פטימה רפעת (5 ביוני 1930 - ינואר 1996), המוכרת בשם העט אליפה רפעת (בערבית: أليفة رفعت), הייתה סופרת מצרית. סיפוריה הקצרים עסקו במיניות נשית, מערכות יחסים ואובדן בתרבות המצרית הכפרית. דמויותיה נותרו אדישות לגורלן. סיפוריה לא ניסו למרוד בפטריארכיה ולא התנגדו לתפקידיהן המגדריים[1]; הם שימשו להצגת הבעיות המהותיות בחברה הפטריארכלית, כאשר לנשים אין זכות בחירה אמיתית או שליטה על גורלן. אירוע אשר השפיע רבות על כתיבתה היה כאשר חייבו אותה להתחתן, על אף רצונה להמשיך ללמוד לימודים גבוהים.
פטימה רפעת השתמשה בשם העט במטרה "לשמור על כבוד משפחתה" עקב נושאי הסיפורים, שהיו מעוררי מחלוקת ובלתי-מסורתיים, ובגלל עצם קיומה של קריירת הכתיבה שלה. כתיבה נחשבה לעיסוק שהיה שמור לגברים בלבד בתרבות המצרית.
סיפוריה של רפעת זכו להצלחה רבה בעולם ותורגמו למספר שפות, ביניהן עברית.
ביוגרפיה
פטימה רפעת נולדה ב-5 ביוני 1930 בקהיר, בירת מצרים, לאב ארכיטקט ואם עקרת בית. היא גדלה במצרים הפרובינציאלית, שהפכה בהמשך לתפאורה לרוב סיפוריה. התנסותה הראשונה בכתיבה הייתה בגיל 9, כאשר כתבה שיר על הייאוש בכפרה. היא נענשה על ידי משפחתה בגלל נושא השיר. לאחר שסיימה לימודי אנגלית, בגיל 19, רצתה להמשיך וללמוד לימודים גבוהים. בתגובה, אביה ארגן חתונה בינה לבין מהנדס כרייה, נישואים אשר נמשכו 8 חודשים בלבד. לאחר כישלונם, אביה ארגן נישואים בינה לבין בן דודה, אשר היה שוטר. השניים התחתנו ביולי 1952, ונולדו להם שלושה ילדים. עבודתו של בעלה חייבה את המשפחה לבצע נסיעות מרובות, וכך הייתה חשופה לחלקים שונים של מצרים[2].
במשך השנים הראשונות של נישואיה, בעלה הרשה לה לכתוב ולפרסם סיפורים תחת שם עט. היא פרסמה סיפורים בשנים 1955–1960. לאחר מכן הפסיקה לכתוב, עקב לחץ מבעלה לשים קץ לקריירת הכתיבה שלה. במשך 14 השנים הבאות, בהן נאסר עליה לכתוב, היא למדה ספרות, אסטרונומיה, מדע והיסטוריה. עם זאת, היא נותרה מתוסכלת מכך שלא יכלה לבטא את עצמה, ואת הסוגיות החברתיות איתן התמודדה עקב היותה אישה, דרך כתיבה[2].
ב-1973, לאחר שהתמודדה עם מחלה קשה, בעלה של רפעת נתן לה רשות לשוב ולכתוב סיפורים. החל מ-1974, היא חזרה לפרסם סיפורים, בתחילה בכתב עת ספרותי ובהמשך גם כאסופת סיפורים קצרים, וכן שני רומנים. סיפוריה זכו לאהדה.
ב-1979 בעלה של רפעת נפטר. רק לאחר מותו היא יצאה לראשונה מחוץ למצרים. ב-1981 היא עשתה חג', כלומר עלתה למכה, והמשיכה לארצות אירופאיות וערביות נוספות, כמו אנגליה, טורקיה, גרמניה, מרוקו ואוסטריה.
רפעת הייתה חברה בפדרציית הסופרים המצרית, מועדון הסיפור הקצר, וכן השתתפה ביריד הספרים הנשי הבינלאומי הראשון, אשר התקיים בלונדון, אנגליה ב-1984. שם נשאה נאום על זכויות נשים באסלאם ופוליגמיה. בשנה זו היא קיבלה את פרס המצוינות של אספת הספרות המודרנית (Modern Literature Assembly).
נושאי כתיבה ותרגומים
רפעת כתבה בשפה הערבית לכל אורך חייה. בתחילה, היא כתבה בסגנון רומנטי, אך בהמשך נטתה לכתוב ביקורת חברתית, לאחר שפגשה את המתרגם דניס ג'ון-דוויס. ג'ון-דוויס שכנע אותה לכתוב בסגנון כתיבה מדובר יותר, שהוא אמנם נגיש יותר לאוכלוסייה המצרית, אך באותו הזמן היה פחות רצוי מאשר הערבית הספרותית.
ספריה וסיפוריה הקצרים תורגמו לשפות רבות כולל אנגלית, גרמנית, הולנדית, שוודית ועברית. אסופת הסיפורים הקצרים, "מבט מרחוק על מינרט וסיפורים אחרים" זכתה להצלחה הרבה ביותר מתוך ספריה אשר תורגמו לאנגלית.
בכתיבתה, רפעת התמקדה בנשים אשר ממלאות תפקידים אסלאמיים מסורתיים. לאסלאם תפקיד חשוב בחייהן של הנשים. התפילה נותנת להן כוח, והקריאה לתפילה היא הפסקול של רבים מסיפוריה. דמויותיה לא מאשימות את האסלאם בחייהן הקשים. במקום, הן תולות את האשמה בגברים אשר אינם מצייתים לדרישות האסלאם האמיתי, ומקיימים פרשנות של האסלאם הדואגת לשעבוד הנשים[3].
באוטוביוגרפיה, היא מציינת את חוסר החיבה של אביה כלפיה כמקור אפשרי לעיסוקה בצרכיהם ורצונותיהם של גברים מנשים.
כתיבתה מתמקדת בצרותיהן השקטות של הנשים בחברה המוסלמית הפטריארכלית. יצירותיה מספרות על סקס, מוות, נישואים, אוננות, השחתת איבר המין הנשי, אהבה, הריון בגיל ההתבגרות, אלמנות, אובדן ונושאים מעוררי-מחלוקת אחרים.
ספריה
- חוה חוזרת לאדם (1975) - Eve Returns to Adam
- בליל חורף ארוך (1980) - On a Long Winter’s Night
- מי אדם יכול להיות? (1981) - Who Can Man Be?
- תפילת האהבה (1983) - The Prayer of Love
- מבט מרחוק על מינרט וסיפורים אחרים (1983) - Distant View of a Minaret and Other Stories (תרגום של דניס ג'ונסון-דייוויס)
- תכשיט הפרעה (1991) - The Pharaoh’s Jewel[4]
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
