נולד וגדל בעיר קונאו, למשפחה יהודית. בן לג'וספה ואווה דה-בנדטי (De Benedetti). לקאווליון היה אח צעיר בשם ריקארדו, ואחות בשם מירנדה. לאחר סיום לימודיו בבית הספר עזר לאביו בחנות הבדים והשטיחים המשפחתית.
לאחר פלישת הנאצים לאיטליה בספטמבר 1943, בעקבות הסכם שביתת הנשק שנחתם בין איטליה לבין בעלות הברית, קאווליון, הוריו ואחיו ברחו והסתתרו בהרי האלפים, כדי להימלט מהנאצים, שחיפשו אחר יהודים בערי צפון איטליה. החנות נשארה סגורה אולם הגרמנים פרצו אליה וגנבו ממנה את כל הסחורה, ובנוסף גנבו גם מביתם של המשפחה והרסו אותו. רק חבילה אחת של סחורות מהחנות נשמרה הודות לחבר ששמר אותה, ובתום המלחמה החזיר אותה למשפחתו של קאווליון. נוסף לכך, שכן של המשפחה שמר על הפסנתר שלהם. אמו של אנצו, לפני שברחה מהבית, אספה כמה מהתכשיטים היקרים ביותר שלה והסתירה אותם על כיסוי הספה בביתם.[3]
פעילותו הפרטיזנית
החל מ-1942 הפיץ תעמולה אנטי-פאשיסטית בקונאו. בהמשך, היה קאווליון אחד מ-14 המייסדים של קבוצת הפרטיזנים איטליה החופשית, שנוסדה על ידי דוצ'ו גלימברטי (Duccio Galimberti) (איט'), עורך דין אנטי-פשיסטי מקונאו. הקבוצה נוסדה ב-12 בספטמבר 1943, ביום שבו קונאו נכבשה על ידי חטיבה גרמנית של ה-SS.[1] הם התיישבו במדונה דל סולטו (Madonna del Colletto) שנמצאת כ-18 ק"מ מערבית לקונאו, והצטרפו ליחידת הלוחמים הפרטיזנים האלפינית הראשונה של צדק וחירות (Giustizia e Libertà) (אנ').[4] יחד עם אחיו הצעיר, ריקארדו, נשארו עם הקבוצה כחודש ימים בגורה סופרנו (Gorre Soprano)[5] ואז נאלצו לעזוב את הקבוצה כדי לסייע למשפחתם להימלט מפני הנאצים בקונאו. ב-12 בינואר השתתף בקרב הראשון שלו נגד כוחות גרמניים.[2][3]
סיוע ליהודים בתקופת המלחמה
אנצו קאווליון מקבל את אות המציל היהודי מבני ברית בביתו שבקונאו
כ-1050 יהודים שהו באותה התקופה בכפר הצרפתי סנט-מרטין-וסובי (Saint-Martin-Vésubie) (אנ'), שנמצא מצידו הצרפתי של רכס הרי האלפים הצמוד לקונאו. יהודים אלו נמלטו לכיוון הגבול האיטלקי מפני הצבא הגרמני שפלש לאזור ב-8 בספטמבר 1943. גברים, נשים, ילדים, קשישים ונכים חצו את הרי האלפים בגבול הבינלאומי לאיטליה. כ-350 איש מהם נתפסו ונשלחו לאושוויץ. 700 הנותרים הצליחו להגיע לכפר האיטלקי בורגו סן דלמצו (Borgo San Dalmazzo) (אנ'), בסמוך לקונאו. הם מצאו מקלט בקרב אוכלוסיית האיכרים המקומית, שקיבלה את פניהם בשמחה, ועזרה לפליטים היהודים. למרות שתושבי הכפר היו עניים, הם פתחו את בתיהם במטרה להציע עזרה, ובזכותם פליטים רבים ניצלו.[6]
כחלק ממאבקם של האחים קאווליון נגד הגרמנים והפשיסטים האיטלקים, הם החליטו גם לסייע ליהודים שביקשו מקלט בכפרים סביב קונאו. בתחילת ספטמבר, הם עזבו את קונאו כדי לפגוש את הפליטים היהודים, ודאגו להם למקומות מסתור.[2][7] הם החביאו אותם בכפרים בהרי האלפים האיטלקים, ובנוסף גנבו עבורם תעודות זהות ממשרדו של ראש העיר וינולו (Vignolo) (איט'), שזויפו לאחר מכן, וחולקו לפליטים.[1]
קאוויליון מתאר בריאיון עמו בשנת 1995 כי הפליטים היהודים שפגש היו אנשים מיואשים ומאוכזבים מאחר שציפו לפגוש בבעלות הברית במקומות שאליהם נמלטו, ולא את הגרמנים.[6] כאשר קאווליון פגש את הפליטים הוא רצה לספר להם כי גם הוא יהודי ושהוא רוצה לסייע להם, אך הוא חשש שאם היה עושה זאת, הם היו מאמינים לו.[2] לכן, הוא נשא מולם תפילות בעברית, על מנת לשכנע אותם שהוא יהודי, ושמטרתו היא לעזור להם להסתתר.[6]
סיפורי הצלה של האחים קאווליון
הארי בורגר ואמו ניצלו מהנאצים בזכותם של האחים קאווליון, שהזהירו אותם מבעוד מועד, ולכן הספיקו להימלט.[8] ניצול אחר, אלפרד פיליפ פלדמן, כתב בספרו, "צעד אחד קדימה: יהודי נמלט באירופה של היטלר", שראה את הגנבה הנועזת של תעודות הזהות על ידי האחים קאווליון ממשרדו של ראש העיר וינולו שבאיטליה, שלאחר מכן חולקו לפליטים יהודים. הם ביצעו פעולות אלה תוך כדי סיכון חיים ממשי, ולא ניצלו את ההזדמנות להסתתר בעצמם.[5]
וולטר מרקס ואשתו, מן היהודים שהציל קאווליון, השתתפו בטקס החניכה לאתר הנצחה בבורגו סן דלמצו, ב-30 באפריל 2006. אתר הנצחה זה נבנה לזכרם של כל היהודים שגורשו מסנט-מרטין-וסובי.[9]
חייו לאחר המלחמה
לאחר סיום המלחמה נסע קאווליון למפקדה הגרמנית, בתקווה שימצא את כל החפצים הגנובים של משפחתו. לשמחתו הרבה, הוא מצא את הספה עם הכיסוי, שבו החביאה אמו את התכשיטים של המשפחה. אחרי המלחמה התקשו האחים לחזור לשגרה ולחיים שהיו להם לפני המלחמה. קשה במיוחד הייתה החזרה לפעילות בחנות, שהייתה הרוסה לחלוטין. עם זאת, הם הצליחו להסתגל מחדש, והחזיקו בבעלות על חנות הבדים והשטיחים בקונאו למשך שנים רבות.[10] הם הצליחו אף לחזור לביתם ההרוס, ולשקם אותו.
נכון לשנת 2018, קאווליון, בן ה-99, ממשיך לגור בקונאו. אחיו ריקארדו עלה לישראל, והתגורר בה עד יום מותו. לא ידוע מה עלה בגורל שאר בני משפחתו.[9]
אות המציל היהודי
טקס לכבוד אנצו קאווליון בבית הכנסת בקונאו
אות המציל היהודי מוענק על ידי ארגון בני ברית העולמי מאז 2011. נכון למאי 2018, הוענק האות לכ-200 יהודים שהצילו יהודים אחרים בשואה על אדמת אירופה, תוך סיכון חייהם.[7] האות מוענק ליהודים שחיו תחת משטר פאשיסטי או נאצי, במדינות כבושות או באזורים שבהם יהודים חיו תחת סכנה של גירוש למחנות השמדה ועבודה.[4] קאווליון קיבל את "אות המציל היהודי" בחודש ינואר 2018 בביתו שבקונאו.
בטקס לקחו חלק קאווליון ומשפחתו הקרובה, אלן שניידר (Alan Schneider) מנהל המרכז העולמי של בני ברית בירושלים, פאולו אליעזר פואה (Paolo Eliezer Foa) נשיא בני ברית מילאנו, ודריו דיסני (Dario Disegni), נשיא מוזיאון יהדות איטליה החדש בפרארה. לאחר טקס קבלת האות בביתו, התקיים כנס באולם ההרצאות בבית הכנסת העתיק בקונאו. שם נאמו ראש העיר, הבן של קאווליון, אלן שניידר, ופאולו אליעזר פואה. קאווליון הזיל דמעות, ואף אמר שהוא מאוד גאה ונרגש לקבל את "אות המציל היהודי".[8][10]
