בקע טבורי הוא תופעה שבו נדחקים רקמות ואיברים בבטן כלפי העור החיצוני, דרך האזור הסמוך לטבור.תופעה זו ידועה גם בשם”הרניה” או "קילה". מבחינים בין שני סוגים: "בקע מולד" ו"בקע נרכש".
מקור המילה הוא יווני, היפוקרטס השתמש במושג hernios (בליטה) להגדרת האזור החורג בבטן הקרוי כיום בקע טבורי. בפפירוס אברס מתואר תהליך של טיפול בבקע טבורי[1].
הרופא הרומאיקורנליוס קלסוס בן המאה הראשונה לפני ספירת הנוצרים ריכז את כל הידע המדעי והרפואי עד זמנו בספרו - De Medicina ובו תיאר לראשונה ניתוח של בקע מפשעתי ותיאר את אבחונו של בקע טבורי.
היווצרות בקע טבורי
בקע טבורי בילודים
חבל הטבור הוא צינור חזק וגמיש, המזרים את הדם משלית האם לעובר וסופג ממנו את חומרי ההפרשה. החבל הנכנס לגוף עובר בין שני שרירי הבטן הישרים. שרירים אלה מחוברים ביניהם על ידי רקמה סיבית חזקה שנקראת הקו הלבן (linea-alba). טבעת הטבור היא חור קטן בקוטר של כ-2.5 ס"מ, שדרכו חודר חבל הטבור לגוף העובר. לאחר הלידה, טבעת הטבור נסגרת והקו הלבן נעשה לרצועה אחידה וחלקה. אם הטבעת אינה נסגרת התינוק סובל מבקע טבורי מולד. תופעה זו נפוצה למדי והיא מתרחשת אצל 10% מכלל התינוקות. בקבוצות אתניות מסוימות, בעיקר בארצות אפריקה היא נפוצה יותר[2] כן נפוצה התופעה יותר בתינוקות שנולדו טרם זמנם[3] . הבקע שכיח יותר במספר מומים מולדים כמו תסמונת דאון או תסמונת בקווית' וידמן. אין מטפלים בבקע טבורי בילדים עד גיל שנה, שכן הוא בדרך כלל עשוי להסגר מעצמו. אם הבקע אינו נסגר עד גיל 5, קרוב לוודאי שהילד יזקק לניתוח[4].
בקע טבורי במבוגרים
בקע טבור מופיע אצל מבוגרים, כאשר טבעת הטבור נפתחת מחדש עקב תנאים מסוימים כמו: כובד אזורי, השמנה מאסיבית או הריון או חולשה מולדת בדופן הבטן, או תהליך הזדקנות של רקמות הגוף. התופעה שכיחה יותר בקרב נשים בשל הריונות והלחץ שגורם משקל הרחם הגדל על דופן הבטן, וכן בקרב מטופלים שסובלים מעודף משקל משמעותי או הצטברות נוזלים בחלל הבטן (מיימת). כמו כן הבקע נפוץ יותר אצל אנשים שסובלים מעצירות כרונית ונדרשים למאמץ לצורך ריקון המעיים, או הסובלים משיעול חריף ומתמשך כמו אסתמה כרונית.
לעיתים בליטה זו גורמת לכאב ואי נוחות, שמחמירים בעקבות פעולה מאמצת כגון שיעול, ריקון מעיים, עמידה ממושכת, או הרמת משא כבד. הלוקים בתופעה זו מרגישים לעיתים סחרחורת, בחילות והקאות. הסיבה לכך היא הדלקת שנגרמת באזור הבקע, בשל אספקת דם לקויה, והצטברות חומרים באזור הבלתי מנוקז. האזור הכלוא נראה בולט, רגיש ובעל צבע חריג.
בקעים קטנים אינם דורשים טיפול, אולם בדרך כלל ניתוח הוא הפתרון הטיפולי המקובל, מאחר שהבקעים אינם נרפאים מאליהם, אלא נוטים לגדול ולהחמיר עם הזמן. במבוגרים הרקמות אינן גדלות ולכן ברוב המקרים הבקע לא ירפא מעצמו ולתיקונו יידרש ניתוח[5]. בבקעים מסוג זה, קיים חשש שחלק מרקמת השומן או המעיים ייכלאו אל תוך הבקע, בלא היכולת להחזירם. מצב הקרוי בשם "בקע כלוא" שבו, נפגמת אספקת הדם לאזור והתוצאה היא נמק רקמות וזיהום רב מערכתי. שעלול אף להסתיים במוות[6].
הטיפול בבקע טבורי
בניתוח הלפרוסקופי מבצעים, מספר חתכים קטנים באזור הבטן, דרכם מוכנסים כלי הניתוח. דרך חתך נוסף באזור הטבור, מוחדר הלפרוסקופ, שבקצהו מצלמה, כך ניתן לעקוב אחר כל שלבי הניתוח מעל גבי צג המחשב. באותם המקרים שבהם הבקע אינו גדל מדי, הרקמות שפרצו החוצה מבעד לבקע, ונקראות "כיס הבקע", מוחזרות לחלל הבטן ואזור הבקע נתפר[5]. אם הבקע הוא גדול מכדי שאפשר יהיה לתפרו, סוגרים אותו על ידי רשת כירורגית ייחודית העשויה מחומר בלתי מתכלה שאינו נדחה על ידי גוף. לאחר הניתוח, רקמת הגוף גדלה מעל הרשת ומכסה אותה, כך הרשת נשארת מקובעת מעל אזור הבקע.
,_1967.jpg)
