הסרט הופץ לצפייה על פי דרישה ב-11 בדצמבר 2020, קיבל ביקורות שליליות בדרך כלל, ומבקרים רבים חלקו על המסר המוסרי המשתמע ממנו. אדם מייסון אמר על כך שהוא מבין לחלוטין את התגובות השליליות, ועם זאת, הוא סבור שהסרט מדבר בעד עצמו במושגים של יצירה חיובית ומלאת תקווה, וכקולנוען שמשתדל למצב את עצמו כשנוי במחלוקת, הוא השיג את מטרתו בסרט הזה.[3]
עלילה
בשנת 2024 נמצא העולם בשנה הרביעית של מגפת הקורונה. נגיף הקורונה 2019 התפתח למוטציה קטלנית – נגיף קורונה 2023 (COVID-23) התוקף את המוח, וכבר גרם למות 110 מיליון נפשות בעולם. בארצות הברית מחויבים האזרחים למדוד את חומם באמצעות יישומון המותקן בטלפונים הסלולריים, והנגועים נלקחים מבתיהם ונכלאים בכפייה במחנות הסגר, שם הם מקבלים טיפולרפואי או מושארים למות. לוס אנג'לס תחת ממשל צבאי, כל ערב מוטל עוצר מלא, והמפרים אותו נורים במקום. החסינים עונדים צמיד דיגיטלי צהוב המקנה להם אישור תנועה.
ניקו פרייס עוסק בבלדרות, בהיותו מחוסן נגד המחלה ורשאי לנוע בחופשיות. הוא נמצא במערכת יחסיםרומנטית וירטואלית עם שרה גרסייה, ציירת בת 26 המתגוררת עם סבתה ("סבתוש", ככינוי חיבה בתרגום לעברית). ניקו עובד עבור לסטר, בעל עסק לשילוח חבילות עבור אזרחים אמידים, ובין לקוחותיו הגדולים של לסטר נמצאים בני הזוג ויליאם ופייפר גריפין, אשר בתם אמה בת ה-12 סובלת מכשל חיסוני. ויליאם, מפיקתקליטים במקצועו בזמנים כתיקונם, מקיים רומן מחוץ לנישואים עם מיי, זמרת יוצרת מתחילה, לה הבטיח לשווא חוזה הקלטות בתמורה לטובות הנאה מיניות. מיי מפתחת קשר רגשי עם מייקל דוזר, נכה בכיסא גלגלים בעקבות שירותו הצבאי באפגניסטן, אחד המנויים על אתר האינטרנט שלה. מייקל מפעיל עבור לסטר רחפנים לשם פיקוח על הבלדרים שלו.
יום אחד מפתחת סבתוש תסמיני COVID-23. בינתיים, אנשי "אגף התברואה" בראשותו של אמט הרלנד, מפנים בכוח את אליס, שכנתה של שרה, אחרי שנדבקה בנגיף. הרלנד מזהיר את שרה, שבבניין המגורים שלהן יש עלייה במספר מקרי ההדבקה. שרה חוששת שכעת יבואו לפנות אותן לבידוד, ולכן מבלה ניקו את הלילה מחוץ לדלת דירתן של השתיים. בבוקר שרה מעדכנת אותו שהיא בריאה, אך הבדיקה של סבתוש לא עולה יפה, ושרה מבקשת להיפרד מניקו לפני שהן יילקחו למחנה ההסגר. הוא מסרב ונחוש בדעתו להצילה.
ניקו מבקש מלסטר לעזור לו להשיג שני צמידים, ולסטר מפנה אותו לגריפינים שמוכרים צמידים באופן לא-חוקי לאנשים עשירים, במחיר 150 אלף דולר לצמיד. ניקו לוקח את כל חסכונותיו, מגיע לבית גריפין ומבקש צמידים. השניים נסערים מחשיפת עיסוקם הפלילי, ואחרי האשמות הדדיות בין בני הזוג, פייפר נותנת לניקו מספר טלפון של הסַפָּק שלהם. ניקו פוגש את האיש במחסן נטוש, ומתברר שזהו הרלנד, ומדובר במלכודת שנועדה לחסל ולהשתיק את ניקו. במהלך מרדף, מופיע אדם בשם "בומר" ומחלץ את ניקו כחלק ממאבקו בשחיתות של אגף התברואה. בעוד שרה מחכה לבואו של ניקו, סבתוש מתה, וניקו מעדכן שהוא לא הצליח להשיג צמידים. אנשי התברואה באים לפנות את גופת הסבתא ולעצור את שרה, אך היא מצליחה להתגבר על אחד מהם, מכה אותו באלת בייסבול, לובשת את חליפת המגן של האיש ובורחת מן הבניין במסווה של איש תברואה, אולם הרלנד מצליח לתפוס אותה. הוא מבין שמכיוון שלא הופיעו אצלה תסמיני המחלה, היא חסינה, אך על אף זאת היא עוצר אותה, משום שאין לה צמיד חסינות.
ויליאם מבקש להיפגש עם מיי, אך היא מסרבת ומבקשת לנתק את הקשר. אחרי שהוא לוחץ עליה, מיי מזהירה את ויליאם שהיא הקליטה אותו מציע לה צמיד חסינות מזויף, ואם לא יניח לה, היא תפיץ את ההקלטה ברבים. פייפר שומעת את שיחת ויליאם עם מיי, ומסלקת אותו מהבית, משום שסיכן את בתם ביציאותיו מהבית ולא נזהר בהתנהלותו עם מיי. הוא יוצא במטרה להשתיק את מיי, אך פייפר מתקשרת למיי ומזהירה אותה שוויליאם בדרכו לפגוע בה. מיי מתקשרת למייקל דוזר, והוא מסכים להעניק לה מקלט אצלו. היא לא מצליחה להניע את מכוניתה, ויליאם מגיע בחמת זעם, מנפץ את שמשת המכונית ומנסה להרוג אותה, אך מייקל הורג את ויליאם באמצעות רחפן חמוש ששלח להגן על מיי.
עם חשיכה חוזר ניקו ומתגנב לבית גריפין. לסטר מזהה את מיקומו במערכת הג'י.פי.אס של הבלדים, ומזהיר את פייפר. זו מסתירה את בתה אמה, ותופסת את ניקו תחת איומי אקדח. בחילופי הדברים ביניהם ניקו מסביר שהוא רק רצה להציל את חברתו, ופייפר כמעט גרמה למותו. בתשובה, היא מסבירה שחששה שניקו יחשוף אותם, ובעצם חדירתו לבית הוא סיכן את חיי אמה. ניקו עונה שאין לו עניין לפגוע באיש, והוא רוצה להגן על חברתו כפי שהיא מגנה על בתה. פייפר מתרצה ונותנת לו צמיד חסינות עבור שרה. הוא חוזר לדירתה של שרה (אחרי שהיא נלקחה משם) ופוגש בדירה את הרלנד שאומר ששרה כבר נלקחה לבידוד. מתפתחת תגרה שבסופה ניקו הורג את הרלנד. הוא מוצא את הטלפון של שרה, ומתברר שהיא צילמה מחלון הדירה את הרכב המסחרי שבו הגיעו הרלנד ואנשיו לקחתה משם. לסטר ומייקל דוזר עוזרים לניקו לאתר את הרכב באמצעות מספר הרישוי שלו, במהלך נסיעתו אל מחנה ההסגר. ניקו ממהר על אופנועו אל המחנה, ומצליח להגניב לשרה את הצמיד לפני שתוכנס לבידוד. אנשי התברואה סורקים את הצמיד המאשר את חסינותה, ושרה משוחררת לידיו של ניקו. בפעם הראשונה מאז הכירו, הם מתחבקים, ושרה מגלה לו שהיא באמת חסינה.
פייפר ומיי מפלילות את ויליאם ואת הרלנד כמי שעמדו מאחורי ניהול שוק שחור של צמידי חסינות, והפרשה מתפרסמת בטלוויזיה. כעבור שלושה חודשים מוסר הסגר מעל לוס אנג'לס, התושבים רשאים לנוע בחופשיות ללא צורך בצמידים, ודוזר מזמין את מיי לצאת יחד אל חוף הים. ניקו ושרה עברו להתגורר באזור הרי ביג סר (אנ') שבמערב קליפורניה, לחוף האוקיינוס השקט, וניקו שולח ללסטר את הצמיד שלו לאות תודה, ומסביר במכתבו שהבין שהצמידים המזויפים בעצם נתנו תקווה לבני אדם. בתמונת הסיום רוכבים ניקו ושרה על האופנוע לאורך החוף, בדרך מדינת קליפורניה מספר 1.
שחקנים ודמויות
קיי. ג'יי. אפא בתפקיד ניקו פרייס, בלדר על אופנוע, חסין נגד נגיף COVID-23. עד למגפה היה סטודנט למשפטים ועבד במשרד עורכי דין. הכיר את שרה במקרה, כאשר בא למסור חבילה שעליה נרשם מספר דירה שגוי.
סופיה קרסון בתפקיד שרה גרסייה, מושא אהבתו של ניקו. ציירת שמתגוררת עם סבתה.
קרייג רובינסון (אנ') בתפקיד לסטר, בעל עסק לשילוח חבילות, המעסיק של ניקו.
פיטר סטורמר בתפקיד אמט הרלנד, ראש אגף התברואה המושחת של לוס אנג'לס, סוחר בצמידי חסינות מזויפים ולוקה בשיגעון גדלות הסבור שבהיותו חסין נגד הנגיף, יש לו מעמד של אל.
בראדלי ויטפורד בתפקיד ויליאם גריפין, מפיק תקליטים במקצועו, פעיל ברשת הסוחרת בצמידי חסינות לא-חוקיים. מנהל רומן מחוץ לנישואים עם מיי.
דמי מור בתפקיד פייפר גריפין, אשתו של ויליאם גריפין. חרדה מאוד לשלום בתה, ומגוננת עליה מפני הידבקות.
אלכסנדרה דדריו בתפקיד מיי, זמרת-יוצרת מתחילה. התפתתה לרומן עם ויליאם גריפין בתמורה להבטחת שווא לחוזה הקלטות.
פול וולטר האוזר בתפקיד מייקל דוזר, מומחה להפעלת רחפנים, נכה בכיסא גלגלים בעקבות שירותו הצבאי באפגניסטן.
ליה מקיו בתפקיד אמה גריפין, בתם בת ה-12 של ויליאם ופייפר, סובלת מכשל חיסוני, ולכן פגיעה לנגיף.
אלפידיה קריו (אנ') בתפקיד הסבתא של שרה, מהגרת מקובה. לא מוזכרת בשמה, אלא בכינוי חיבה בלבד.
מיקול בריאנה וייט (אנ') בתפקיד אליס, שכנתה של שרה, נלקחה מביתה לבידוד בכוח לאחר שנדבקה בנגיף.
בספטמבר באותה שנה פרסם ה"הוליווד ריפורטר" מפי מקור אנונימי באתר הצילומים, האשמות כלפי ההפקה על אי-עמידה בפרוטוקול הבטיחות הנוגע למגבלות מגפת הקורונה. המקור טען להתעלמות מהנחיות ואי-ביצוע סידורי הבטיחות הנחוצים מדי יום, אתרי הצילומים היו צפופים שלא לצורך, ציוד לניטור הנגיף לא היה זמין בכל עת ועוזרי ההפקה התנערו מאחריותם, ולכן לא בוצע ניטור כנדרש, לא נעשה חיטוי של חפצים שעברו מיד ליד, ולא הייתה הקפדה על עטיית מסכות. המפיקים ג'ייסון קלארק וג'ינט וולטורנו דחו את הטענות, ואמרו שאתרי הצילומים היו בטוחים ככל שניתן, נעשו התאמות לפי הצורך, ואחרי הצילומים הוקדשו עשר שעות לקבלת היזון חוזר מיותר מעשרים אנשי צוות.[12]
במאגר ביקורות הקולנוע "Rotten Tomatoes" עומד שיעור הדעות החיוביות על 9%, עם דירוג ממוצע של 3.50/10, בשקלול 80 ביקורות. המבקרים הסכימו שהסרט הוא גימיק מבולבל, מעיק וחסר השראה, שאיננו משתלב בסיפור רב המשמעות של סגר בעת מגפה.[19] באתר "Metacritic" מקבל הסרט ציון 27/100, בשקלול 12 ביקורות שהוגדרו "שליליות באופן כללי".[20]
בראיין טלריקו דימה את הסרט לתגובה של טרול אינטרנט הכותב "ראשון!", וטען שבימים של דאגה גוברת נוכח אנשים שמסרבים להתחסן, ושיעור המתים מקורונה עולה על מספר הרוגי פיגועי 11 בספטמבר, מייסון וביי לקחו את החרדה הלאומית ועטפו אותה במסווה של קולנוע אסקפיסטי, ולכן טלריקו סבור שלסרט אין זכות קיום מוסרית, וגם אם מניחים בצד את הטיעונים המוסריים, זה עדיין סרט רע.[21] דייוויד ארליך כתב באתר הקולנוע "IndieWire" (אנ'), שהסרט הוא בבחינת "הטיהור פוגש מגפה" בניסיון ראשון ונורא של הוליווד לעשות סרט קורונה. ארליך העיר שעם כל העניין הגימיקי, הסרט רע דיו שכל השכונה תריח אותו זורם למכשיר הטלוויזיה, ונעשה גרוע מהר יותר משהאף מסתגל לצחנה.[1]
זאק מארש סבר שהסרט גובר על הציפיות במובנו הרע של הביטוי, ומהווה עלבון ישיר לקורבנות הקורונה. לטענתו, ציר העלילה הרומנטי, המציג שני גיבורים שמנסים להשיג את "החופש" שלהם תוך סיכון חיי אחרים, כעושים את הדבר הנכון, הוא סטירה בפרצופם של אלה שנפגעו מהנגיף ואיבדו את יקיריהם, ומאות המיליונים ברחבי העולם שהקריבו את שגרת יומם לטובת שמירה על ביטחון משפחותיהם. מארש סבור עוד, שהסרט מבוסס על דמויותנבלים פלקטיות לגמרי, כחלק מרשימת תפקידים שיצאה משליטה, באופן שאף לא לדמות אחת יש זמן מסך מספיק כדי שתתפתח.[22]
בביקורת ב"הגרדיאן" הבריטי, בנג'מין לי העניק לסרט שלושה כוכבים מתוך חמישה, וציין שלמרות עלילה נדושה לעיתים, הנעשית משעממת לקראת המערכה האחרונה, ביי ומייסון יצרו סרט מבריק וראוי לצפייה, המנסה לספר סיפור גדול במשאבים מועטים. לדבריו, הסרט ייזכר כמסמך היסטורי מרתק וכהישג טכני, מכיוון שיוצריו השכילו לעקוף את מגבלות התקופה שבה תעשיית הקולנוע נאבקה לשרוד, ואי אפשר להתכחש לטלטלה שגורמת צפייה בסרט מחוכם, ששורשיו נעוצים במציאות קודרת. מייסון השתמש במוטיבים מוכרים כדי ליצור עולם מפחיד יותר, ולעיתים מרשים בעוצמתו, גם אם הוא עלול להיראות לחלקנו כסרט ניצול. לי ציין עוד את דמות הנבל שגילם פיטר סטורמר תוך פנטומימה משעשעת.[23] פול קליין כתב שהסרט מהנה, עם דמויות המגולמות היטב על ידי צוות שחקנים שמייסון השכיל לחברם יחד. אולם לטענתו, מדובר במסחור עלוב של מגפת הקורונה, והסרט נעשה בחיפזון: תסריט חלש, בימוי מרושל, ומצלמה הזקוקה נואשות לחצובה. לי הוסיף, שאמנם מוקד הסרט הוא סיפור האהבה של אפא וקרסון בסגנון רומיאו ויוליה, אולם הדמות המוגזמת מבחינה תיאטרלית שגילם סטורמר, היא המהנה ביותר.[24]
