העיתון היומי (ה)אשט שפירושו בהונגרית "הערב" (Az Est) הוקם בשנת 1910 על ידי אנדור מיקלוש היהודי-הונגרי בבודפשט. בהמשך הוא קנה שני עיתונים נוספים, ועם הקמתה של חברת "עיתוני האשט" (Az Est Lapok) יצר משפחת עיתונים יומיים מודרנית[1].
העיתון היה אחד המייזמים הגדולים ביותר של העיתונות ההונגרית באותה תקופה. הבעלים והעורך הראשי שלו, אנדור מיקלוש, עבד קודם כעורך הדסק הכלכלי של הפשטי נפלו (Pesti Napló), כלומר "היומן של פשט", אך פוטר בשנת 1910 על ידי בעל העיתון, יוז'ף שוראני. לאחר מכן השיק עיתון משלו, ויצר את העיתון המצליח ביותר של 20–25 השנים הבאות. העיתון הופיע בצהריים או בשעות אחר הצהריים המוקדמות וכבר הגיע באותו היום לעיירות השדה ברחבי המדינה.
האשט היה צהובון אמיתי. הוא לא הוצא למכירה רחבה רק ברחובות, בשדרות (boulvard), אלא בעיקר נמנע מקשר עם תבניות עיתון ישנות, ויצר סגנון חדש שהתאזרח בהצלחה. העיתון הביא לעיתונות היומית שלל חידושים בכל הקשור לרעיונות, תוכן ודפוס. קולו היה נועז, הוא היה פרוגרסיבי, אך לא היה תלוי במפלגות פוליטיות. הוא הצליח לענות לצורכי קהל הקוראים הרחב וגם לעצב אותו בעצמו. מאמרי המערכת הקצרים והחד - טוריים של האשט השפיעו על השקפותיהם של המוני הקוראים.
אחת החוזקות העיקריות של העיתון היה שירות החדשות האמין שלו. הוא העסיק רשת רחבה של כתבים, עיתונאים מוכשרים וכתבים דוחפים (פושרים). אחד מכתבי העיתון בשנים הראשונות, לאסלו פנייש, בלט בדיווחיו על השימוש לרעה בכוח או בסמכות במדינה (או החשודות לכך). אנדור אדוריאן (לַקֶנֱבַּכֶר), פאל קרי, ארפאד פאסטור (פּיקלר) שלושתם יהודים, סיקרו את מדיניות החוץ ונושאים מחוץ להונגריה. בנוסף לענייני אקטואליה, גילויים סנסציוניים, מקרי פשע, חדשות כלכליות ושוק המניות, גם כתבותיהם של הסופרים פרנץ מולנר (נוימן), שאנדור ברודי, זולטאן אמברוש, פרנץ הרצג, ינה הלטאי (הרצל), וז'יגמונד מוריץ העשירו את העיתון. אנדור מיקלוש הקיף את עצמו באנשי מקצוע מצוינים. לאיוש מיקש היה העורך הספרותי, ובראש ההוצאה לאור עמד ארנולד שבשטין (עד 1930), שהיה לו חלק בהצלחת העיתון. בשנת 1930שימון קמן מונה לעורך ראשי. את הכותרת והטיפוגרפיה של המגזין צייר אלק פאלוש (פרידמן), מעצב, מעצב תפאורות; הגרפיקה והכרזות עוצבו על ידי אמנים צעירים, כמו ליפוט הרמן, לאסלו קראה, טיבור פוליה. לאחר פרישתו מספורט אטילה פטשאואר, האלוף האולימפי בסיף, עבד בעיתון ככתב ספורט וכמבקר תיאטרון.
האשט התגלה כעסק מצליח מאוד, והעיתון המשיך לצמוח ומספר העותקים המודפסים גדל בהתמדה. במהלך מלחמת העולם הראשונה רוב הציטוטים בעיתונות מחוץ להונגריה היו מהכתבות באשט. העיתון הגיע ליותר מחצי מיליון עותקים במהלך המלחמה. בעת הרפובליקה הסובייטית ההונגרית הוא נאסר יחד עם כל העיתונים האזרחיים (הבורגניים) האחרים והתחדש לאחר נפילת הרפובליקה הסובייטית. באותה תקופה נפתח נגדו קמפיין ימני קיצוני, מכיוון שהעיתון נחשב לאחד ממכיני המהפכה בשנת 1919. המערכת וחבר העורכים נקטו אז במדיניות מתונה וניסו להסתגל בצורה חלקה לזמנים המשתנים.
בעוד שהמכירות גדלו במהלך המלחמה, בית ההוצאה לאור שהדפיס את העיתון, "אתניאום" (Athenaeum Irodalmi és Nyomdai Rt) פעל בהפסד ולא הצליח להתמודד עם העלויות שגדלו. לבסוף, אנדור מיקלוש רכש את מרבית מניותיו של "אתניאום", ואחרי המלחמה רכש את העיתון "הונגריה" ובשנת 1920 גם את "פשטי נפלו", שהיה במשבר. מכאן ואילך קונצרן העיתונים פעל כעיתון יומי, אחר הצהריים המוקדמים והערב. בנוסף לחדשות והראיונות, עיתוני האשט פרסמו גם יצירות ספרותיות. אנדור צ'רנה היה מזכיר המערכת בשנים 1913–1933.
לאחר מות המייסד
אנדור מיקלוש השאיר בצוואתו את עסקיו לאשתו השחקנית ההונגרייה-יהודייה. לאחר מותו (1933) פרידה גומבסגי (קודם: פרדריקה וילמה גרין) פרשה מהבמה ולקחה לידיה על ניהול קבוצת העיתונים. אימרה סלושינסקי היהודי הפך לעורך הראשי של אשט. 19 שנים לייסוד של האשט נחגג בשנת 1935. באותה תקופה נמכרו כ־150,000 עותקים ביום; 365 אנשים עבדו במערכת, במשרד ההוצאה. בבית הדפוס, בהפצה עסקו 6100 עובדים. המדינה השתלטה על החברה בשנת 1939 והפסיקה את הוצאת העיתון. המערכת המשיכה לפרסם את המגזין בשם פשט, אך עם תוכן שונה לחלוטין. הפשט הופיע עד דצמבר 1944 כשתקנות ממשלתיות הפסיקו הופעת כל העיתונים בבודפשט.
