הכוחות הגרמניים כבשו את לחווא ב-8 ביולי 1941, שבועיים לאחר תחילת מבצע ברברוסה. בעיר הוקם יודנראט בראשות המנהיג הציונידב לופטין (Lopatyn). ב-1 באפריל 1942 הועברו יהודי העיר לגטו, שהכיל רק שני רחובות ו-45 בתים, והוקף גדר תיל. בגטו שוכנו כ-2,350 בני אדם, בצפיפות של מטר רבוע עבור כל תושב.
השמועות על מעשי הטבח ברחבי האזור התפשטו אל לחווא, והצעירים היהודים אורגנו במחתרת בהנהגתו של יצחק רוחצ'ין (Rochczyn), ראש קבוצת בית"ר המקומית. בסיועו של היודנראט, הצליחה המחתרת לאסוף סכינים ומוטות ברזל, אך המאמצים לצבור נשק לרוב לא צלחו.
עד אוגוסט 1942 היו היהודים בלחווא מודעים לחיסולם של הגטאות הסמוכים, בעיירות לוניניץ ומיקשביץ (מיקאשאוויצ'ה), וב-2 בספטמבר[1] נודע להם כי חקלאים מקומיים הצטוו לחפור בורות מחוץ לעיר בהוראת הנאצים. מאוחר יותר באותו יום, 150 חיילי האיינזצגרופן ו-200 שוטרים מקומיים הקיפו את הגטו. רוחצ'ין ואנשי המחתרת רצו לתקוף את גדר הגטו בחצות על מנת לאפשר לאוכלוסייה לברוח, אך אחרים סירבו לעזוב את הקשישים והילדים. ראש היודנראט לופטין ביקש כי הפעולה תידחה לבוקר. ב-3 בספטמבר הודיעו הגרמנים ללופטין כי הגטו עומד להתחסל והורו להכין את תושביו לגירוש. על מנת להבטיח את שיתוף הפעולה של מנהיגי הגטו, הבטיחו לו כי חברי היודנראט, רופא הגטו ו-30 עובדים, שאותם יוכל לבחור, יינצלו מהגירוש. לופטין סירב להצעה, ומסר בתגובה "או שכולנו נחיה, או שכולנו נמות".
כאשר נכנסו הגרמנים לגטו, התקיף לופטין באש את מפקדת היודנראט, וזה היה האות להתחלת המרד. מבנים נוספים התקיפו באש, וחברי המחתרת תקפו את הגרמנים שנכנסו לגטו באמצעות גרזנים, מקלות, בקבוקי תבערה ובעזרת ידיהם החשופות. קרב זה ייצג את מרד הגטאות הראשון של המלחמה.
כ-650 יהודים נהרגו בלחימה או באש הלהבות, ועוד כ-500 נלקחו אל הבורות החפורים ונורו שם. שישה חיילים גרמנים ושמונה שוטרים גרמנים ואוקראינים נהרגו. גדר הגטו נפרצה, וכ-1,000 יהודים הצליחו לברוח, מתוכם כ-600 הצליחו לתפוס מחסה בביצות פריפיאט. רוחצ'ין[2] נורה ונהרג כשקפץ לתוך נהר. על אף שעל פי ההערכות 120 מהבורחים הצליחו להצטרף לפרטיזנים, מרבית האחרים אותרו ונהרגו. כ-90 מתושבי הגטו שרדו את המלחמה.
.jpg)
