אסתר זנדברג (נולדה ב-16 באפריל 1946) היא עיתונאית ישראלית ששימשה ככתבת עיתון "הארץ" לנושאי אדריכלות.
זנדברג, חברת מערכת במוסף "גלריה", מרבה לסקר תוכניות בנייה, מבנים חדשים ומיזמי שימור, לרוב בשימת דגש על הקשרם החברתי והפוליטי.
ביוגרפיה וקריירה
אסתר זנדברג נולדה ב-1946 בכפר זיו שבתל מונד לישראל אילן (בוים), פקיד, ולשרה לבית יוסקוביץ, מנהלת חשבונות, ילידי בנדין שעלו ארצה ב-1932 והתיישבו בתל מונד כפועלים בפרדס של אלפרד מונד. ב-1955 עברה המשפחה להתגורר בשיכון עובדי קופת חולים ב' בגבעתיים.[1]
על אף שאינה אדריכלית, זנדברג הועסקה במשך שנים במספר משרדי אדריכלים כשרטטת (בין השאר במשרדו של אברהם יסקי), קודם שהחלה לכתוב בעיתון.
היא כתבה, ראשית, בשנות ה-80 במקומון "העיר", מקבוצת "הארץ", סדרת מאמרים שבה העמיקה בכל גיליון על בית או אלמנט מהסגנון הבינלאומי, ובהמשך, ב-1996, החלה לפרסם ב"גלריה". היא הקדישה עצמה מאז לניתוח הסביבה העירונית הבנויה דרך היבטים חזותיים, ציבוריים וחברתיים, ולפרשנות של סוגיות אורבניות ותכנוניות, וכמו כן היא עוסקת בביקורת של ספרות אדריכלית, ובנגזרות עיצוביות ואקולוגיות של תכנון פניה של ישראל. זנדברג מציגה ויכוחים המתקיימים בעולם הארכיטקטורה הישראלית והבינלאומית, ומציעה לבחון אותם על רקע קונפליקטים תרבותיים ופוליטיים שהיא רואה כמשתקפים בהם.
כנמנית עם זרם העיתונות הביקורתית, רישומיהן של עמדות שמאליות בולטים בכתיבתה של זנדברג, ובחיבורים שאותם היא עושה בין הקשרים מרחביים ותרבותיים ביקורתה נוטה מעת לעת להתאפיין בנקודת מוצא פוסט-מודרניסטית, על אף העובדה שהיא גם מרבה לנקוט עמדה שיפוטית ומוסרית (כגון העדפת הציבורי על פני הפרטי). בולטת בהתייחסותה המורכבת למרחב הבנוי הישראלי, כשעיקר דגשיה הביקורתיים מופנים אל הפנים האסתטיים שלו, ואל עקרונות תפיסת מרחב, כשלעומת זאת היא נוטה לציין לטובה את איכות הבנייה בארץ, ואת הדיאלוג שהיא מקיימת עם דגשים עולמיים. רבים מטוריה במדורי התרבות מצטרפים לשיח השימור והבינוי בגוש דן ומוקדשים לאתרים בתל אביב; אף שהיא מגיעה לעיתים לבחון פרויקטים בירושלים ובחיפה, חלק ניכר של רשימותיה עוסק במתרחש בתל אביב, ועל כך זכתה לביקורת.
בין תחקיריה העיתונאיים הבולטים, שמיקמו אותה ככותבת שהשפיעה על נושאי כתיבתה, נמצאים חשיפת תוכנית עיריית תל אביב לעריכת שינויים במעטפת מבנה היכל התרבות בעיר, בניגוד להתחייבות שניתנה לאונסק"ו במסגרת ההכרזה על "העיר הלבנה";[2] חשיפה וליווי של התוכנית לשינויים במבנה בית ההבראה של "מבטחים" בזכרון יעקב,[3] וחשיפת צנזורה שהוטלה על תערוכה ישראלית בחו"ל ממניעים פוליטיים.[4]
זנדברג עוררה הדים כאשר הכריזה כי מסיבות פוליטיות לא תסקר במדורה את בית הספר לאדריכלות הפועל בתוך המרכז האוניברסיטאי אריאל בשומרון. לדברי זנדברג ”תפקידי בעיתון מוגדר כבעלת טור שבו אני מביעה עמדות באופן בלתי אובייקטיבי. דרכי למחות על מפעל ההתיישבות מעבר לקו הירוק הוא להימנע מלכתוב על בית ספר לאדריכלות היושב שם ועוסק במרחב כאילו אין כיבוש”.[5] היא זכתה לביקורת הטוענת כי בכך נעלמת מהקורא תמונת עולם מלאה,[6] ומאידך לתמיכה בטענה כי החלטתה המחאתית מידתית ומעוררת מחשבה, ודווקא נותנת לקורא תמונת עולם רחבה ומלאה.[7]
בשנת 2012 יצא לאור ספרה "ארץ עיר: רשימות מקומיות" בהוצאת בבל.
במאי 2024 פרשה מעבודתה.[8]
חיים אישיים
זנדברג מתגוררת ברמת גן. בתה, תמר זנדברג, היא חברת כנסת לשעבר, השרה להגנת הסביבה לשעבר והייתה ראש מפלגת מרצ, ובנה מיכאל זנדברג, הוא כדורגלן עבר.
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ אסתר זנדברג, גם שיכון הוא תבנית נוף מולדת, באתר הארץ, 7 במאי 2008
- ^ אסתר זנדברג, הצעת חוק לשימור היכל התרבות, באתר הארץ, 9 בנובמבר 2005
- ^ אסתר זנדברג, אל תהרסו את בית מבטחים, באתר הארץ, 6 באוגוסט 2009
- ^ אסתר זנדברג, כיבוש אזרחי, באתר הארץ, 22 בינואר 2003
- ^ זנדברג משיבה לשאלות הקוראים, באתר הארץ, 12 באוגוסט 2013
- ^ יובל דרור, שטח עיוור, באתר העין השביעית, 20 ביולי 2010
- ^ אילן ברמן, קודם כל פוליטי, באתר העין השביעית, 22 ביולי 2010
- ^
נעמה ריבה, "כתבתי כל מה שהיה לי לומר": אסתר זנדברג פורשת מכתיבה, באתר הארץ, 28 במאי 2024
