אילנה דבדבני (נולדה ב-30 באפריל 1948) היא פרופסור אמריטה בחוג לעבודה סוציאלית והייתה ראש המרכז לחקר השיקום והתפתחות האדם באוניברסיטת חיפה עד פרישתה בשנת 2015.
ביוגרפיה
אילנה דבדבני נולדה וגדלה בשכונת יד אליהו בתל אביב. בנעוריה הייתה פעילה בתנועת הנוער והצטרפה לגרעין נח"ל. לקראת סוף השמינית, בעת אימונים בקפיצה לגובה, נפלה ונפצעה בידה; היא עברה מספר ניתוחים אך ידה לא חזרה לתפקוד מלא והיא נותרה עם נכות.
דבדבני למדה עבודה סוציאלית באוניברסיטת בר-אילן, ועם סיום התואר הראשון התגייסה לשירות בתי הסוהר והחלה לעבוד בכלא תל מונד עם אסירים צעירים (בגילאי 15–21). בעבודתה נחשפה לסיפורים קשים ולבני נוער משכונות מצוקה שנולדו אל תוך הפשע והסמים. היא סיירה בישראל במטרה להכיר מקרוב את המשפחות והשכונות של האסירים בהם טיפלה. לטענתה, לאחר שנוכחה לדעת שרוב האסירים חוזרים לאחר השחרור לבית הכלא, הבינה כי יכולתה להביא לשינוי מוגבלת, ובחרה לעסוק בכיוון אחר - בריאות הנפש.
כאשר הצטרפה לבעלה לשליחות של משרד הביטחון בניו יורק, החלה ללמוד לתואר שני בישיבה יוניברסיטי והשתלמה בכפר טיפולי לגמילה למכורים לסמים (מודל שלא היה קיים בישראל). חבריה לסגל המטפלים היו נרקומנים לשעבר, ובמפגשים עימם למדה על הכוחות הטמונים באנשים בכל מצב. כאשר חזרה לישראל, הציעה את הרעיון לגופים שונים, כמו: הוועדה לשיקום שכונות, שירות בתי הסוהר, ושירותי קהילה נוספים, אך היא נתקלה בספקנות והפרויקט לא קרם עור וגידים. דבדבני הקדימה את זמנה, שכן היום הקהילות הטיפוליות הן המודל המועדף לטיפול בהתמכרויות.
דבדבני קיבלה הצעה מראש בית הספר לעבודה סוציאלית בבר-אילן לנהל מרכז למידה עם שישה סטודנטים במרכז קהילתי לבריאות הנפש ברעננה. בתוך זמן קצר היא הפכה לחברת סגל במשרה מלאה. היא לימדה קורסי מתודה ובעיקר קורסים בעבודה עם קבוצות. פרופ' אריק רימרמן הציע לה להצטרף לתחום השיקום, ולאחר שנה בה לקחה חלק בקורסים שהוא לימד בתוכנית לתואר שני, החלה להתמחות בתחום זה. דבדבני ורימרמן בנו תוכנית הכשרה בשיקום לכל אנשי המקצוע בארץ שהיו בתפקידים בכירים ללא הכשרה אקדמית בתחום - תוכנית לתואר שני בשיקום, ערכו ימי עיון וסדנאות והיו חלק מהצוות המייסד של מעמד המומחיות בשיקום.
את הדוקטורט שלה עשתה דבדבני ב-Union Institute שבסינסינטי, אוהיו, ארצות הברית. עבודת הדוקטורט שלה התמקדה במשפחות אומנה לילדים עם מוגבלות שכלית.
לאחר מספר שנים כחברת סגל באוניברסיטת בר-אילן, עברה בשנת 1995 לבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת חיפה. בשנת 2012 מונתה לפרופסור חבר.
אילנה דבדבני נשואה לשבתי, אם לשלושה ילדים וסבתא לשמונה נכדים. מתגוררת בתל אביב.
הוראה ומחקר
לאורך עשרות שנותיה באקדמיה, דבדבני לימדה והכשירה אלפי סטודנטים, בעיקר לעבודה עם אנשים בעלי מוגבלויות שונות. תרומתה היא התיווך בין עולם האקדמיה לבין עובדי השיקום בשטח. היא עסקה בהפיכת המחקרים והתאוריות בתחום השיקום לנגישים ומובנים עבור עובדי השיקום שלא קיבלו הכשרה אקדמית בתחום, מאחר שלא הייתה התמחות בנושא.
דבדבני הנחתה מאסטרנטים ודוקטורנטים. פרסמה את מחקריה בכתבי עת בינלאומיים וישראליים. הרצתה בעשרות כנסים ברחבי העולם. לאחרונה ארגנה כנס ראשון מסוגו בארץ על מוגבלות ומיניות. יזמה ועומדת בראש תוכנית הכשרה לאנשי מקצוע בטיפול מיני לאנשים עם מוגבלויות.
פעילות ציבורית וחברות בארגונים
לאורך השנים הייתה חברה בוועדות רבות העוסקות בקידום אוכלוסיות מוגבלות, למשל כיהנה כיו"ר ועדת השיקום במשרד העבודה והרווחה.
לקחה חלק בהקמת החטיבה השיקומית באיגוד העובדים הסוציאליים, וכן בכתיבת המדריך למומחה עבור עובדים סוציאליים המעוניינים בקבלת מעמד מומחה בשיקום.
במשך שנים ארוכות חברה בוועדת המומחיות הקובעת את מעמדו של העובד כמומחה בשיקום.
בשנים 2001–2009 ייצגה את מדינת ישראל באיגוד הבינלאומי למחקר מדעי של מוגבלויות שכליות (IASSID[1]).
מענקי מחקר ופרסים
דבדבני קיבלה מענקי מחקר מגופים שונים למחקריה על איכות חייהם של מוגבלים שכלית, וכן איכות חיים ותפקוד של אנשים עם מחלות כמו סוכרת וסרטן.
זכתה פעמיים ל"מרצה מצטיינת" על ידי אגודת הסטודנטים (1998, 2007) ובפרס על תרומה מחקרית ואקדמית לקידום תחום השיקום באיגוד העובדים הסוציאליים (2014).
ספרים בעריכתה
- הורות ונכות התפתחותית בישראל עם מאיר חובב, אריק רימרמן, אבי רמות
- נכות התפתחותית ופיגור שכלי בישראל עם מאיר חובב, אריק רימרמן, אבי רמות, בשיתוף ג'וינט ישראל, הוצאת מאגנס, 1997
- מהדרה להכלה: החיים בקהילה של אנשים עם מוגבלויות בישראל. עם מאיר חובב, אריק רימרמן, קלרה פלדמן הוצאת כרמל, 2015
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
