אלימלך כנר (ז' בתשרי תר"ץ, 11 באוקטובר 1929 – ג' בטבת תש"ע, 20 בדצמבר 2009) היה איש חינוך ופעיל חברתי ישראלי, סגן ראש עיריית פתח תקווה בשנים 1978 עד 1989. כנר היה ניצול שואה, מקבוצת ילדי טהראן. ספר המבוסס על יומנו מאותה תקופה פורסם ב-1996 בהוצאת יד ושם.
חייו
כנר נולד לציפורה ופנחס, בפרוחניק שבפולין, וגדל בסטריז'וב. אימו נפטרה ב-1938. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ברח עם סבתו מזרחה, לאזור הסובייטי. ב-1943, בגיל 14, אחרי נדודים דרך בוכרה, סיביר ואיראן, הגיע לארץ ישראל בקבוצת ילדי טהראן, והתגורר אצל דודתו.[1]
כנר עשה את שרותו הצבאי בחיל הקשר, ומאמצע שנות ה-50' התגורר בפתח תקווה. בשנים 1958–1973 היה מנהלו הראשון של בית הספר "יד לבנים", ובהמשך – ראש מחלקת גני הילדים בעירייה. בשנים 1978 עד 1989 היה סגנו של ראש העירייה דב תבורי, והממונה על תיק החינוך, הנוער ושיקום השכונות. היה חבר מועצת העיר עד 1996.
ב-1996 יצא בהוצאת יד ושם הספר לא הספקתי להיות עצוב – סיפורו של מיילך קנר מילדי טהרן, מאת נעמי מורגנשטרן, המבוסס על יומנו של כנר מתקופת השואה.[2] הספר משמש בסיס לערכת לימוד המיועדת לתלמידי בתי ספר יסודיים.[3]
כנר עסק בהנחלת זכר השואה בהרצאות לבני נוער, ובמסגרת עמותת ילדי טהראן ועמותת "זעקה".
כנר נישא ב-1954 לאורה לבית קרמפל, והיה אב לשלוש בנות. אחת מהן היא דרורית גור אריה, אוצרת מוזיאון לאומנות בפתח תקווה. ב-2001 הוענק לו עיטור יקיר העיר פתח תקווה, וב-2008 – תואר יקיר ההסתדרות.
כנר נפטר ב-2009.
הנצחה
בית הספר היסודי בשכונת כפר גנים ג', שנוסד בשנת הלימודים תשע"א, נקרא על שמו.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
