לזר, יליד נים (Nimes) בדרום צרפת, היה היסטוריון במקצועו, אנרכיסט בדעותיו ועיתונאי בעיסוקו. לזר זכה להוקרה בשל היותו הראשון שיצא בפומבי להגנתו של אלפרד דרייפוס. הוא זכה להוקרה מאת הסופר והמשורר הצרפתי שארל פגי (Charles Péguy, 1873-1914) אשר הציב אותו ברמה של "נביאי ישראל": ההתגלמות העיקרית של "הילת המסתורין" היהודית, שאפפה את מסורת נביאי ישראל.
ילדותו
"ברנאר לזר" (אחרי שהשמיט שני שמות משמו המקורי) היה הבכור מבין ארבעת הבנים במשפחתו. בבעלות משפחתו היה מפעל טקסטיל מצליח. המשפחה הייתה יהודית, לא דתית במיוחד, אך חגגה את החגים היהודיים.
לזר סיים את חוק לימודיו במדעים. אך רגשותיו היו מוקדשים ללימודי הספרות, אשר היו משותפים לו ולחברו המשורר אפרים מיכאל (Ephraïm Mikhaël). איתו הוא חלם על כניסה לעולם הסופרים בפריז. בשנת 1886 לזר הגיע לפריז. הוא נרשם לבית הספר ללימודים גבוהים (École pratique des hautes études). הוא למד אצל כומר ישועי בשם לואי דושן (Louis Duchesne), אשר חיבר ספר על תולדות הכנסייה העתיקה (l’Histoire de l’église ancienne). לזר התגלה כחוקר חריף וחכם, כאשר מורהו, איש דת ישועי, ביקש ממנו לערוך את ספרו על תולדות הנצרות. הוא חשף סתירות בספר וניסה לקחת אותן בחשבון בבואו לערוך את הספר. כאשר מורהו שלח את הספר לותיקן לקבלת הערכה על מפעל חייו, הספר הוחזר למחברו בטענה כי החיבור הוא ספר היסטורי ולא ספר שנועד לספר לנוצרים את תולדות דתם.
יחד עם אפרים מיכאל הוא כתב דרמה אגדתית בשלוש מערכות בשם "הארוסה מקורינתוס" - במקור (La Fiancée de Corinthe).
האנרכיסט
עטיפת הספר
בשנת 1890 נהיה לאנרכיסט פעיל. אמנם הוא לא נטל חלק ב"פעולה ישירה". הוא המשיך לתמוך באידיאלים שלו ובחברים לדעה ה"חברים" לדעה או לנשק (ה-"comrades"), אשר את פרסומיהם ואת ההגנה המשפטית עליהם הוא מימן. בתור אנרכיסט הוא הצטיין בחיבור ספרות בקורתית ובכתיבת מאמרים בקורתיים, אשר נאספו לאחר מכן לכרכים. בשנת 1895 הוא כיסה את מרד הכורים בקרמו (Carmaux) עבור העיתון "אקו דה פאריס" (Echo de Paris). בשנת 1898 הוא נטל חלק בקונגרס הסוציאליסטי בלונדון. הוא גינה את קרל מרקס וטען כי הוא: "רודן קנאי, לא נאמן לרעיונותיו ומרחיק את האינטרנציונל הרחק ממטרותיו."
לזר, יחד עם גוסטב לנדאואר ואריך מיהזם, היו שלושה הוגי דעות יהודים שפעלו בזירה הפוליטית בצרפת ובגרמניה בסוף המאה ה-19, במלחמת העולם הראשונה ובעת עליית הנאצים לשלטון. בספר, אשר כריכתו מופיעה בצד שמאל, כונסו דברים שנאמרו ונכתבו על אודותיהם, פרטים על חייהם ופועלם, ומעט מכתביהם שלהם, העוסקים בשייכותם ליהדות.
פרשת דרייפוס
בשנת 1894 פרסם לזר את ספרו 'האנטישמיות: תולדותיה וסיבותיה' (L'antisémitisme: son histoire et ses causes), בו טען כי שנאת היהודים נעוצה ביהודים עצמם ובדתם, המניעה אותם לבדלנות, לשנאת הגויים ולנצלנות. הוא מזהה את הצלחתם של היהודים בכלכלה הקפיטליסטית כנובעת מתכונות אופיים המושחתות, וכאחת הסיבות לאיבה כלפיהם מצד בני המעמדות הנמוכים. ספר זה מבטא במידה רבה עמדות אנטישמיות שרווחו במאה ה-19 בחלק מחוגי השמאל הצרפתי.
עם פרוץ פרשת דרייפוס סירב ברנר לזר לתמוך בסרן היהודי אלפרד דרייפוס שהואשם בהאשמת שווא של ריגול לטבת גרמניה, בטענה שמשפחת דרייפוס עשירה ותוכל להסתדר גם בלעדיו. ואולם, לעת הזאת הוא חש זעם לנוכח התפרצות האנטישמיות בזמן המשפט, וכתב מאמר תחת הכותרת הגטו החדש בו הוא מציג את העוינות, החשדנות, והדעה הקדומה כלפי היהודים כחומות של גטו חדש, כזה שבניגוד לחומות הפיזיות של הגטו הישן, המהפכה הצרפתית לא ניפצה[1].
בעקבות כך פנה אל לזר מתייה דרייפוס, אחיו של אלפרד דרייפוס והגיש לו מעט ממסמכי המשפט שהצליח להשיג. לזר השתכנע מיד בחפותו של דרייפוס, והאמין כי הוא הואשם בריגול ממניעים אנטישמיים בלבד. לזר הפך לאחת הדמויות הציבוריות הראשונות שפעלו לטובתו של דרייפוס. תחילה פעל מאחורי הקלעים (לפי בקשתו של מתייה), ולאחר זמן הצטרף באופן גלוי למחנה מצדדיו של דרייפוס (ה'דרייפוסארים', כפי שהללו כונו בצרפת של אותם הימים).
בספטמבר 1896 נסע לזר לבריסל, בלגיה, ופרסם חוברת תחת הכותרת "עינוי דין - פרשת דרייפוס". מכיוון שהוא נאלץ לפרסם את החוברת בחו"ל, דאג לשלוח אותה עם חתימתו אל מאות אנשי ציבור, בהם צירי בית הנבחרים, עיתונאים מפורסמים, ועוד. בחוברת הוא סתר את טענות מאשימיו של דרייפוס אחת לאחת, וחשף לראשונה כי המכתב שעל פיו הוטלה האשמה בבגידה על דרייפוס לא ציין את שמו, אלא רק כינוי סתום "הנבל ד." המילה האחרונה של החוברת הייתה: J'accuse כלומר "אני מאשים" (לאחר שנתיים השתמש הסופר הצרפתי הנודע אמיל זולא באותה המילה ככותרת למאמרו המפורסם בעיתון לאורורר (L'Aurore), ובעקבות כך הפכה למטבע לשון בינלאומי).
מלחמתו באנטישמיות
הוא התפרסם בזכות ספרו "האנטישמיות: תולדותיה וסיבותיה", אשר דן בקשר ההיסטורי בין היהודים ושכניהם. בסוף המסה חוזה לזר כי התבוללות היהודים ותהליך ההתפקחות מהדת שעובר על החברה המודרנית יביאו לקץ המבורך של האנטישמיות. האנטישמים מצאו בספרו הוכחה כי היהודים אשמים בשנאה אליהם, ועד היום הם משתמשים בציטוטים מהמסה הזאת, בדרך כלל כאשר הם מנותקים מהקשרם המלא.
בעקבות מעורבותו של לזר בפרשת דרייפוס השתנו דעותיו בנוגע לאנטישמיות ולהתבוללות. הוא החל להאמין שהאנטישמיות הצרפתית איננה עומדת לחלוף מהעולם, כי מקורה הוא הנצרות, והיא מסמלת את ניוונה וצביעותה של החברה הצרפתית, כמו גם האירופאית. דרייפוס נתפס בעיניו כסמל של היהודי הנרדף, המצפה בתמימותו לצדק אך במקומו מקבל דעה קדומה חוסר צדק ועינוי. ב-1896 תקף במאמרים את המסית האנטישמי אדואר דרימון והזהיר אותו, שקרוב היום בו יהודים מסוימים לא יסכימו לקבל את המכות המונחתות עליהם ללא מענה ואף יעברו מהגנה להתקפה. בעקבות כך נערך דו-קרב בין דרימון ללזר, בו לא נפגע אף אחד.
יש הסבורים, כמו אהרון רודריג (Aron Rodrigue), כי לזר היה האינטלקטואל הצרפתי הראשון אשר ראה בציונות פתרון פוליטי רצוי לבעיה היהודית. לדעתו לזר לא היה שותף לדעה כי התבוללות תהיה הפתרון לשנאת עמי אירופה כלפי העם היהודי ותגרום להפסקת הרדיפות נגדם. מסקנת חוקריו הייתה כי הוא נטה לראות בהגשמת הציונות את הדרך לפתרון הבעיה היהודית. החל מ-1892 היה לזר בקשר עם אחד העם, וכן התיידד עם הרצל וערך עמו מספר מסעות. אולם למרות התקרבותו ותמיכתו בציונות והתפכחותו מרעיון ההתבוללות, הוא מעולם לא נטש את השקפותיו האנרכיסטיות. למעשה הוא כתב להרצל מכתב בו הוקיע אותו ואת חבריו לוועד הפעולה הציוני כבורגנים. [2][3]
מותו
ב-1900 לזר נסע לרומניה ולרוסיה על מנת לכתוב על התלאות והסכנות בפניהן ניצבים יהודי מדינות אלה, אולם הוא לא הספיק להשלים את הכתיבה עקב מחלתו. ב-2 בספטמבר 1903 הוא נפטר ממחלת הסרטן והוא בן 38 בלבד.
