פלביוס בסיליסקוס (יוונית: Βασιλίσκος) היה קיסר האימפריה הביזנטית משנת 475 עד למותו בשנת 476, הוא היה בן לשושלת בית לאון. הוא היה יריב של זנון, קיסר האימפריה הביזנטית ותפס את כיסא המלוכה לאחר שזנון נאלץ לעזוב את קונסטנטינופול בעקבות מרד שפרץ בעיר.
חייו
בסיליסקוס היה אחיה של הקיסרית אאליה ורינה, אשתו של הקיסר לאון הראשון, קיסר האימפריה הביזנטית. בזכות קשרים אלו הוא החל בקריירה צבאית כגנרל בצבא הביזטי. לאחר מספר הצלחות מינוריות הוא מונה בשנת 468, לעמוד בראש מערכה כנגד השבטים הונדליים שהתבססו בצפון אפריקה. המבצע היה מיזם משותף של אנתמיוס, לאון הראשון ומרקלינוס, וכלל צי שהורכב מלמעלה מאלף כלי שיט, נאסף להובלת הצבא "המזרחי-המערבי-האילירי" המשולב. אף כי רוב הוצאות המלחמה מומנו על ידי האימפריה המזרחית, גם אנתמיוס והאוצר המערבי תרמו את חלקם, אך אף מבצע זה הסתיים בכישלון צורב. הצי הובס בידי גאיזריק והוונדלים בקרב קייפ בון (אנ') ומרקלינוס נרצח בידי בעקבות התבוסה. מפלה זו הביאה להפסדים גדולים בכסף ובאובדן חיילים. 600 מתוך 1,113 ספינות המלחמה שיצאו למסע אבדו על אנשיהן.
בסיליסקוס הצליח לתפוס את השלטון בסיוע אחותו, ורינה, תוך ניצול חולשותיו הפוליטיות של יריבו, זנון, שעורר עוינות בקרב אזרחי קונסטנטינופול ומנגנוני השלטון הביזנטי גם יחד, שראו אותו כברברי שתפס את השלטון מידי לאון הראשון באופן לא הוגן. בזכות קשריה במסדרונות הכוח של האימפריה הצליחה וריה לגייס לצידה גנרלים בצבא ולסלק את זנון מקונסטנטינופול, בסיליסקוס ניצל את הואקום השלטוני שנוצר ועלה לכס המלוכה. בסיכומו של דבר, בסיליסקוס התגלה כשליט כושל, הוא הצליח תוך זמן קצר להרחיק ממנו את תומכיו ולקומם כנגדו את הכנסייה על רקע תמיכתו בגישה המיאפיזיטית (Miaphysitism), הגורסת כי לישו היו שני טבעים שהתאחדו לאחד והוכרז כמינות הן על ידי הנצרות האורתודוקסית והן על ידי הנצרות הקתולית, עוד לפני שהתפלגו. גם אנשי החצר, ובהם אחותו ורינה, שתחילה תמכו בו, גילו עוינות לאחר שמצאו את עצמם נדחקים מפני מקורבים שבסיליסקוס מינה לתפקידי מפתח. כאשר זנון חידש את המאבק על השלטון נותר בסיליסקוס ללא תומכים וזנון נכנס כמנצח, ללא התנגדות, לקונסטיטנופול. הוא תפס את בסיליסקוס והוציא אותו ואת משפחתו להורג.
המשאבים הכלכליים והצבאיים של האימפריה המזרחית הוקדשו לפתרון והכרעה במאבקי הכוח בין בסיליסקוס לזנון. בכך נותרה האימפריה המערבית, שהייתה מלכתחילה במצב מוחלש וסבלה מאי-יציבות, עם הצורך להתמודד לבד מול האיום של פשיטות שבטים גרמאנים. בספטמבר 476 התמרדו שכירי החרב ההרולים, הסקירים והטורקילינגים תחת הנהגתו של אחד ממפקדי הצבא, הגרמני אודואקר כנגד פלביוס אורסטס, אחד השליטים של מה שנותר מהאימפריה המערבית. אורסטס נלכד ליד פיאצ'נצה ב-28 באוגוסט 476 והוצא להורג. אודואקר התקדם לרוונה ולכד את העיר בה ישב הקיסר האחרון, רומולוס אוגוסטולוס, שהוכרח לוותר על כתרו ב-4 בספטמבר 476. מכיוון שאחר ויתורו על הכתר לא מונה קיסר אחר, ויתור זה נחשב לקיצה של האימפריה הרומית המערבית.
קישורים חיצוניים
