובות, הדאצ'ות לא היו מאובזרות וחסרו צנרת, אך היו בכל זאת הפתרון האולטימטיבי עבור מיליוני משפחות ממעמד הפועלים הרוסי לחופשת קיץ זולה. הגישה לפיסת אדמה הייתה גם הזדמנות לתושבי הערים לפנק את עצמם בגידול הפירות והירקות שלהם.
שוודיה
בלנדסקרונה, סביב אזור המצודה, גני החלקות הקהילתיים הראשונים של שוודיה הועמדו כזמינים להחכרה בשנות ה-60 של המאה ה-19,[43] אחר כך הוקמו במאלמו ב-1895 ובסטוקהולם ב-1904. הרשויות המקומיות קיבלו השראה מאנה לינדהאגן, מנהיגה סוציאל-דמוקרטית ופעילה פמיניסטית, שביקרה בגני חלקות קהילתיים בקופנהגן וקיבלה מהם השראה. בספרה הראשון על הנושא המוקדש לתועלת של גינות קהילתיות היא כתבה:
עבור המשפחה חלקת האדמה היא קשר מאחד, בו יכולים כל בני המשפחה להיפגש בעבודה ובפנאי משותפים. אב המשפחה, עייף מהמרחב הצפוף בבית, עשוי לשמוח בטיפול במשפחתו באוויר הפתוח, ולהרגיש אחראי אם חלקת האדמה הקטנה תעניק עניין מיוחד מאוד לחיים.[44]
אומרים כי אנה לינדהאגן פגשה את לנין כשעבר בסטוקהולם מהגלות בשווייץ בדרך חזרה לרוסיה לאחר מהפכת פברואר ב-1917.[45] היא הזמינה אותו לסיור בגינות הקהילתיות של ברננגן כדי להראות את כל היתרונות בשימוש בהן. עם זאת, היא לא זכתה בהסכמתו. לנין לא נענה לחלוטין לפעילות מסוג זה. לנין ראה את הגננות כסטייה לעצלנות פוליטית במאבק המעמדי. העובדים לא צריכים להיות עסוקים בגינון, הם צריכים להתמסר למהפכה הפרולטרית.[46]
טורקיה
חלקות או גני חובבים (טורקית: hobi bahçeleri) כפי שהם ידועים בטורקיה הפכו לפופולריים באמת לאחר שנות ה-2000. גינת חלקות קהילתית היא שטח או חלקת אדמה שבה ניתן לגדל ירקות ופירות. גינות קהילתיות, הפכו פופולריות מאוד בשנים האחרונות ומציעות סביבה טבעית בחיי העיר.
ברובן גינות חובבים, הן יוזמה של עיריות ומופעלות באמצעות גביית דמי שכירות שנתיים. הן משמשות כיום אנשים רבים לגידול ירקות ופירות וליצירת קשר עם הסביבה הכפרית. גודלה של גינת החובבים וסוג האדמה עשויים להשתנות בהתאם לאזור.
ניתן להעמיד למכירה חלקות גינון לחובבים גם באמצעות חוזה מכירה. על המוכר יש לציין את גינת החובבים מתוך כלל הקרקע.
בריטניה
תחריט משנת 1732 של העיירה ברמינגהאם באנגליה מציג אותה מוקפת בגני חלקות, שחלקן עדיין קיימות עד היום. אתר גינות קהילתיות ותיק נוסף הוא Great Somerford Free Gardens בכפר וילטשייר של סאמרפורד רבתי. אלו הוקמו בשנת 1809 בעקבות מכתב למלך ג'ורג' השלישי מאת הכומר סטיבן דמיין שהיה נושא משרה בבית המלוכה הבריטי, בו ביקש מהמלך להקצות לתמיד, שישה דונם מתוקף חוק הגידור לטובת עניי הקהילה שלו.[47][48]
בעקבות חוקי הגידור וחוק נחלת הכלל משנת 1876,[49] פחתה הגישה לאדמות ולעיבוד חקלאי על ידי המעמדות הנמוכים. כדי למלא את הצורך בקרקע, חוקקו חוקי הקצאת חלקות לגידול חקלאי. החוק קודם תחילה במלואו ב-Small Holdings and Allotments Act 1908,[50] לאחר מכן שונה על-ידי חוק ההקצאות משנת 1922[51] דרך חוקי ההקצאות הבאים עד לחוק ההקצאות 1950.
על פי חוקים אלו, רשות מקומית מחויבת לקיים "הקצאה נאותה" של קרקע, בדרך כלל שדה גדול אשר ניתן לחלוקה לתושבים בודדים בשכר חכירה נמוך. גודלי החלקות מצוטט לעיתים קרובות במוטות מרובעים, אם כי השימוש במוט אינו חוקי למטרות סחר מאז 1965.[52] דמי השכירות נקבעים לפי מה ש"אפשר לצפות לאדם לשלם" (1950); בשנת 1997 שכר הדירה הממוצע עבור עשרה מוטות מרובעים, או1⁄16 acre (250 מטרים רבועים) היה פאונד לשנה. בפברואר 2012 המועצה הראשונה בבריטניה הנשלטת הירוקים, ברייטון והוב, עוררה מחלוקת כאשר הצהירו על כוונתם להעלות את שכר הדירה ב-250מ"ר מגרש עד 110 פאונד לשנה, כאשר אנשים רבים טוענים שזה מנוגד לסדר היום הסביבתי שבו הם נבחרו. כל חלקה לא יכולה לעלות על ארבעים מוטות מרובעים, כלומר1⁄4 acre (1,000 מטרים רבועים) וחייבים לשמש לייצור פירות או ירקות לצריכה של בעל החלקה ומשפחתם (1922), או של פרחים לשימוש בעל החלקה ומשפחתם. גודלם ואיכותם המדויקים של המגרשים אינם מוגדרים. על המועצה מוטלת החובה לספק הקצאות מספיקות כדי לענות על הביקוש. סך ההכנסות מהקצאות היה 2.61 מיליון ליש"ט וסך ההוצאות היה 8.44 מיליון ליש"ט בשנת 1997.[53]
המספר הכולל של החלקות השתנה מאוד לאורך זמן. במאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, שטחי הגידול בחלקות קהילתיות סיפקו הרבה מהירקות הטריים שאכלו המעמדות הנמוכים.[54] ב-1873 היו 244,268 חלקות וב-1918 היו כ-1,500,000 חלקות. בעוד המספרים ירדו בשנות ה-20 וה-30, בעקבות עלייה ל-1,400,000 במהלך מלחמת העולם השנייה, עדיין היו כ-1,117,000 חלקות ב-1948. מספר זה נמצא בירידה מאז, וירד ל-600,000 בסוף שנות ה-60 ו-300,000 עד 2009. מחקרו של ת'ורפ משנת 1969 חקרה את הירידה וקבעה את הסיבות לירידה בקרקע הזמינה, במקביל לצמיחה כלכלית ולגדילה של פעילויות פנאי אחרות.[55]
התעניינות מוגברת בנושאים "ירוקים" משנות ה-70 החזירה את העניין בגינות חלקות קהילתיות, בעוד שהאגודה הלאומית לגננים חובבים וגנני חלקות (NSALG), והאגודה הסקוטית להקצאות קרקע וגנים (SAGS) בסקוטלנד, המשיכו לפעול בנושא בשם משתמשי החלקות. עם זאת, קצב הירידה הואט רק זמנית, וירד מ-530,000 מגרשים ב-1970 ל-497,000 ב-1977, למרות שהייתה רשימת המתנה משמעותית. עד 1980 הסתיים הזינוק בריבית, ועד 1997 ירד מספר החלקות לסביבות 265,000, עם רשימות המתנה של 13,000 ו-44,000 חלקות פנויות. בשנת 2008 דיווח הגרדיאן כי 330,000 אנשים החזיקו בחלקה, בעוד ש-100,000 היו ברשימות המתנה.[56]
בשנת 2006, דו"ח שהוזמן על ידי אספת לונדון[57] זיהה כי בעוד שהביקוש היה בשיא של כל הזמנים ברחבי הבירה, הלחץ שנגרם מבנייה בצפיפות גבוהה הפחית עוד יותר את כמות הקרקעות הפנויות להקצאה לחלקות. הנושא זכה לפרסום נוסף כאשר עיתון "הגרדיאן" סיקר את הקמפיין הקהילתי נגד ההשפעה הפוטנציאלית של הפיתוח לאולימפיאדת הקיץ 2012 על עתיד הגינות הוותיקות Manor Garden Allotments ו-Hackney Wick.[58] במרץ 2008 טען ג'וף סטוקס, מזכיר ה-NSALG, כי הרשויות המקומיות נכשלות בחובתן לספק חלקות. "הן מכרו קרקע כשהביקוש לא היה כל כך גבוה. זה יימשך כי יזמים בונים כעת בתים עם גינות הרבה יותר קטנות".[56] איגוד השלטון המקומי הבריטי פרסם הנחיות המבקשות מהרשויות לשקול לחייב את היזמים להפריש אחוזי קרקע מפרויקטים כדי להשלים את החוסר בחלקות קהילתיות.[59]
כנגד מגמת הירידה בכמות הקרקעות שהוקצאו לחלקות קהילתיות, גוברת המודעות לצורך של ערים להתמודד עם סוגיות של ביטחון תזונתי ושינויי אקלים באמצעות הגדלת הקיימות. הדחף הזה להרחבת כמות החלקות הוא גם תגובה לאינפלציית מחירי המזון, רצון לצמצם את טביעת הרגל הפחמנית של ייצור המזון תוך עניין לניצול קרקעות פנויות בעיירות וערים פוסט-תעשייתיות בעולם המפותח. חלק מהנושאים הללו הועלו בפרויקט חקלאות עירונית לאחרונה במידלסברו שבעמק הטיז.[60]
המקורות המגדריים של החלקות הקהילתיות היו נושא למחקר, עם ממצאים הכוללים כי מחסור בשירותים ותברואה עלול להוות מחסום בפני נשים, וחלקן אף חוו הפלה בזמן טיפול בחלקותיהן.[61]
ארצות הברית
גינות קהילתיות רבות שנוסדו בארצות הברית החלו כ"גני ניצחון" במלחמת העולם השנייה, ולאחר מכן התפתחו לגני חלקות קהילתיים. חלקות בגנים אלו מוחכרות לרוב על ידי העירייה, החל מחלקות של 1.5 מ' על 1.5 מ' בלבד. התנועה הסביבתית הגבירה את העניין בגינון קהילתי.
לקריאה נוספת
The Allotment: Its Landscape and Culture, David Crouch and Colin Ward Paperback 314 pages (June 1, 1997), Publisher: Five Leaves Publications ISBN 0-907123-91-0
The Allotment Handbook, Sophie Andrews, "A guide to promoting and protecting your allotment site." Ecologic Books
The Art of Allotments, David Crouch, Publisher: Five Leaves Publications
The Allotment Chronicles: A Social History of Allotment Gardening, Steve Poole, Publisher: Silver Link Publishing, ISBN 1-85794-268-X
Building Food Secure Neighbourhoods: the Role of Allotment Gardens, Robert J. Holmer, Axel W. Drescher: Urban Agriculture Magazine (2005), No. 15, p. 19-20
Cox, E. (2023, December 12). Leaks and pees: How women allotment gardeners manage bodily mess and the remains of early loss. The Sociological Review Magazine.
^Drescher, A. W., Holmer, R. J. and D. L. Iaquinta 2006. "Urban Homegardens and Allotment Gardens for Sustainable Livelihoods: Management Strategies and Institutional Environments". In: Kumar, B. M. and Nair, P. K. (Eds) 2006. Tropical Homegardens: A Time-Tested Example of Agroforestry. Series: Advances in Agroforestry 3, Springer, New York.
^Gerold, J.; Drescher, A. W.; Holmer, R. J. (2005). "Kleingärten zur Armutsminderung – Schrebergärten in Cagayan de Oro". Südostasien. 21 (4): 76–77. ISSN1434-7067.
^Gorczyca, M., 2013. Stan rozwoju pracowniczych ogródków działkowych, Wiadomości Statystyczne 12:80–85
^Szczęsny, M., and K. Kimic. 2012. Możliwości adaptacji terenów ogrodów działkowych na obiekty ogólnodostępne na przykładzie Rodzinnego Ogrodu Działkowego przy Kanale Gocławskim w Warszawie. Czasopismo Techniczne. Architektura. 109:179–185.
^Lindhagen, A., 1916. Koloniträdgårdar och planterade gårdar, Stockholm.
^Conan, M. 1999, From Vernacular Gardens to a Social Anthropology of Gardening: In: Conan, M. (Ed) Perspectives on Garden Histories. Series Dumbarton Oaks Colloquium on the History of Landscape Architecture (Vol 21): 181-204 "Archived copy"(PDF). אורכב מ-המקור(PDF) ב-2007-02-07. נבדק ב-2007-03-21. {{cite web}}: (עזרה)
^Per Gustafsson, Lena Ignestam and Christel Lundberg, 2000. The return of Lenin. A film made based on (the true) story about Lenin's visit in Stockholm 1917, and his relationship to allotment gardens. "Archived copy". אורכב מ-המקור ב-2006-12-09. נבדק ב-2007-03-23. {{cite web}}: (עזרה)