אזור הסייג (בערבית: منطقة السياج) הוא שטח בנגב, שבו קובצו תושבי הנגב הבדואים לאחר מלחמת העצמאות והקמת מדינת ישראל[1]. אזור הסייג ממוקם בין היישובים באר שבע, ערד, דימונה וירוחם.
היסטוריה
עד שנת 1948 היו הבדואים בדרום ישראל פזורים ברחבי הנגב ומדבר יהודה, כאשר רובם לא השתקעו ביישובי קבע אלא ניהלו אורח חיים נוודי למחצה. עוד בתקופת השלטון העות'מאני הוגדרו בנגב טריטוריות שבטיות עם גבולות מוגדרים על מנת למנוע מאבקים בין השבטים[2]. באזור הסייג ישבו כבר מספר שבטים, הגדולים שבהם היו אבו רביעייה, אבו קרינאת ואבו ג'ועיד[1].
לאחר מלחמת העצמאות ועם קום המדינה חלק מהבדואים גורשו לסיני ולירדן. האוכלוסייה הערבית שנותרה בארץ הוכנסה תחת ממשל צבאי. הממשל הצבאי הורה לבדואים שנותרו בנגב להתרכז באזור שכונה מאז אזור הסייג. העברתם נומקה בסיבות ביטחוניות. חלק ניכר מהאדמות בהם חיו הבדואים שהועברו לאזור הסייג הפכו לשטחים צבאיים וסגורים, ונאסר עליהם להיכנס אליהם, למרות שעזיבת שטחים אלו הוצגה כמעבר זמני של כחצי שנה בלבד[3]. בעקבות חקיקת חוק רכישת מקרקעים בשנת 1953 קרקעות אלה עברו לבעלות רשות הפיתוח כך שגם אם יתברר שהבדואים היו בעליהם לפני כן, זכותם תוגבל לקבלת פיצויים בלבד[4][5]. הקרקע באזור הסייג הייתה בשליטת השבטים שישבו בו לפני קום המדינה, כך שהשבטים שהועברו לאזור נותרו ללא "טריטוריה שבטית" ונוצרו שני מעמדות: מעמד "בעלי קרקע" ומעמד "מחוסרי קרקע"[1].
עד תום הממשל הצבאי בשנת 1966 חלו על תושביו הגבלות תנועה[6] וחל עליהם איסור לבנות באזור מבני קבע. גידול האוכלוסייה הבדואית באזור הסייג החמירה את המחסור בקרקע באזור והקשתה על אפשרותם של הבדואים להתפרנס ממרעה וחקלאות. בשנות השישים דנה הממשלה בתוכניות ליישוב מחדש של אוכלוסיית הבדואים באזור הסייג. שר החקלאות משה דיין הוביל תוכנית להעברת הבדואים לערים מעורבות במרכז כגון רמלה, לוד ויפו[4]. בסופו של דבר החליטה הממשלה להקים עבור הבדואים ישובי קבע באזור הסייג, בהם רהט ותל שבע.[7][8]
הסיבות למעבר
הבדואים בנגב הועברו מהאדמות בהם שהו או נדדו לשטחים אחרים למטרות ריכוז אזורי המחיה שלהם- שכולם ימוקמו באותו האזור, שיוגדר כ"אזור בדווי", זירוז תהליך העיור שלהם, והעברת שטחים רבים יותר לתושבים היהודיים בארץ.
קשיים באזור זה
גם באזור זה, לבדואים אין חיים קלים.
אין להם תשתיות ואספקה קבועה של מים או חשמל.
האשפה שנמצאת בקרבתם, ולעיתים גם ביוב שזורם בין מבני המגורים והאוהלים שלהם גורמים למחלות ופוגעים באיכות חייהם.
לילדים קיים קושי להגיע לבתי הספר, מהסיבה שמערכת התחבורה באזור זה לא מפותחת דיה, ולכן צריכים ללכת קילומטרים מדי יום כדי להגיע לבית ספרם.
יתרה מזאת, אין להם ביטוח בריאות, השכלתם נמוכה והם גרים בצפיפות גדולה.[8]
יצירת הכפרים הלא חוקיים בנגב
אזור זה נחשב להתיישבות ספונטנית - התיישבות ללא הכרה רשמית מטעם המדינה, וכתוצאה מכך יש פגיעה בזכויותיהם האזרחיות בפועל, כדאגה לתשתיות המחייה הבסיסיות, וכן לשירותי חינוך, בריאות ורווחה סמוכים לביתם.[9]
המדינה מסרבת לקבל את טענתם לבעלותם המסורתית על הקרקע ולכן הם הוזנחו. כיום התיישבויות אלה נחשבות ליישובים העניים בישראל. היישובים נוצרו מכורח המציאות, לא בגלל שכך הבדואים היו רגילים לחיות את חייהם. צמצום שטח המחיה הטבעי שלהם וריכוזם באזור הסייג הוא שהוביל אותם להקים מבני קבע לצד האוהלים. כך, עם הזמן נוצרה התיישבות "ספונטנית" ללא תכנון מקדים. לכן, גם לא קיימים ביישובים האלו כבישים, תשתיות מים וחשמל, הבניה בהם נעשתה ללא אישורים כחוק. מסיבות אלו המדינה אינה מכירה בהם.[7]
שינויים בחברה הבדואית
- פרנסה: אופי פרנסתם השתנה עקב השינויים באזור זה. בעבר, רוב התושבים התפרנסו מגידול עדרים ומחקלאות. לעומת זאת, בימים אלו רק מעטים מהם מתפרנסים מתחומים אלה ורובם הפכו לעובדים שכירים בתחומי הבניין, עבודות עפר וכדומה. חלקם אף השתלבו בשוק המקצועות החופשיים שדורשים השכלה גבוהה ומשמשים כעורכי דין, רופאים, יועצי מס, רואי חשבון ועוד.
- חינוך: בעבר, קבלת חינוך והשכלה בסיסית לא הייתה נפוצה ומפותחת בקרב אוכלוסיית אזור זה. אך כיום, מס' התלמידים הבדואים בבתי הספר עולה בצורה משמעותית, מכיוון שהוקמו בתי ספר תיכוניים ויסודיים המשלבים תלמידים אלו. בנוסף, חלק מתלמידים אלו אף ממשיכים בעתיד ללמוד במוסדות להשכלה גבוהה כמו מכללות ואוניברסיטאות.
- הרגלי צריכה וקנייה: בעבר, התושבים הסתפקו במועט בשל נדידתם. אך לאחר מעברם לאזור הסייג, אורח חייהם השתפר והפך למודרני. כתוצאה מכך החלו להשתמש במכשירים טכנולוגיים כמו טלפונים חכמים, מקררים, מכונות כביסה ועוד. בנוסף, ישנם "סוחרים" שהשתלבו בשיטת "אלטע זעכן" שבמקור באה מיהדות אירופה (מיידיש: אלטע זאכן-דברים ישנים) וכך מספקים לתושבים הבדואים ציוד משומש שנמכר לסוחרים אלו ביישובים היהודיים.
- תפקיד האישה: בחברה הבדואית המסורתית היו לאישה (בחלק מהאזורים עדיין יש) תפקידים מוגדרים, כמו לבשל, לנקות ולהיות האחראית על משק הבית ותפקוד הבית. המעבר ליישוב שינה את מעמדה ואפשר לה לעסוק בתחומים נוספים אחרים: רכישת השכלה ומקצוע, יציאה לשוק העבודה ועוד. עם זאת, הן מחויבות לעבוד בתוך יישוב מגוריהן ע"פ המסורת הבדואית. למרות שישנן מיעוטי נשים המתעקשות לעבוד מחוץ ליישוב ואכן עובדות.[8]
ראו גם
לקריאה נוספת
הערות שוליים
- ^ 1 2 3 אליעזר גולדברג, דו"ח ועדת השופט גולדברג בעניין הסדרת התיישבות הבדואים בנגב, באתר משרד החקלאות ופיתוח הכפר, ינואר 2008
- ^ יוסף בן דוד, הבדווים בנגב 1900-1960, ישוב הנגב 1900-1960 מקורות , סיכומים , פרשיות נבחרות וחומר עזר, ירושלים: יד יצחק בן-צבי, 1985
- ^ אליעד וינשל, והנגב לא ישקוט : סוגיית הבדואים בנגב - בין פתרון אזרחי לסכסוך לאומי, משכל (ידעות ספרים), 2018, עמ' 21
- ^ 1 2 חנינא פורת, מהלכי מדינת ישראל וחלופות השמאל לפתרון שאלת הבדווים בנגב , 1960-1953, שם הספר: עיונים בתקומת ישראל : מאסף לבעיות הציונות, היישוב ומדינת ישראל 10, המרכז למורשת בן גוריון - קריית שדה בוקר :הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן גוריון בנגב
- ^ יוסף ויץ, בנימין פישמן, י פלמון, ועדה מצומצמת לעניין ברור שאלת בעלות קרקעות הבדואים בנגב, באתר ארכיון המדינה, חצ - 2402/24 עמודים 8-9, 20 באוקטובר 1952
- ^ בדואים חשודים ביציאה משטח סגור, קול העם, 24 בנובמבר 1965;4 בדואים נעצרו, קול העם, 30 ביולי 1965
- ^ 1 2 אופירה גל, יישובי הבדווים, מתוך אתר מט"ח, 2000
- ^ 1 2 3 כיצד נוצרו הכפרים הלא מוכרים?, מתוך אתר האגודה לזכויות האזרח, מאי 2011
- ^ שירותים אלה ניתנים לתושבים ביישובים הסמוכים, אך ללא נגישות מסודרת אליהם.
