PROFILBARU.COM

בוגדן וילוולדה
Gottfried Willewalde
לידה	31 בדצמבר 1818 (יוליאני); פבלובסק, רוסיה
פטירה	11 במרץ 1903 (יוליאני) (בגיל 84); דרזדן, הקיסרות הגרמנית
מקום לימודים	האקדמיה הקיסרית לאמנויות (1842)
תקופת הפעילות	1838–1903 (כ־65 שנים)
זרם באמנות	האומנות האקדמית
הושפע על ידי	קארל ברולוב, גוטלוב אלכסנדר סאוורוויד
פרסים והוקרה	מדליית זהב גדולה של האקדמיה הקיסרית לאמנויות (1842); מסדר ולדימיר הקדוש, דרגה 2 (1883); עיטור אנה הקדושה, דרגה ראשונה (1879); מסדר סטניסלב הקדוש, דרגה 1 (1876); עיטור ולדימיר הקדוש, דרגה 3 (1873); מסדר סטניסלב הקדוש, דרגה 2 ;
צאצאים	Alexander Bogdanovich Willewalde

בוגדן פבלוביץ' וילוולדה (ברוסית: Богдан Павлович Виллевальде‏; 12 בינואר 1819 – 24 במרץ 1903) היה פרופסור אימפריאלי מהאקדמיה הרוסית לאמנות צבאית.^[1]

ביוגרפיה

בוגדן וילוולדה נולד בפבלובסק, סנט פטרסבורג ב-12 בינואר 1819, במשפחת אצולה ממוצא בווארי. מילדותו, הוא הכיר והיה חבר של הדוכסים הגדולים הרוסים והתחבר באופן אינטימי למשפחה הקיסרית וההיררכיה הרשמית שלה.^[2]

לימודי האמנות שלו היו באקדמיה הקיסרית לאמנויות של סנקט פטרבורג בשנת 1838. הוא למד אצל קארל ברולוב ואלכסנדר סאוורוויד.^[3] בשנות ה-40, לאחר שהשיג הצלחה בלימודיו האקדמיים, הוא נשלח לדרזדן כדי להתאמן באמנות ציורי מלחמת 1813. ב-1844 הוא חזר לסנט פטרסבורג עם מותו של סוארוויד, כדי לסיים את המחזור של האחרון של ציורי המלחמה הרוסית נגד נפוליאון. בשנת 1848, הוא מונה לפרופסור באקדמיה הקיסרית לאמנויות, וכיו"ר המדור לאמנויות צבאיות.

אמנות צבאית

בתחילת דרכו האמנותית הושפע וילוואלדה ממאסטרים גרמניים, בעיקר פטר פון הס שבסיסו במינכן, ברוחו צייר וילוואלדה את הקרב על גיסגובל. לאחר מכן הוא הפך לחסידיו של האמן הצרפתי הוראס ורנה, אם כי הוא לא ממש יכול היה להשתוות לקלות משיכת המכחול והאלגנטיות של האחרון.

יצירותיו העיקריות של וילוולדה בתקופה ראשונה זו הן ארבעת בדי הציור הענקיים של ההיסטוריה של המלחמות הנפוליאוניות בשנים 1813–1814, שנמצאים כעת באולם אלכסנדר של ארמון החורף: הקרבות של קולם, לייפציג, פר-שמפנוס ופריז.

וילוולדה הצטרף לצבא הרוסי, וערך סקיצות תוך כדי שירות, ולאחר מכן השלים את הקנבסים המונומנטליים שלו. לאחר שהוזמן לצייר את "לכידת שאמיל", הוא נסע לקווקז כדי לצפות בנוף. בדאגסטן הוא יצר כמה מאות צבעי מים ורישומים שהיום הם בעלי חשיבות היסטורית עצומה.

בתקופה השנייה של הקריירה שלו, וילוואלדה הפנה את תשומת לבו למרד נובמבר הפולני בשנת 1831, המהפכה ההונגרית של 1848, מלחמת קרים ("המצור על סבסטופול"), והכיבוש הרוסי של הקווקז. וילוואלדה צייר גם כמה מהמלחמות של שנות ה-70, אם כי במידה קטנה יותר.

בתקופתו האחרונה, חזר וילוואלדה לנושא החביב עליו והנחקר ביותר: עידן נפוליאון. היצירות של תקופה זו מתארות את חיי היומיום של הצבא, ומדגימות תכונה חדשה של כישרונו - הומור עדין בתיאור סצינות צבאיות-אידיליות כמו בציור ״קוזקים על הריין״. הוא היה תומך נלהב בסדר צבאי, וילוואלדה הצטיין בדימויים של מצעדים ותמרונים שאינם משמשים דוגמה לתיאורי מלחמה, כגון אימון שומרי הסוסים של בחיל התותחים.

אמנות המלוכה

וילוולדה זכה להערכה רבה על ידי החצר הקיסרית וקיבל כמה עבודות לתאר את אנשי החצר בטקסיים שונים. בשנת 1859, הוא יצר בד מונומנטלי – טקסי כניסת הקיסרים למוסקבה לפני הכתרתם הקדושה ב-17 באוגוסט 1859 לכבוד הכתרתו של הצאר אלכסנדר השני. בעקבות הצלחה זו, הוא התבקש לתאר את המשיחה של הדוכס הגדול ניקולס כיורש לכס הקיסרי. הציור שכותרתו ״שבועת הוד מעלתו הקיסרית הנסיך ניקולאי אלכסנדרוביץ' באולם כס גאורגייב של ארמון החורף 8 בספטמבר 1859״.^[2]

שש שנים מאוחר יותר, בעקבות מותו בטרם עת של יורש העצר, הופקד וילוולדה לצייר את המשחה של בנו השני של הצאר, אלכסנדר אלכסנדרוביץ', ליורש החדש של כס המלכות הקיסרי: ״שבועת הוד מעלתו יורש העצר הנסיך אלכסנדר אלכסנדרוביץ'. באולם כס גאורגייב בארמון החורף הופק בשנת 1867.״ כמעט אותם פרצופים מופיעים בציור הזה כמו בציור הקודם, וחלוף הזמן ניכר בהם, במיוחד המראה העייף של המלכה מריה אלכסנדרובנה, שחלתה לאחר מות בנה הראשון.

חיים אקדמיים

וילוולדה נשאר ראש חטיבת האמנות הצבאית של האקדמיה האימפריאלית לאמנויות עד הרפורמה שלה בשנות ה-90. מצוינות הוראתו שימשה להכשרת כמעט כל הדור הבא של אמני צבא רוסים. למרות שווילוולדה עצמו היה אדם בעל דעות עקביות על אמנות והוא לא אהב את הדור הצעיר על חידושיו השונים, הוא הצליח שלא לשבש את כישרונותיהם. כישרונות מגוונים כמו אדולף שרלמן, פיליפוב, קובלבסקי, גרוזינסקי, פופוב, מזורובסקי, אנטוני קמינסקי וניקולאי קרזין יצאו מבית הספר שלו.

סִגְנוֹן

וילוולדה הוא אחד הנציגים העיקריים של הסוג הדומיננטי של ציור הקרב של המאה ה-19, המשלב את נקודות החוזק והחולשה של הסגנון. הוא נשאר תלוי באקדמיה שתמכה באותה תקופה ושמרה על ז'אנר האמנות הצבאית. היו דרישות מחמירות של תאורי המלחמה, לאור התפתחות הריאליזם באמנות בכלל: ייצוג מדויק במיוחד בצורה והצגה של הכוחות המשתתפים בקרב. הדימוי אמור לשקף את העמדה הרשמית לגבי המלחמה המתוארת, ותלויה במסרים הרשמיים. כל יצירתו של וילוולדה הייתה מוקפת בדרישות אלה: דיוק, תיאור האמת כפי שהיא מיוצגת על ידי השלטונות הרוסיים והציור גמור היטב.^[4]

וילוולדה יצר דיוקן קבוצתי מורכב המצויר בצורה מופתית של בני מלוכה, מכובדים, מנהיגים צבאיים, נציגי כל המעמדות של המדינה הרוסית, מהאליטה השלטת ועד אזרחים רגילים. הבד המונומנטלי שלו משנת 1859 להכתרת הצאר אלכסנדר השני מתאר כ-200 איש, ל-82 מהם יש דיוקן מדויק, מה שהופך את המוצר למקור לא יסולא בפז של איקונוגרפיה של המדינאים של האימפריה הרוסית.

המשפחה והאצולה הקיסרית העריכו את יכולתו המדהימה של וילוולדה לתיאור מדויק, להעלות על בד את היופי של העולם האמיתי, של דגמי הלבוש והתכשיטים. בסצנות הקרב הריאליסטיות שלו, השיג האמן שיאים בתיאור בעלי חיים, במיוחד של סוסים. הוא פיתח חתימה משלו על ידי תיאור סוג סוס אהוב שתמיד נוכח בציוריו: הם צוירו בצורה מושלמת ומייצגים אידיאל חיצוני.^[2]