בשנת 2005 זכתה בפרס אריה הזהב – פרס למפעל חיים שהוענק לה בביאנלה של ונציה.[1] מרבית עבודותיה מורכבות מתצלומים שחור/לבן שעליהם ישנם כיתובים לבנים על רקע אדום הנושאים גוון פוליטי.
שכפול צילומים שצולמו בידי אחרים וניכוסם (Appropriation art), התגבש כשפה אמנותית פופולרית בסוף שנות ה-70. בין האמנים הבולטים שעסקו בנושא זה, היו שרי לוין, סינדי שרמן וריצ'רד פרינס.
מבקרת האמנות קייט לינקר כתבה כי קרוגר, בנוסף להיותה אמנית, היא גם פרשנית חברתית ואקטיביסטית פוליטית, שלעבודתה יש מקום ותפקיד אסטרטגי בשיח האמנות העכשווית. ואילו אן גולדשטיין המנהלת האמנותית של מוזיאון סטיידלק באמסטרדם, סבורה כי "התמקדותה בסטראוטיפים ובקלישאות כביטוי של כוח ושליטה, מציבה את עבודתה בחזית, מערבת את הצופה באופן אקטיבי ומתעמתת עמו".
לימודים וקריירה כמעצבת גרפית
כיתוב המופיע על מספר עבודות של ברברה קרוגר, אני קונה, משמע אני קיים
ברברה קרוגר נולדה בניוארק, ניו ג'רזי, למשפחה יהודית מהמעמד הבינוני הנמוך. אביה היה טכנאי כימיה ואמה מזכירה משפטית. לאחר שסיימה את לימודיה בתיכון, החלה ללמוד בשנת 1964 באוניברסיטת סירקיוז, ושם החלה לגלות עניין בעיצוב גרפי, בשירה, בכתיבה ובציור. לאחר שנת לימודים אחת בלבד, היא עברה לניו יורק והחלה ללמוד בבית הספר לאמנות ולעיצוב 'פרסונס' - 'Parsons School of Design', שם התוודעה לצלמת דיאן ארבוס ולמעצב הגרפי הנודע מרווין יזראל שהיו ממורי בית הספר. לאחר שנה עזבה שוב את לימודיה והחלה לעבוד כמעצבת בכתב העת 'מדמואזל' – 'Mademoiselle' ותוך זמן קצר הפכה למעצבת הראשית שלו. מאוחר יותר עבדה כמעצבת במשרה חלקית במגזינים נוספים כגון, 'בית וגן' - 'House and Garden', במגזין לצילום 'אפרטיור' (צמצם)- 'Aperture' ובמקביל עצבה גם עטיפות לספרים שעסקו בנושאים פוליטיים. בשנת 1975 חדלה לצייר ובין השנים 1976–1980, גרה בברקלי קליפורניה ולימדה שם. בשנת 1977 חזרה ליצור, תחילה כצלמת שצרפה כיתובים לעבודותיה ומאוחר יותר כמי ששואבת דימויים מעולם התקשורת.
סגנון אמנותי
קרוגר נמנית עם שורה של אמניות פוסטמודרניות פמיניסטיות השואלות טכניקות מעולם התקשורת והפרסום על מנת לחקור נושאים של מגדר וזהות, כגון ג'ני הולצר, שרי לוין, מרתה רוסלר וסינדי שרמן.
רוב עבודותיה של קרוגר מעוצבות ככרזות פרסומת בצבעי שחור, לבן ואדום, היוצרות קולאז' המורכב מתצלומים הלקוחים ממקורות שונים ומטקסטים בוטים המשרתים את רעיונותיה החברתיים. לדבריה, "עבודתי כמעצבת עיצבה כמעט לחלוטין את עבודתי כאמנית... עבדתי עם תצלומים של אחרים... צירפתי להם כתוביות. אני יודעת לעשות זאת בעיניים עצומות".
היא נוקטת בטכניקות שיווק אגרסיביות, דהיינו, מסרים ישירים ומתומצתים בסגנון של ססמאות פרסומיות, המוגשות לצופה בדרך כלל ככותרות המורכבות מאותיות לבנות המודגשות על רקע אדום או שחור. על טכניקת העבודה שלה אמרה קרוגר, כי היא מסייעת ליצירותיה להיות נגישות לצופים וכי אין בכך כדי להמעיט ממורכבותן. "הדבר הטוב ביותר הוא היכולת לבטא רעיון מורכב בשפה פשוטה. אני מקווה שאני מצליחה לעשות זאת".
בשנת 1987, יצרה עבודת צילום בטכניקה של הדפס משי, בה נראית כף יד אוחזת בתווית שגודלה כגודל כרטיס אשראי, שבה כתובה הפרפרזה "אני קונה משמע אני קיים", על אמירתו של רנה דקארט "אני חושב משמע אני קיים". בעבודה זו כמו בעבודות רבות נוספות, היא מותחת ביקורת על תרבות הצריכה של החברה המערבית, שבה מעורבים היצרנים ואמצעי התקשורת המסחריים.
עבודותיה מוצגות במוזיאונים, בגלריות, במרחב הציבורי, בשלטי חוצות, על תיקים ואף על קופסאות גפרורים.
