אי זה, ששימש כחלק ממושבת עונשין צרפתית אשר שכנה באיים עד לשנת 1946, מוכר בעיקר בשל הכלא המבודד שבו. הוא נפתח לראשונה על ידי הקיסר נפוליאון השלישי, והפך לאחד מבתי הכלא המפורסמים בהיסטוריה.
אי השדים, כחלק מאיי הישועה, שימש את צרפת משנת 1852 ועד לשנת 1946, והכיל מגוון אסירים, החל מאסירים פוליטיים וכלה בגנבים ורוצחים. למעלה מ־80,000 אסירים נשלחו למקום שהתאפיין בתנאי מחיה קשים ושרץ מחלות, עם שיעורי תמותה של עד 75%. לבד מהאפשרות להשתמש בספינות, הדרך היחידה להימלט מהכלא הייתה דרך ג'ונגל בלתי עביר כמעט, ולכן רק מעטים הצליחו להימלט.
הזוועות והתנאים הקשים בהם הוחזקו האסירים במקום הגיעו לתודעת הציבור בשנת 1895 עם פרסום מאסרו של אלפרד דרייפוס אשר נשלח למאסר באי השדים.
בשנת 1938 הפסיקה צרפת לשלוח אסירים למקום, ובשנת 1946 נסגר הכלא. רוב האסירים נשלחו חזרה לצרפת, אך חלקם העדיפו להישאר בגיאנה הצרפתית.
מספר סרטים וספרים נכתבו על אי השדים. המפורסם שבהם הוא הספר "פרפר", מאת אנרי שרייר, אסיר לשעבר באי השדים, המספר על החיים וניסיונות הבריחה שלו מהמקום. בשנת 1973 צולם גם סרט בשם זה, בכיכובם של סטיב מקווין ודסטין הופמן, וב-2017 יצאה לאקרנים גרסה מחודשת, בכיכובם של צ'ארלי האנם וראמי מאלק.
בימינו
ב-1953 נסגרה סופית מערכת הכליאה באי והאסירים שוחררו. ב-1965 הועברה האחריות על האי ואיים נוספים לבסיס החלל האירופי קורו. האיים נמצאים במסלול שיגור הטילים המשוגרים מזרחה, והם מפונים בכל פעם שמתבצע שיגור. בשגרה הם משמשים מקום למכשירי מדידה רבים שקשורים לשיגורים. סוכנות החלל האירופית והמרכז הצרפתי הלאומי לחקר החלל, יחד עם סוכנויות נוספות, שיקמה מבנים המשמשים אנדרטאות היסטוריות. בימינו מבקרים באיים מדי שנה כ-50 אלף איש.
