גַ'בַּל עָאמֶל (בערבית: جبل عامل) הוא חבל ארץ בדרום לבנון המאופיין כמרכז ההתיישבות של המתואלים בדרום לבנון. בעבר נקרא חבל ארץ זה, או חלקים ממנו, בשמות אחרים, כמו: "הר בני עאמלה" (جبل بني عاملة), "הר הגליל" (جبل الجليل), "הר אל-ח'ליל" (جبل الخليل), או "ארץ בשארה" (بلاد بشارة).[1][2]
גבולות חבל ארץ זה השתנו במהלך ההיסטוריה ולכן לא ניתן לקבוע במדויק את תחומיו (ראו להלן).
מקור השם
על פי הסברה של מספר היסטוריונים האזור נקרא על שם השבט התימניעאמלה בן סבא בן ישג'ב, בן קחטאן (عاملة بن سبأ بن يشجب بن قحطان) שהגיע מתימן כמאה שנה לפני הספירה, לאחר אירוע שיטפון והתמוטטות סכר במקום מגוריהם.[1][2][3][4]
מקור השם "ארץ בשארה" הוא אחד משליטי האזור בשם זה. קרוב לוודאי שמדובר באמיר חוסאם א-דין בשארה בן אסד א-דין בן מהלהל בן סלימאן בן אחמד בן סלאמה אל-עאמלי (الأمير حسام الدين بشارة بن أسد الدين بن مهلهل بن سليمان بن احمد بن سلامة العاملي), אך אין לכך סימוכין.[2][5]
מיקום וגאוגרפיה
גבולותיו של ג'בל עאמל אינם מוגדרים במקורות כתובים, אלא הועברו בעל-פה באמצעות זקני הדור ונוסעים שעברו באזור והבינו מהתושבים, או כפי שהכתיבו שליטי האזור, על פי המציאות בזמנם. לכן ניתן למצוא תיאורי גבולות שונים, במקורות שונים.[5] כך למשל, יאקות אל-חמאווי (1179–1229) תיאר את גבולו האזור: "הגליל משתרע מחוף הלבנט ועד לסביבת חומס ואף עד דמשק".[5]
איש הדת, החוקר וההיסטוריון השיעי א-סייד מוחסן אל-אמין (אנ') (1867–1952) תיאר את גבולות האזור, באופן כללי: "מהים התיכון במערב ועד דמשק במזרח, מהנהר אל-אוואלי בצפון ועד פלסטין בדרום".[6]
נראה שיש הסכמה בין החוקרים על שלושה גבולות של האזור:[5]
בהתייחס להגדרת ג'בל עאמל כמקום ריכוז השיעים בדרום מדינת לבנון (שהוקמה ב-1943), ניתן לקבוע שרוב אזור ג'בל עאמל הוא במחוז א-נבטיה ובמחוז דרום לבנון (ראו מפה).
מידות בקירוב
אורכו הממוצע של אזור ג'בל עאמל מצפון לדרום הוא כ-80 קילומטרים, והרוחב הממוצע של האזור ממזרח למערב הוא כ-40 קילומטרים, ולפיכך השטח הוא כ-3,200 קילומטרים רבועים.[5]
היסטוריה
העת העתיקה
האזור נודע בחשיבתו האסטרטגית והמסחרית עוד בתקופה הארמית בסוריה בשל היותו אזור מעבר בין סוריה, לבנון, וארץ ישראל. כמעט לכל אורכה של ההיסטוריה של האזור, נבנו מבצרים רבים במרחבו על מנת לשמור על ערכו האסטרטגי והמסחרי החשוב. עוד בתקופה הרומאית היה חשוב למצביאים ומושלים רומאים לחזק את השלטון הרומאי באזור הן מבחינה צבאית והן מבחינה פוליטית. על כן, בנו הרומאים מערכת ביצורים לאורך הרמה, כדי לחזק את שליטתם הצבאית בתושבים וכדי להבטיח את דרכי המעבר לפרובינציות אחרות. כמו כן, כדי לזכות בתמיכתם של תושבי האזור, השלטון הרומאי בנה מקדשים רבים שהיו מיועדים לדתם הפגאנית המקומית של התושבים.[דרוש מקור]
בין המאה ה-7 למאה ה-13
השליטים וההיסטוריונים בתקופה זו כמעט שלא התעניינו ולא כתבו על ההתפתחויות החברתיות והפוליטיקה האזורית של תושבי ג'בל עאמל. מחקרים מעטים התייחסו לשליטים הפיאודליים של האזור, וליחסיהם עם השלטון העות'מאני שהתבסס בהר הלבנון, ולכן רוב ההיסטוריה של ג'בל עאמל נזכרה רק כבדרך אגב, בתיאור ההיסטוריה של הר הלבנון ומאבקי השליטה בין הנוצרים לדרוזים. לקהילה השיעית בג'בל עאמל נוצרה תדמית שולית בזירה הפוליטית-לאומית הלבנונית.[6]
על פי מסורת שעברה בעל פה, אבו ד'ר אלע'פארי הגיע לאזור במאה ה-7 עם כוחות הצבא האסלאמיים שכבשו את סוריה ולבנון. הוא שהה בג'בל עאמל מעל 15 שנים והשפיע על התושבים, וכך בני שבט עאמלה קיבלו עליהם את האסלאם השיעי.[1][7] מנגד, יש חוקרים המעלים ספקות באשר לנכונות מסורת זו, שכן השיעה התגלתה בתימן ובח'וראסאן הרבה לפני שהתגלתה בג'בל עאמל. עם זאת, הם מציינים שאפשר להניח שמספר קבוצות שיעיות הגיעו לג'בל עאמל כדי למצוא מקלט ממחלוקות ומלחמות דתיות בתימן.[6]
בשנת 1291 כבשו הממלוכים את האזור והם חילקו את הלבנט לשש ממלכות. אזור ג'בל עאמל היה חלק מממלכת צפת.[7]
התקופה העות'מאנית
לאחר הכיבוש העות'מאני ב-1516 בקירוב, מנהיגי משפחות שיעיות מבוססות, בג'בל עאמל, בבקאע ובהר הלבנון, הפכו לחלק מהממשל העות'מאני כמושלי נפות או כמושלי של סנג'קים משניים עם סמכויות לגביית מיסים וסמכויות אכיפה.
בראשית התקופה העות'מאנית נהנתה האוכלוסייה מאוטונומיהדתית ופוליטית, זאת בשל סיועם של השיעים לעות'מאנים במלחמתם בשלטון הממלוכי הקודם. העות'מאנים מינו מקרב השיעים מושלים מקומיים ששמרו על אוטונומיה פוליטית רחבה בניהול העניינים השבטיים של האזור ובגביית המיסים מתושבי האזור. האימפריה העות'מאנית הייתה המדינה הסונית הראשונה שהעניקה לשיעים אוטונומיה משפטית, והכירה בבתי הדין השיעיים כבתי דין מחייבים עבור כלל תושבי האזור השיעים, כך ששיעים לא נזדקקו להישפט בבתי הדין הסוניים כמו שהיה נהוג בעבר.[דרוש מקור]
במאה ה-17 היה האזור נתון להשפעתו של הנסיך הדרוזיפח'ר אל-דין אל-מעני, שמרד בשלטון העות'מאני המרכזי. לאחר מאבקים רבים הצליחה המדינה העות'מאנית לדכא את המרד ולהרוג את הנסיך הדרוזי, בסיועם של בני משפחתו שסברו שהוא מסכן את האינטרסים של העדה הדרוזית בלבנון. לאור סיוע זה, השאירו העות'מאנים את השלטון בידי בני משפחתו של אל-מעני. לאחר המרידה, היחסים בין תושבי הרמה השיעים ובין משפחת אל-מעני הדרוזית הידרדרו, זאת בעקבות ניסיונה של המשפחה הדרוזית להתערב בענייני האזור הפנימיים ולמגר את האוטונומיה הפוליטית שהשיעים קיבלו בחזרה, לאחר הריגת הנסיך הדרוזי. המדיניות הריכוזית והפוליטית של המשפחה הדרוזית ומיגור האוטונומיה השיעית ברמה גרמו לפריצת מרד בקרב תושבי הרמה נגד המשפחה הדרוזית. לשם דיכוי המרד הסתייעה המשפחה הדרוזית בכוחות הצבא העות'מאני, שנכון היה להצטרף ללחימה בשל הטענה של משפחת השלטון הדרוזית כי השיעים מרדו באימפריה העות'מאנית ומסרבים לשלם מיסים.[דרוש מקור]
במאה ה-18 היה האזור נתון לשליטת בית שהאב, שהחוקרים חלוקים בנוגע להשתייכותו הדתית. חוקרים אחדים טענו שבית שהאב היה נוצרי ואחרים טענו כי היה דרוזי. הדעה הרווחת היא, שמוצאו של בית שהאב היה דרוזי, וראשיו רק טענו כי הם נוצרים, כדי לקבל סיוע ממדינות נוצריות במלחמתם נגד המדינה העות'מאנית. בית שהאב היה זקוק להוצאות רבות על מנת לבצר את כוחו הפוליטי והצבאי באזור, ועל כן הטיל מיסים כבדים על תושבי הרמה. הטלת המיסים הכבדים גרמה למחאות רבות בקרב השיעים ולהתנגדות השיעים לבית שהאב. השיעים מצאו את ט'אהר אל-עומר ומוחמד אבו א-ד'הב שמרדו בשלטון העות'מאני ונלחמו בבית שהאב, כגורם פוליטי חשוב שיכול לסלק את בית שהאב מאזורם. על כן, נערך בין מנהיג השיעים של הרמה א-שייח' נאציף (אנ') ובין המורדים הסכם, שבו מבטיח מנהיג השיעים לגייס את תושבי הרמה נגד בית שהאב ונגד המדינה העות'מאנית. בכך למעשה הכריז מנהיג השיעים על מרידה כוללת באזור. כישלון המרד של ט'אהר אל-עומר ואבו א-ד'הב גרם לכך שהממשל העות'מאני התפנה לדכא את המרד בג'בל עאמל. הממשל שלח את מושל עכו, אחמד אל-ג'זאר לאזור. אל-ג'זאר דיכא את המרד, הרג את המנהיג הדתי והפוליטי של השיעים א-שייח' נאציף, והרמה הפכה כפופה לשלטונו של אל-ג'זאר. מינוי סולימאן פאשה למושל עכו, לאחר מותו של אל-ג'זאר ב-1804, גרם לשיפור היחסים בין תושבי הרמה ובין הממשל בעכו. סולימאן ניסה לבסס את שלטונו באזור על ידי עריכת חוזה שלום בין שני הצדדים שבו החזיר למנהיגים הדתיים והשבטיים של השיעים את הזכויות הקודמות וצמצם את המיסים. כך הפכה הרמה מחדש לאזור אוטונומי.[דרוש מקור]
תחת השלטון המצרי
האזור נכבש ב-1832 על ידי בנו של מוחמד עלי, אבראהים פאשה. אבראהים פאשה השיב את "בית שהאב" לשלטון על האזור, בשל הסיוע שהגישו לו בכיבוש האזור. השיעים מרדו שוב נגד "בית שהאב", ולשם כך הם הצטרפו לכוחות העות'מאנים ולכוחות הבריטיים שהיו באזור.[דרוש מקור]
השלטון העות'מאני
עם תום סיום השלטון המצרי ב-1840 מינו העות'מאנים את מנהיג השיעים חמד אל-בכ (ער') כמושל ג'בל עאמל, והחזירו לשיעים את האוטונומיה הדתית והפוליטית שנהנו ממנה בראשית התקופה העות'מאנית. חמד אל-בכ נפטר בשנת 1852 ועלי בכ אל-אסעד (ער') ירש אותו. גם בתקופתו שרר ביטחון בג'בל עאמל והכלכלה שגשגה.[7]
בזמן מלחמת האזרחים בין הדרוזים לנוצרים בשנת 1860, רבים מהנוצרים הנרדפים מצאו מקלט בג'בל עאמל וזכו לסיוע מההנהגה המקומית. באותה שנה כפו העות'מאנים על תושבי ג'בל עאמל להתגייס לצבא, ואילצו את מנהיגי האזור לחתום על התחייבות כספיות למימון הצבא והמלחמות, להסגיר "מבוקשים" וכן להחזיר את הנוצרים לכפריהם. כתוצאה מכך נפגעו מאוד תושבי ג'בל עאמל, הן מבחינה כלכלית והן מבחינת ביטחון האזור.[7]
במסגרת התנט'ימאת שהנהיגו השליטים העות'מאנים באימפריה, בין השנים 1839–1876, כדי להביא לשלטון ריכוזי וישיר על האוכלוסיות, צורף אזור ג'בל עאמל למחוז ביירות, ומצב זה נמשך עד תום השלטון העות'מאני.
תקופת המנדט הצרפתי
בוועידת סן רמו (באפריל 1920), הכירה בריטניה במנדט הצרפתי על סוריה ולבנון. כעבור מספר ימים, נערכה ועידת ואדי אל-חוג'ייר (ער') של מנהיגי ג'בל עאמל, במטרה להקים חזית התנגדות לקולוניאליזם הצרפתי. הוועידה מינתה את כאמל ח'ליל אל-אסעד (ער') לעמוד בראש ההתארגנות. במאי 1920 שלחו הצרפתים כמה יחידות צבא לג'בל עאמל ותקפו כפרים, חוות ובתים על יושביהם. ביוני נידונו למוות כל מנהיגי ג'בל עאמל, אך בפועל, רובם לא נתפסו. האזור לא שקט ובין תושבי האזור התארגנו מספר קבוצות מורדים שפגעו באנשי צבא צרפתים.[7]
לבנון רבתי
ב-31 באוגוסט 1920 הכריזו הצרפתים על הקמת לבנון הגדולה, וג'בל עאמל היה חלק ממנה.[7]
מפת לבנון – דמוגרפיה
אוכלוסייה
מאז 1932 לא נערך בלבנון מפקד אוכלוסין. ניתן לומר בוודאות שמרבית האוכלוסייה בג'בל עאמל הם שיעים. (ראו מפה)
על פי דו"ח משנת 2019, אוכלוסיית מחוז דרום לבנון מונה כ־590,000 איש, ואוכלוסיית מחוז א-נבטיה מונה כ-384,000 איש, ויחד הן מונות 974,000 איש.[4] כאמור לעיל, רובם שיעים.
השייח' שמס א-דין אבו עבדאללה מוחמד בן ג'מאל א-דין מַכּי אל-עאמלי (מוחמד בן מכי (ער')) הידוע בכינויו השהיד הראשון (الشهيد الأول). נולד בשנת 1334 והוצא להורג בשנת 1384. היה מלומד שיעי הידוע בעיקר בזכות תרומתו לפיקה (המשפט האסלאמי) ולהלכות השיעה. הוא נרדף בשל אמונותיו הדתיות, ובסופו של דבר הוצא להורג בדמשק על ידי השלטון הממלוכי, באשמת כפירה, והפך לדמות קדושה ומכובדת בקהילה השיעית.
השייח' זין א-דין בן עלי אל-ג'בעי אל-עאמלי (ער'), הידוע בכינויו "השהיד השני" (الشهيد الثاني). נולד בשנת 1506, נחשב לאחד מגדולי הפוסקים והמפרשים של ההלכה השיעית, וחיבוריו ממשיכים להיות מקור חשוב ללימוד ולפסיקה עד ימינו. הוצא להורג על ידי השלטונות העות'מאניים באיסטנבול בשנת 1558, דבר שהפך אותו לדמות מופת ולסמל של מסירות נפש בעיני הקהילה השיעית.
אבו ג'עפר מוחמד בן אל-חסן בן עלי אל-חור אל-עאמלי (أبو جعفر محمد بن الحسن بن علي الحر العاملي; אל-חור אל-עאמלי (ער'); 1624–1693). חכם שחיבר מעל 190 ספרים בנושאי ההלכה השיעית. החשוב שבהם הוא ספר וסאיל א-שיעה (ער') ריכוז של חדית' והלכות שיעיות, הנחשב עד היום כאחת היצירות החשובות ביותר בתחום הפיקה השיעי.
השייח' חסיין מוע'ניה (ער') (1940–1863): נולד וחי בטיר דבא. היה המנהיג הדתי הבכיר ביותר, מקור הסמכות העליונה בענייני הלכה ופרשנות דתית, בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. שימש כנשיא אגודת חכמי ג'בל עאמל. הלבנט. בחורף 1924 הייתה בצורת קשה בדרום לבנון והשייח' קרא לאנשים לצום ביום רביעי וחמישי ולבוא לביתו לתפילת יום שישי. הוא החל לצעוד עימם יחפים עד שהגיעו למעיין מסוים ליד הכפר, ושם התפללו תפילה לגשם (صلاة الاستسقاء), ובדרכם חזרה החלו לרדת גשמים.[8]
לקריאה נוספת
קרדום – דו ירחון לידיעת הארץ, גיליון 26–27: לבנון, ערך: אלי שילר, הוצאת אריאל, 1983, עמ' 9–14, 20–22, בספריית כותר
^ 1234Rula Jurdi Abisaab, Shiite beginnings and scholastic tradition in Jabal-Amil in Lebanon, The Muslim World 89(1), McGill University, April 2007, עמ' 21-1
