ארל בנג'מין נלסון נולד בעיר מקוק (McCook) השוכנת בדרום-מערב נברסקה. הוא בנם היחיד של בירדלה ובנג'מין ארל נלסון. בשנת 1963 השלים לימודי תואר ראשון באוניברסיטת נברסקה – לינקולן, כעבור שנתיים קיבל תואר שני במנהל עסקים וב-1970 השלים לימודי תואר שני במשפטים – כולם באותה האוניברסיטה. אחרי שתמו לימודיו הגבוהים בבית הספר למשפטים בלינקולן, החל לעבוד כעוזר ליועץ המשפטי של קבוצת "ביטוח לאומי מרכזי" (Central National Insurance) באומהה. לאחר שנים אחדות בעסק, ב-1975 מונה בידי מושל נברסקה למנהל ביטוח המדינה. לאחר שהממשל התחלף, שב נלסון לעבודתו בקבוצת "ביטוח לאומי מרכזי" כסגן נשיא החברה ובסופו של דבר כנשיא[2].
כאשר פתח בקריירה פוליטית, נלסון הצטרף אל המפלגה הדמוקרטית. ב-1986 היה יושב ראש מסע הבחירות לתפקיד המושל של ראשת עיריית לינקולן הלן בוסאליס. עם זאת, בבחירות הכלליות הפסידה בוסאליס למועמדת הרפובליקנית קיי אור. בשנת 1990 התמודד נלסון לראשונה לתפקיד ציבורי. בבחירות לתפקיד מושל נברסקה, גבר על המושלת הרפובליקנית המכהנת קיי אור בפער בן 4,030. הוא נבחר מחדש ב-1994 עם 74% מקולות הבוחרים, פער הניצחון הגדול ביותר עבור מושל בנברסקה בחצי המאה שחלפה, חרף המהפכה הרפובליקנית שהתחוללה באותן בחירות אמצע.
בתקופת כהונתו קיצר נלסון את ההוצאות הממשלתיות ב-64% יחסית לממשלהּ של קיי אור, הציג רפורמה לריסון הפשע דרך "חוק הרחובות הבטוחים" ו"חוק הפשע הקטיני" ותמך במיסוד חקיקות למען משפחות בעלות הכנסה-נמוכה. הוא גם הפחית מסים עבור למעלה מ-400 אלף משפחות עם הכנסה בינונית בנברסקה. כמושל, נקט נלסון במספר עמדות שמרניות כיאה להיותה של נברסקה מדינה הנוטה לימין הפוליטי. לראיה, הוא דחף לכינון רפורמה במערכת הרווחה של נברסקה לפני שנעשתה ברמה הלאומית, והתנגד למאמצי ממשל הנשיא ביל קלינטון לרפורמה במערכת הבריאות הפדרלית. ב-1996 התמודד לסנאט של ארצות הברית עם פרישתו של ג'. ג'יימס אקסון. הוא הפסיד לצ'אק הייגל.
בשנת 1998 נלסון לא היה רשאי להתמודד לתקופת כהונה שלישית לאור הגבולת כהונה הקבועות בחוק של נברסקה. מחליפו היה מייק ג'והנס. נכון להווה, הוא הדמוקרט האחרון שכיהן כמושל נברסקה. בשנת 2000 היה מועמד המפלגה הדמוקרטית לסנאט של ארצות הברית מנברסקה, אחרי שהסנאטור הדמוקרטי המכהן בוב קרי הכריז על פרישתו. בבחירות הכלליות הוא ניצב מול התובע הכללי של נברסקה דון סטנברג, אותו ניצח בפער זעום בן כ-51%, אחרי שהוציא כמיליון דולר אמריקני על מסע הבחירות שלו. למרות התחייבותם הראשונית לעבוד יחדיו, נלסון ועמיתו צ'אק הייגל ניהלו מערכת יחסים עכורה[3]. ב-2006 נבחר לתקופת כהונה נוספת בת שש שנים.
