ברברה לודן (באנגלית: Barbara Loden; 8 ביולי 1932 – 5 בספטמבר 1980) הייתה דוגמנית, במאית ושחקנית תיאטרון וקולנוע אמריקנית, זוכת פרס טוני. לודן הייתה האישה הראשונה שכתבה, ביימה וכיכבה כשחקנית ראשית בסרט באורך מלא (הסרט "וונדה" (אנ')), אשר זכה לפרס המבקרים הבינלאומי בפסטיבל הסרטים של ונציה בשנת 1970. לודן אף ביימה מספר מחזות אוף ברודוויי.[1][2]
לודן הייתה חברה קבועה בבית הספר למשחק אולפן השחקנים והופיעה במספר פרויקטים אשר ביים בעלה השני, הבמאי הנודע איליה קאזאן, בהם "זוהר בדשא".[3] כמו כן, הופיעה לודן כמשתתפת קבועה בתוכנית הטלוויזיה "המופע של ארני קובקס" (אנ'), ותפקידה כלל השפלה מסוימת כמו: ספיגת פשטידות שהושלכו על פניה והעמדת פנים שהיא "מנוסרת לשני חלקים".
קריירה
בשנת 1947 הופיעה לודן לראשונה כשחקנית תיאטרון בהצגה "התנהגות כפייתית" ("Compulsion"), וכן הופיעה לצדו של רוברט רדפורד בהצגה "העץ הגבוה ביותר" ("The Highest Tree"); לצדו של בן גזארה ב"קרקס הלילה" ("Night Circus") ובהצגה על מעריצו של ג'יימס דין, "Come Back to the Five and Dime, Jimmy Dean, Jimmy Dean".
הופעתה הטלוויזיונית הראשונה הייתה ב"מופע של ארני קובקס" בו הייתה לבושה בלבוש חושפני לצדו של קובקס, תפקיד אותו קיבלה בסיועו של בעלה הראשון, לארי ג'ואחים, שהיה מפיק ומפיץ טלוויזיוני. על פי עדותה של לודן, היא חבה רבות לארני קובקס שבחר בה למרות התנגדותו של מפיק נוסף של התוכנית. כשלודן שוחחה על הנושא בראיונות, אמרה שקובקס ריחם עליה, והציע לה להיות משתתפת קבועה בתוכנית בתפקיד עוזרת פעלולים שכלל פעולות כמו גלגולים בתוך שטיח וספיגת פשטידות בפנים.
בשנת 1960 הופיעה לודן בסרטו של איליה קאזאן, "נהר פראי", כמזכירה של הדמות אותה גילם השחקן מונטגומרי קליפט. ייתכן כי התפקיד שבזכותו הייתה מוכרת ביותר היה בסרט "זוהר בדשא", בו שיחקה לצדו של וורן בייטי את אחותו בשנת 1961. היא זכתה לפרסום ולשבחים בזכות האופן בו גילמה את התפקיד הראשי (את מגי) בהצגה "After the Fall" שהפיק קזאן על פי תסריטו הבדיוני של ארתור מילר שעסק באשתו לשעבר, מרילין מונרו בשנת 1964. על הופעה זו היא קיבלה את פרס טוני כשחקנית הטובה ביותר, וכן פרס Outer Critics Circle Award בארגון עיתונאים המבקר הצגות ברודוויי עבור עיתונים. הביקורות על הופעתה של לודן ב-"After the Fall" הגדירו אותה כ"ג'ין הארלו החדשה", וכ"פצצה בלונדינית".
לודן הייתה אמורה לככב בסרט אותו ביים פרנק פרי, "השחיין" ("The Swimmer"), לצדו של ברט לנקסטר. הייתה זו אמורה להיות הופעת הבכורה שלה כשחקנית ראשית בסרט קולנוע לאחר גילום תפקידי משנה בסרטים כמו "זוהר בדשא" ו-"נהר פראי". אך בשלב מאוחר יותר, לאחר צילום הסצינות לסרט, התעוררו חילוקי דעות בין מפיק הסרט סם שפיגל לבין הצוות האחראי על הבימוי והתסריט (פרנק פרי ואלינור פרי), ובעקבות התערבותו של קאזאן, שהיה חברו של שפיגל, פוטר פרי, הסצינות צולמו שוב על ידי סידני פולאק שהחליף אותו, ובמקום לודן הופיעה שחקנית הברודוויי ג'ניס רול (אנ'). לודן ופולאק לא קיבלו קרדיט בסרט. העדות היחידה שנותרה לסצינות שהוצאו מהסרט היא בדמות תמונות שצולמו על הסט, אשר הוצגו בסרט הדוקומנטרי "סיפורו של השחיין" ("The Story of The Swimmer") של כריס איניס.
באוטוביוגרפיה של קאזאן, "Elia Kazan: A Life", הוא חושף את רצונו, תשוקתו וחוסר יכולתו לשלוט בלודן. כפי שעיתונאי הניו יורק טיימס מדווח, קאזאן כתב על לודן "בחיבה המשולבת בהתנשאות או תחושת בעלות בהדגשת מיניותה והחיות שלה". לדבריו, בגישתו היהירה קאזאן קונן על כך שלודן סמכה על היותה מושכת מינית על מנת להתקדם בתעשייה, וכי הוא פחד לאבד אותה. לטענתו, קאזאן כביכול "הגן על לודן".
למרות יחסו המגביל של בעלה, בשנת 1970 לודן כתבה, הפיקה, ביימה וכיכבה כשחקנית ראשית בסרט העצמאי "וונדה" בו שילבה כוחות עם צלם הקולנוע והעורך ניקולס ט. פרופרס. הסרט היה דל תקציב (רק 115,000 דולר). "וונדה" הוא אוטוביוגרפיה חלקית על אשת כורה פחם פאסיבית ומנותקת מהמציאות, אשר קשרה עצמה לנוכל קטן. הסרט צולם באופן חדשני (cinéma vérité) בסגנון אוטוביוגרפי המבוסס על אלתור חלקי של צוות השחקנים. היה זה אחד מהסרטים האמריקנים הבודדים שבוימו על ידי אישה ובו בזמן הוצגו בתיאטרון. מבקר הקולנוע דייוויד ת'ומסון כתב "וונדה מלא ברגעים לא צפויים ואווירה אותנטית, חיה וחשופה, ואינו מתפשר על אף קלישאה בסצנה או בדמות". סרט זה היה הסרט האמריקני היחיד שהתקבל וניצח בפרס המבקרים הבינלאומי בפסטיבל הסרטים של ונציה ב-1970, והוצג בפסטיבל הקולנוע בקאן ב-1971. ב-2010, בסיוע גוצ'י, הסרט הוצג במוזיאון לאמנות מודרנית.
לודן זכתה לעניין רב בפסטיבל קאן עבור מיזם הבימוי הראשון שלה. אף על פי שקאזאן היה גאה בהישגיה, "הבנתי שאני מאבד אותה" כתב על תשומת הלב הרבה שהעניקו לה. קאזאן אף הגדיל וטען שהיא עוררה את כעסו כשבחרה להתלבש בסגנון "גברי" יותר עם מגפיים ומכנסיים, לבוש שיהלום את תפקידה כבמאית. אף על פי שהזוג נותר נשוי, דווח כי הם התרחקו זה מזו מבחינה רגשית, אף על פי משבר ההתמודדות של לודן עם מחלת הסרטן ממנה סבלה באותה תקופה. קאזאן סיפר למקורביו כי לודן האשימה אותו בכך שהוא מכניס לחייה "שליליות" שלדעתה גרמה לסטרס (לחץ, מתח נפשי) שהובילו להתפרצות מחלת הסרטן. תעשיית הסרטים לא איפשרה ללודן להמשיך ולהתקדם והיא מצאה כי "רוב הדלתות נסגרות בפניה" למרות ניסיונה ועבודתה במספר סרטי ענק, הופעתה בהצגות במה ומערכת היחסים שלה עם קאזאן (ייתכן כי יחסים אלו הם הגורם לכך). לודן, בדומה לדמות שגילמה ב"וונדה", לא אומצה על ידי החברה בתקופה ההיא.
חייה האישיים
לודן תוארה כביישנית, צנועה ובעלת טון דיבור שקט ורך, אשר נהגה להתבודד. היא נולדה בעיירה קטנה בצפון קרוליינה ולאחר גירושי הוריה, היא גדלה וחונכה על ידי הורי אמה אשר עזבה לעיירה אחרת בחיפוש אחר מקורות פרנסה. לודן עברה לניו יורק בגיל 16 והתקדמה במסלול הקריירה כנערת הפין-אפ, דוגמנית ורקדנית במועדון הלילה הנודע Copacabana nightclub לפני שהצטרפה ללימודי משחק בבית הספר למשחק הנודע ונהייתה שחקנית.
לודן נישאה בשנית לבמאי הסרטים איליה קזאן שהיה מבוגר ממנה בעשרים ושלוש שנים. אף על פי שבני הזוג התרחקו זה מזו ואף שקלו להתגרש, הם היו עודם נשואים ביום מותה, בגיל 48, בעקבות מחלת סרטן השד ממנה סבלה. לזוג היה בן אחד משותף, ליאו. ללודן היה בן נוסף, מרקו, מנישואיה הראשונים עם בעלה לארי ג'ואחים, מפיק סרטים וטלוויזיה, ואיש הפצת סרטים, עמו התחתנה בשנות ה-50 של המאה ה-20. היא ניהלה רומן עם הצלם והמרצה ניק פרופרס, מי שצילם וערך את סרטה היחיד "וונדה".
ברברה לודן נפטרה בבית החולים מאונט סיני מסרטן השד לאחר שנתיים של מאבק במחלה.
מחזות
- "Compulsion"
- "!Look After Lulu" - נכתב על ידי נואל קאוורד
- "קרקס הלילה" ("Night Circus") - עם בן גזארה
- "העץ הגבוה ביותר" ("The Highest Tree") - עם רוברט רדפורד
- "החלום הארוך" ("The Long Dream")
- "לאחר הסתיו" ("After the Fall") - כ"מגי", נכתב על ידי ארתור מילר, במאי איליה קאזאן (פרס טוני)
- "מסע החורף" ("Winter Journey")
- "נערת הכפר" ("The Country Girl") - של קליפורד אודטס
- "הבית הוא הגיבור" ("Home is the Hero")
- "מחזות החיים והמוות של ויליאם אינג'" ("The Love Death Plays of William Inge")
- "Come Back to the Five and Dime, Jimmy Dean, Jimmy Dean"
- "But for Whom Charlie"
- "Berchtesgaden"
פילמוגרפיה
- "המופע של ארני קובקס" ("The Ernie Kovacs Show") (1956 - 1957) - תוכנית טלוויזיה, משתתפת קבועה
- "נהר פראי" (1960) - כבטי ג'קסון, במאי - איליה קאזאן
- "זוהר בדשא" (1961) - כג'יני סטמפר, במאי - איליה קאזאן
- הפרק "The Boy Who Wasn’t Wanted" בסדרת הטלוויזיה "Alcoa Premiere TV Series" (1962) - כבטי ג'ונסון
- הפרק "Torment Him Much and Hold Him Long" בסדרת הטלוויזיה "Naked City" (1962) - כפני סונר
- "The Glass Menagerie" (1966) - הפקה טלוויזיונית של CBS
- "The Swimmer" - במאי פרנק פרי, הוצאה מהסרט בשלב הסופי ולא קיבלה קרדיט
- "Fade in" (1968) - סרט טלוויזיה, עם ברט ריינולדס
- "וונדה" (1970) - כתבה, ביימה וכיכבה בתפקיד הראשי
- "המופע של מייק דאגלאס" (1971) - תוכנית טלוויזיה, בתפקיד עצמה
- "המופע של דייוויד פרוסט" (1971) - תוכנית טלוויזיה, בתפקיד עצמה
- "The Frontier Experience" (1975) - סרט קצר, אותו ביימה והפיקה
- "Cinema cinemas" - סדרת טלוויזיה דוקומנטרית שצולמה זמן קצר לפני מותה, "Kazan Barbara Loden"
פרסים ומועמדות
- "לאחר הסתיו" ("After the Fall") - פרס טוני על השחקנית הטובה ביותר
- "וונדה" ("Wanda") - פרס המבקרים הבינלאומי בפסטיבל הסרטים של ונציה
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ The Hollywood Reporter, Barbara Loden obituary, September 8, 1980.
- ^ “Barbara Loden, award-winning stage, film actress, dies”, Los Angeles Herald-Examiner, September 6, 1980.
- ^ Garfield, David (1980). "Appendix: Life Members of The Actors Studio as of January 1980". A Player's Place: The Story of The Actors Studio. New York: MacMillan Publishing. p. 279. ISBN 0-02-542650-8.
