אוֹתֶניוֹ לוֹתָר פְרַנְץ אַנְטוֹן לוּאִיס אַבֶּל (בגרמנית: Othenio Lothar Franz Anton Louis Abel; 20 ביוני 1875–4 ביולי 1946) היה פלאונטולוג וביולוג אבולוציוני אוסטרי, אשר יחד עם לואי דולו ייסד את ענף הפלאוביולוגיה וחקר את החיים והסביבה של אורגניזמים מאובנים.
חייו
אבל נולד בווינה לפרנציסקה אנטוניה לבית שניידר ולאדריכל הנוף לותר אבל.[1] הוא קיבל תואר דוקטור לפילוסופיה לאחר לימודי משפטים ומדעים באוניברסיטת וינה, ושם נשאר לעבוד כעוזר של הגאולוג האלפיני אדוארד זיס, עד שמונה לפרופסור לפלאונטולוגיה. שלוש שנים לאחר מכן סיים את עבודת ההביליטציה שלו כפלאונטולוג באוניברסיטת וינה. מ-1900 עד 1907 עבד במכון הלאומי הגאולוגי (Geologische Reichsanstalt).
בשנת 1907 התמנה אבל לפרופסור מחוץ למניין באוניברסיטת וינה, ובין השנים 1917–1934 כיהן שם כפרופסור מן המניין לפלאונטולוגיה. כפרופסור הוביל מספר משלחות חקר, ובכלל זה ליוון ב-1912, לאמריקה ב-1925 ולדרום אפריקה ב-1929.
פעילותו המדעית
אבל חקר בעיקר חולייתנים מאובנים. הוא תמך בגישה הנאו-לאמארקיסטית לאבולוציה, אולם תרומתו העיקרית לתחום הייתה ייסודה, יחד עם לואי דולו, של הפליאוביולוגיה, המשלבת בין שיטות חקר מתחום הביולוגיה ומדעי הטבע לבין שיטות חקר מתחום הפלאונטולוגיה ומדעי כדור הארץ. החל משנת 1928 הוציא אבל לאור כתב עת שהוקדש לפלאוביולוגיה, Paläobiologica.
בשנת 1914 הציע אבל שפילים ננסיים מאובנים היוו השראה למיתוס של קיקלופים ענקיים, מכיוון שפתח האף המרכזי נראה כארובת העין הקיקלופית. בשנת 1920 הוענקה לו מדליית דניאל ז'ירו אליוט מטעם האקדמיה הלאומית למדעים. הוא גם גילה עניין רב בשרידי דובי מערות במה שכונה "מערת הדרקון" בשטיריה.
אבל היה חסיד של האורתוגנזה, והוא האמין שיש מגמות באבולוציה שהן מובנות באורגניזם.
השקפה פוליטית ונאציזם
עוד בהיותו סטודנט השתתף אבל במהומות אנטישמיות באוניברסיטת וינה שהתרחשו במהלך משבר באדני בשנת 1897. לאחר מלחמת העולם הראשונה, כשכבר אחז בתואר פרופסור, הוא הביע את חששו מהשתלטות על השלטון מצד "קומוניסטים, סוציאל-דמוקרטים ויהודים הקשורים לשניהם". אבל היה אחראי להקמתה של קבוצה סודית בת 18 פרופסורים שביקשה לסכל את המחקר והקריירה של מדענים שמאלנים ויהודים.[2] העלייה באלימות מצד קבוצות סטודנטים נציונל-סוציאליסטיות כלפי סטודנטים יהודים ב-1934 זכתה לאהדה מצד אבל. כשהתקפות כאלה החלו להיות מכוונות גם כלפי סטודנטים קתולים ובינלאומיים, בפרט אמריקנים, אולץ אבל לפרוש מתפקידו כרקטור[1] על ידי הוועד המנהל האוסטרופשיסטי. הדבר הביא אותו להגר לגרמניה ולקבל את המשרה בגטינגן.
אבל ביקר בווינה שנית ב-1939, לאחר האנשלוס עם גרמניה הנאצית. לאחר שצפה בהנפת הדגל הנאצי בבניין האוניברסיטה, הוא ביטא זאת כ"רגע המאושר בחייו". המשטר הנאצי חלק לו כבוד ביצירת המשרה "סנאטור של כבוד", תואר שבוטל לאחר מלחמת העולם השנייה ב-1945. מכתב המלצה למתן פרס גתה מציין כיצד אבל "נלחם בשורה הראשונה" נגד "ייהוד" האוניברסיטה. לאחר המלחמה נאלץ שוב לפרוש יחד עם פרופסורים נאצים בולטים אחרים ובילה את ימיו האחרונים במונדזה (אנ').
בנו, וולפגנג אבל, היה אנתרופולוג וחבר אס אס, שהיה מעורב בעיקורם של בני תערובת אשר אמותיהם היו גרמניות ואבותיהם ממוצא צפון אפריקאי או אסיאתי.[2]
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ 1 2 Rieppel, Olivier (2013). Othenio Abel (1875–1946): the rise and decline of paleobiology in German paleontology. Historical Biology, 25(3), 313–325. doi:10.1080/08912963.2012.697899
- ^ 1 2 Paul Weindling, 2022: The Dangers of White Supremacy: Nazi Sterilization and Its Mixed-Race Adolescent Victims, American Journal of Public Health 112, 248_254
