מרוב המנחות יש להקטיר קומץ על המזבח ולאחר מכן לתת לכהנים את שיירי המנחה. את שיירי המנחה הכהנים לשים, אופים ואוכלים בעזרה כשהיא מצה, ונזהרים שלא להחמיץ את הבצק:
כל המנחות נלושות בפושרין, ומשמרן שלא יחמיצו. ואם החמיצו שיריה - עובר בלא תעשה, שנאמר "כָּל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה' לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ" (ויקרא, ב', י"א). וחייבים על לישתה, ועל עריכתה, ועל אפייתה.
למרות שבהכנת מצות לפסח יש ללוש את הבצק דווקא במים קרים ולא בפושרים, בשיירי מנחה הקלו חכמים כיוון ש"כהנים זריזים הם" ואפשר לסמוך על כך שימנעו מהבצק להחמיץ.[2]
מהכפילות של הפוסקים שאוסרים על עשיית חמץ מהמנחות דרשו חכמים גם אם עשו מהמנחה חמץ - אסור מהתורה להחמיץ אותה בשנית[3]:
כיצד? לשה חמץ; או ערכה חמץ; או קטפה חמץ; או אפאה חמץ - לוקה. שנאמר "לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ" (ויקרא, ב', י"א), ונאמר "לֹא תֵאָפֶה חָמֵץ" (ויקרא, ו', י') - לחייב על כל מעשה יחידי שבה. עשה חמץ מתחלה ועד סוף - לוקה על כל מעשה מהן.
האיסור מהתורה הוא דווקא על מנחה הכשרה להקרבה, אבל המחמיץ מנחה שנפסלה מהקרבה - אינו לוקה.[4] בתלמוד הבבלי הסתפקו האמוראים האם איסור התורה חל במקרה של החמצה נוספת של מנחה שכבר הוחמצה כשהיא כשרה ולאחר מכן נפסלה, וכן במקרה של החמצת המנחה בראש המזבח כשהיא כבר הוקרבה. הרמב"ם הכריע בשני ספקות אלו לקולא, שאינו לוקה.[4]
