אח, הימים היפים

אח, הימים היפים

כתיבה	סמואל בקט
שפה	אנגלית

אח, הימים היפים (באנגלית: Happy Days) הוא מחזה בשתי מערכות מאת המחזאי האירי סמואל בקט שהוצג לראשונה ב-1961. במערכה הראשונה, ויני (Winnie), שקבורה עד מותניה, מעבירה את היום ומפטפטת עם בעלה וילי (Willie), שחבוי ברובו. המשפט החוזר בדבריה הוא "אח, הימים היפים". במערכה השנייה היא קבורה עד צווארה, בעוד היא ממשיכה לדבר ולהיזכר בימים יפים יותר.

תקציר העלילה

מערכה ראשונה

ויני קבורה עד מותניה בתוך גבעה, תחת שמש קופחת, עם תיק גדול ושחור לצידה. היא מתעוררת לשמע צלצול חודרני של פעמון ומתחילה את שגרת היום שלה בתפילה. היא מדברת לעצמה ללא הרף, מצחצחת שיניים, שותה לגימה אחרונה מבקבוק התרופה שלה וחובשת את כובעה. היא מנסה נואשות לקרוא את הכתוב על מברשת השיניים שלה. היא מעירה את בעלה וילי, שמוסתר בתוך הגבעה, ומפטפטת אתו, חד צדדית. היא מגיב לעיתים בקריאת כותרות מהעיתון, שאחת מהן מזכירה לה את הנשיקה הראשונה שלהם. שניהם מתבוננים בגלויה שהיא כנראה ארוטית. ויני מסבירה לווילי שההקשבה שלו מאפשרת לה להמשיך לדבר, והיא מאושרת כשהוא מגיב לכמה משאלותיה, ולו בתגובה קצרה ביותר. מתיקה היא מוציאה אקדח, נזכרת בכך שווילי ביקש ממנה לקחת את האקדח ממנו, ומניחה את האקדח לצידה. היא פותחת שמשיה כדי להגן על עצמה מפני השמש, אבל השמשיה נשרפת. היא מוצאת בתיק תיבת נגינה, בעת שווילי מצטרף קצרות לנגינתה. ויני משייפת ציפורניים ונזכרת באנשים שכבר נפטרו, מר וגברת שאוור (או אולי קוקר), ששאלו אותה למה היא תקועה באדמה. היא מכינה את תיקה ללילה ומנחה את וילי בזחילתו אחורנית, אל החור שלו.

מערכה שנייה

ויני קבורה כעת עד צוואר, עדיין חובשת את כובעה, והתיק שלה והאקדח עדיין לצידה. הפעמון מעיר אותה, וממשיך להעיר אותה בכל פעם שהיא נרדמת. היא חשה שווילי עדיין שם, אבל לא יכולה לראות אותו, והוא לא מגיב יותר כלל לפטפוטיה. היא ממשיכה לדבר, ונזכרת בפעם שבה ילדה קטנה בשם מילדרד הפשיטה את הבובה שלה בלילה בגן, אבל הזיכרון מופסק בידי החרדה בנוגע לגורלו של וילי, וזיכרונות נוספים אודות מר וגברת שאוור. וילי זוחל החוצה מהגבעה, לבוש בהידור, מה שמזכיר לה את היום בו ביקש את ידה. היא מעודדת אותו לטפס על הגבעה לכיוונה, ומאושרת כשהוא ממלמל: "ווינ". היא שרה את השיר שבתיבת הנגינה, שיר אהבה.

דמויות

ויני

"אישה בת חמישים לערך", שמעבירה את זמנה בין "צלצול הפעמון להשכמה לצלצול הפעמון להשכבה"^[1], בעודה מבצעת שגרת יום מדויקת. במערכה ראשונה, לאחר שהיא מוציאה מתיקה דברים באופן שיטתי – מסרק, מברשת שיניים, משחת שיניים, בקבוק של תרופה, שפתון, פצירה, אקדח ותיבת נגינה, שגרת הפעולות מועלית לדרגת טקס. בהוראות שכתב בקט לבילי וויטלו ב-1979, הא מדגיש^[2]:

התיק הוא כל מה שיש לה – היא מתבוננת בו בחיבה... מהתחלה צריך להיות ברור איך היא חשה לגביו... כשהתיק נמצא בגובה הנכון, היא מציצה פנימה, רואה אילו דברים יש בו ומוציאה אותם החוצה. מציצה, מוציאה, מניחה. מציצה, מוציאה, מניחה. ההצצה ארוכה יותר כשמוציאים דברים, מאשר כשמניחים אותם. לכל דבר יש את המקום שלו

בסוף היום היא אוספת בזהירות את רכושה – מלבד האקדח – ומניחה אותו בחזרה בתיק. ויני לעולם לא מגששת בתחתית התיק, ולכן זו גם תיבת אוצר.

החפצים בתיק משמשים גם כעזרי-זיכרון. אבל יותר מכך, הם מספקים לה מה שמרי דול (Mary Doll) מכנה "מצבות של משמעות קיומית"^[3]. החפצים מחזירים את ויני לזיכרונות של ימים מסוימים, ולאירועים חשובים שהתרחשו בהם.

כל החפצים שלה מיושנים או עומדים בפני סיום. בתחילת המערכה הראשונה היא לוגמת לגימה אחרונה מבקבוק התרופה שלה, לפני שהיא משליכה את הבקבוק הרחק. במברשת השיניים שלה כמעט ולא נותרו סיבים, והליפסטיק שלה בבירור עומד בפני סיום. השמשיה שלה דהויה עם "הרבה סיבים משתלשלים" ואפילו בשרשרת הפנינים שלה יש "יותר חוטים מפנינים"^[4].

ויני היא אופטימיסטית נצחית, אבל מאגר האופטימיות שלה מתדלדל ועליה לעבוד קשה יותר ויותר כדי לשמור על חזות חיובית. אנחנו פוגשים אותה כשהחזות הזו כבר שברירית מאוד. האופטימיזם העיקש שלה בא לידי ביטוי בביטוי החוזר: "אח, איזה יום יפה, זה יהיה עוד יום יפה. אחרי הכל. עד כה"^[1]

בקט אומר שהיא "כמו ציפור"^[5], ושהיא עושה כל מאמץ כדי להתרומם מעל מצבה הקשה, אבל המציאות מתעקשת להוריד אותה לקרקע. היא אף פעם לא מטילה ספק בסיבות שהביאו אותה למצבה הנוכחי, וגם לא מסבירה אותו, אבל החלום שלה הוא שהיא "תוכל פשוט לרחף למעלה לעבר הכחול... ואולי יום אחד הארץ תיסוג ותשחרר אותי, המשיכה היא כה חזקה, כן, תישבר סביבי ותשחרר אותי"^[1].

וילי

וילי הוא "בערך בן ששים"^[1]. בניגוד חמור לפטפטנות של ויני, וילי הוא לקוני עד שיתוק. בכל המערכה השנייה וילי ממלמל בקושי מילה אחת בת הברה אחת. רוב הדיאלוג שלו מורכב מהודעות שהוא מקריא מהעיתון; התגובות שלו לוויני, כשהוא כבר עונה לה, הן נדירות ולא תקשורתיות. תפקידו המרכזי הוא לספק לוויני מישהו לדבר אליו "רק לדעת שבתאוריה מישהו יכול לשמוע אותי, זה כל מה שאני צריכה"^[1].

הוא שומר על עצמו מחוץ למבטה של ויני, ומגיח מהתעלה שלו רק מדי פעם. העניין היחיד שלו הוא עיתון ישן וגלויה אירוטית. הוא ישן מתחת לאדמה, והפעמון שמעיר את ויני לא מטריד אותו.

תפאורה

ויני שקועה ב"גבעה קטנה"^[1]. היא חיה בשיטפון של אור בלתי פוסק, שאי אפשר להימלט ממנו: אפילו השמשיה שהיא מוציאה לרגע ניצתת, ומותירה אותה ללא הגנה. אנחנו יודעים שהיא לא תמיד הייתה קבורה ככה, אבל לא יודעים איך הגיעה למצב שהיא כלואה.

בקט דורש שהתפאורה תיבנה "במקסימום פשטות וסימטריה", עם "וילון אחורי שמעניק נופך של תלת מימד, שייצג אחידות בלתי שבירה ושמים שנסוגים למרחק"^[1]. "מה שיאפיין את כל הסצנה, שמיים וארץ", הוא כותב, "הוא הריאליזם הפתטי והבלתי מוצלח, המוניות שמזכירה מיוזיקל או הופעת פנטומימה סוג ג', אותה איכות של יהירות, שמגיעה מחיקוי גרוע ורציני שמעורר צחוק"^[6].

התפאורה מזכירה גלויה של חוף^[7], עם ויני קבורה בחול ועם וילי, עם מטפחת קשורה שמונחת על הראש. הרקע המזויף מזכיר גם את ציורים על דיקטים, שבהם הראש גזור, ואפשר להצטלם לידם, שמוצבים לעיתים באטרקציות תיירותיות. אפילו השם של המחזה, "אח, הימים היפים", הוא מסוג הביטויים שמשמשים בדרך כלל להיזכרות נוסטלגית בסוג של חופשה שכזו. לא למותר לציין כי בקט עבד על המחזה בזמן ששהה באתר הנופש האנגלי פולקסטון, שעל שפת הים, במהלך השבועיים בהם היה מחויב לשהות באנגליה, לפני שנישואיו לסוזן הפכו רשמיים.

נושאים

המחזה, שבו ויני קבורה באדמה, בעוד וילי זוחל על האדמה, הוא בהחלט מוזר. "מוזרות", בקט אומר, "הייתה תנאי הכרחי למחזה – למצוקה של ויני במחזה"^[8].

במהלך החזרות בברלין הוא אמר: "במחזה הזה יש שילוב של מוזר ופרקטי, המסורתי עם העובדתי. זהו הצומת בין הקומדיה לטרגדיה"^[9].

השאלה "מה המשמעות של זה?" מושמעת במחזה על ידי עובר האורח מר שאוור (או קוקר).

בקט הסביר זאת במכתב לאלן שניידר (Alan Schneider):

Shower ו-Cooker מגיעים מגרמנית "schauen" & "gucken" (להסתכל). הם מייצגים את הקהל, שרוצה לדעת מה המשמעות של דברים"^[10].

המחזה לא מספק תשובות. כשקיי בויל (Kay Boyle) שאל את בקט למה וילי מנסה להגיע לוויני בסוף המחזה, הוא משיב:^[11]

"השאלה מה וילי מנסה להשיג – את ויני או את האקדח – היא כמו השאלה ב-All That Fall, האם מר רוני זרק את הילדה מקרון הרכבת אם לאו. והתשובה זהה בשני המקרים – אנחנו לא יודעים, או לפחות אני לא יודע. כל מה שנדרש, ככל שזה נוגע לי – מבחינה טכנית ומבחינות אחרות – לא פחות מדי ולא יותר מדי – הוא אי-הבהירות בנוגע למוטיבציה, שאותה ויני מבססת בבהירות, אני מקווה: "אתה מנסה להגיע אליי, וילי, או למשהו אחר? אתה מנסה להשיג נשיקה, וילי, או משהו אחר?", ובעזרת הבלטת האקדח בהוראות הבימוי בתחילת המערכה השנייה. ההזדמנות לבחינת הספק הייתה הזדמנות שאי אפשר להחמיץ, ואי אפשר לקלקל בעזרת פתרונו"

עם זאת, המטאפורה המרכזית ברורה: ויני שוקעת בנחרצות בחולות הטובעניים של הזמן והאכזבה. המצב הקיומי של הדמויות זוכה לתצוגה חזותית בעזרת הגבעה שמתהדקת סביב ויני, ששוקעת יותר ויותר. ככל שהיא מתקרבת לסוף, היא שוקעת לאט יותר, והסוף לא משחרר אותה מכאב ההיתקעות בגבעה. בקט מנסה לייצג את החזרה האינסופית של רגעי גסיסה, ולא את המוות עצמו. הדמויות שלו מקוות לגמור את החיים, אבל הסוף לעולם לא מגיע, משום שהשעון הופך אטי יותר ויותר. יש עוד קצת זמן, תמיד^[12].

תרגום עברי

• בשנת 1966 הועלה המחזה בתיאטרון זווית, בתרגומו של מתי מגד ובבימוי ראובן מורגן.^[13]
• סמואל בקט, אח הימים היפים, תרגם מולי מלצר, תל אביב: אדם, 1985. המחזה הועלה באותה שנה בתיאטרון הקאמרי בבימויה של מיכל גוברין ובכיכובם של חנה מרון ואורי לוי.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא אח, הימים היפים בוויקישיתוף

• חוה נובק, "הו, הימים העצובים של ויני", דבר, 31 בינואר 1985 (עם העלאת המחזה בתיאטרון הקאמרי; קטע ערוך באתר של מיכל גוברין)

הערות שוליים

1. Thomas Cousineau, S.E. Gontarski, ed. The Theatrical Notebooks of Samuel Beckett, Volume IV: The Shorter Plays. London: Faber and Faber and New York: Grove Press, 1999. xxxviii + 474 pp., Journal of Beckett Studies 9, 2000-01, עמ' 114–120 doi: 10.3366/jobs.2000.9.2.10
2. June Schlueter, Myth and Ritual in the Plays of Samuel Beckett ed. by Katherine H. Burkman, and: Beckett's Later Fiction and Drama: Texts for Company ed. by James Acheson, Kateryna Arthur, and: On Beckett: Essays and Criticism ed. by S. E. Gontarski, Comparative Drama 22, 1988, עמ' 376–378 doi: 10.1353/cdr.1988.0028
3. Make sense who may': essays on Samuel Beckett's later works, Choice Reviews Online 27, 1989-11-01, עמ' 1370 doi: 10.5860/choice.27-1370
4. David Bradby, Rosemary Pountney Theatre of Shadows: Samuel Beckett's Drama, 1956–1976 Gerrard's Cross: Colin Smythe, 1998. £12.95. ISBN 0-86140-407-6., New Theatre Quarterly 16, 2000-02, עמ' 103 doi: 10.1017/s0266464x00013579
5. L. BYVANCK-QUARLES VAN UFFORD, B. SISMONDO RIDGWAY, The Severe Style in Greek SculPture. Princeton (New Jersey), Princeton University Press, 1970, XVIII, 155 p. 189 figs. Pr. D. 15.00, Mnemosyne 26, 1973-01-01, עמ' 448–450 doi: 10.1163/156852573x01656
6. John Pilling, Samuel Beckett, Alan Schneider, Maurice Harmon, No Author Better Served: The Correspondence of Samuel Beckett and Alan Schneider, The Modern Language Review 95, 2000-01, עמ' 199 doi: 10.2307/3736403
7. John Fuegi, Women in Beckett, Performance and Critical Perspectives. Edited by Linda Ben-Zvi. Urbana and Chicago: University of Illinois Press, 1990; pp. 260. $37.50., Theatre Survey 32, 1991-11, עמ' 224–227 doi: 10.1017/s0040557400001083
8. Martha Fehsenfeld, Samuel Beckett, Catastrophe, Theatre Journal 35, 1983-03, עמ' 110 doi: 10.2307/3206707
9. June Schlueter, Myth and Ritual in the Plays of Samuel Beckett ed. by Katherine H. Burkman, and: Beckett's Later Fiction and Drama: Texts for Company ed. by James Acheson, Kateryna Arthur, and: On Beckett: Essays and Criticism ed. by S. E. Gontarski, Comparative Drama 22, 1988, עמ' 376–378 doi: 10.1353/cdr.1988.0028
10. John Pilling, Samuel Beckett, Alan Schneider, Maurice Harmon, No Author Better Served: The Correspondence of Samuel Beckett and Alan Schneider, The Modern Language Review 95, 2000-01, עמ' 199 doi: 10.2307/3736403
11. Terence Brown, Damned to Fame: The Life of Samuel Beckett James Knowlson Bloomsbury, London, 1996 (871 pages). £25, hardback, ISBN 0 7475 2719 9.Samuel Beckett: The Last Modernist Anthony Cronin Harper/Collins, London, 1996 (645 pages). £25, hardback, ISBN 246 13769 X., European Review 5, 1997-07, עמ' 331 doi: 10.1017/s1062798700002684
12. Katharine Worth, Waiting for Godot and Happy Days, 1990 doi: 10.1007/978-1-349-08142-4
13. דב בר-ניר, הימים הטובים הללו, על המשמר, 25 בפברואר 1966