איסוף מידע רשתי הוא מונח המשמש את הסוכנות לביטחון לאומי (NSA) בארצות הברית ליירוט תעבורת טלפון ואינטרנט באמצעות כבלי אינטרנט ומתגים מרכזיים, מקומיים וזרים. מלבד זאת, NSA אוספת גם מידע מתקשורת אינטרנט באמצעות הסדרים עם חברות וספקיות אינטרנט במסגרת תוכנית בשם PRISM.[1] הן תוכניות לאיסוף מידע רשתי והן PRISM הן חלק מחטיבת פעולות המקור המיוחדת (SSO), האחראית עלאיסוף בשיתוף פעולה עם ארגונים אחרים.
תוכניות
אחת השקופיות של מצגת אודות תוכנית PRISM מתארת איסוף מידע רשתי כ"איסוף תקשורת על כבלי סיבים ותשתיות כאשר הנתונים זורמים" ונטען כי זה מתבצע בארבע תוכניות המעקב העיקריות הבאות:[2]
תוכניות FAIRVIEW, BLARNEY ו-STORMBREW מיועדות לאיסוף נתונים במתקנים בארצות הברית, ואילו OAKSTAR היא מטרייה לשמונה תוכניות שונות המשמשות לאיסוף מחוץ לארצות הברית. במסגרת כל ארבע התוכניות, האיסוף מתבצע בשיתוף פעולה עם חברות תקשורת מסחריות, הן בארצות הברית והן מחוצה לה.[3]
תוכניות איסוף מידע רשתי מאפשרות גישה לכמויות נתונים גבוהות מאוד. לדברי פקיד אנונימי ששוחח עם כתב וול סטריט ג'ורנל, ראשית, ברירה מוקדמת נעשית על ידי ספקי התקשורת עצמם, שבוחרים תעבורה (כולל טקסט של הודעות דוא"ל ושמע שיחות טלפון) שמכילה ככל הנראה תקשורת זרה. לאחר מכן הנתונים מועברים לסוכנות לביטחון לאומי, NSA, שם מתבצעת ברירה שנייה על ידי העתקה קצרה של התעבורה וסינון באמצעות מה שנקרא "בוררים חזקים" כמו מספרי טלפון, דואר אלקטרוני או כתובות IP של אנשים וארגונים בהם NSA מעוניין.[4] עם זאת, ויליאם ביני, לשעבר פקיד בכיר ב-NSA, טען בפומבי כי ה-NSA מבקש "לאסוף את הכל" תוך סינון מינימלי.[5] ניתן לעבד ולחפש נתוני אינטרנט שנאספים על ידי תוכניות לאיסוף מידע רשתי באמצעות מערכת XKeyscore.
פרטים תפעוליים
על פי גורמים רשמיים בממשל הפדרלי האמריקאי לשעבר ובהווה, יש יותר מעשר תחנות מיתוג אינטרנט גדולות בארצות הברית שבהן מתבצע סינון מסוג זה, אשר ממוקמים לא רק ליד האתרים שבהם כבלי האינטרנט התת--ימיים העיקריים נכנסים לארצות הברית.[4] דוגמה ממשית למתקן שבו NSA שולטת היא חדר 641A בתחנת המיתוג של סן פרנסיסקו של ספקית AT&T, שנחשף בשנת 2006. אחד המכשירים המשמשים לסינון תעבורת האינטרנט הוא מנתח התנועה סמנטית או STA 6400 מתוצרת חברת הבת של בואינג, נארוס.
לאיסוף נתונים מכבלי אינטרנט ומתגים מחוץ לארצות הברית, ל-NSA יש גם הסכמים סודיים עם ספקי אינטרנט זרים, במיוחד באירופה ובמזרח התיכון. עלויות שיתוף הפעולה שעושות חברות אלה משולמות על ידי NSA במסגרת תוכנית ה-Corporate Access Partner שלה, בדיוק כמו הוצאות חברות התקשורת האמריקאיות. העלויות הכוללות של תוכנית זו נאמדו ב-278 מיליון דולר ארצות הברית, נכון לשנת הכספים 2013.[4][6]
בצו של בית המשפט למעקב מודיעין זר (FISC) מ-3 באוקטובר 2011, נאמר כי איסוף מידע רשתי מהווה כ-9% מסך כל 250 מיליון תקשורת האינטרנט אותם NSA אוספת בסמכות סעיף 702 FAA מדי שנה. במהלך המחצית הראשונה של 2011, NSA רכשה כ-13.25 מיליון תקשורת אינטרנט באמצעות איסוף מידע רשתי. אף ע פי שמדובר בסכום קטן יחסית, הצו הממשלתי קובע כי איסוף מידע רשתי הוא משמעותי מכיוון שהוא מכיל סוגים מסוימים של מידע מודיעיני זר בעל ערך, אך הוא עדיין כרוך באיסוף מיליוני סוגי תקשורת אינטרנט מדי שנה, ובלתי אפשרי ל-NSA להוציא מכלל תקשורת מקומית, שנאסף עקב קשיים טכניים.[1]
טענות משפטיות
ב-10 במרץ 2015 תבע האיגוד לחירויות האזרח האמריקאי את מחלקת המשפטים והסוכנות לביטחון לאומי (NSA) וטען כי "המעקב חורג מהיקף הסמכות שהקונגרס סיפק בחוק FISA. חוק התיקונים משנת 2008 ("FAA") ומפר את התיקון הרביעי והראשון לחוקה". התביעה נדחתה, בדומה לתלונות דומות אחרות, והדיון הראשון נדחה לאוקטובר בשל חוסר ביסוס. על ההחלטה ערערה קרן ויקימדיה שהובילה שמונה ארגונים נוספים.[7][8]
